מולי רינגוולד

רינגוולד נולדה בעיירה רוזוויל, קליפורניה שבארצות הברית. הוריה הם אדל אדית' (לבית פרמבד), שפית ועקרת בית, ורוברט סקוט רינגוולד, פסנתרן ג'אז עיוור. לה שתי אחיות, אליזבט וקלי.

רינגוולד החלה את קריירת המשחק שלה בגיל חמש, כאשר השתתפה בתפקיד משנה בהצגה "עליסה בארץ הפלאות". בגיל שש היא השתתפה באלבום בסגנון דיקסילנד ג'אז של אביה ולהקתו, ה-Fulton Street Jazz Band. בילדותה השתתפה גם בכמה פרסומות טלוויזיה והתארחה בתוכנית הילדים "מועדון מיקי מאוס". בשנת 1978 נבחרה לגלם את דמותה של קייט במחזמר "אנני" בלוס אנג'לס^[1]. מאוחר יותר גילמה את דמותה של פפר על במות ברודוויי.^{[דרוש מקור]} בשנת 1979 השתתפה רינגוולד בפרק בסדרה "על טעם ועל ריח" ונבחרה לגלם את דמותה של מולי פארקר בספין אוף "עובדות החיים". לאחר שלושה עשר פרקים השתנה אופייה של הסדרה ורינגוולד, יחד עם שלוש בנות אחרות, נאלצו לעזוב במהלך 1980. למרות זאת הייתה לה הופעת אורח בפתח העונה השנייה.

בשנת 1980 הייתה רינגוולד הזמרת הראשית בשני אלבומים של דיסני. באלבום "Yankee Doodle Mickey" שרה רינגוולד את השירים "This Is My Country" ו-"The Star-Spangled Banner", ובנוסף לכך השתתפה באלבום לכבוד חג המולד. אף שהשתתפה בשני סרטים בראשית שנות ה-80, פריצתה הקולנועית החלה בשנת 1984, בסרט "בת שש-עשרה הייתי", ונמשכה בשנת 1985 עם שובר הקופות "מועדון ארוחת הבוקר" בו גילמה תלמידת תיכון מפונקת^[2]. ב-1986 כיכבה בקומדית הנעורים הרומנטית "יפה בוורוד"^[3], וב-1987 כיכבה בקומדיה "תרגילים בחיזור" לצד רוברט דאוני ג'וניור^[4]. בין אמצע לסוף שנות השמונים הייתה רינגוולד השחקנית הצעירה המבוקשת ביותר בהוליווד, והופיעה על השער של מגזינים רבים לנוער. ב-17 באוקטובר 2017 פרסמה מאמר בשבועון "ניו יורקר" בו ציינה רינגוולד שהיא סבלה מהטרדות מיניות באותן השנים, כבר מאז שהייתה בת 13^[5]. במאמר נוסף מתחה ביקורת על המסרים הבעייתיים העולים מן הסרט "מועדון ארוחת הבוקר"^[6].

הקריירה של רינגוולד דעכה בשנות ה-90, כאשר השתתפה בעיקר בסרטי טלוויזיה וסרטי אימה שהופצו בווידאו בלבד^[7]. הופעתה בעירום בסרט "Malicious" בשנת 1995 עוררה הדים תקשורתיים לאור תדמית "הילדה הטובה" שאפיינה את תפקידיה המוקדמים. בשנת 1996 השתתפה רינגוולד בקומדיית המצבים של רשת ABC ‏ - Townies, וזכתה לביקורות טובות. אולם לנוכח מדרוג נמוך הסדרה בוטלה לאחר תשעה פרקים.

במהלך שנות התשעים התגוררה רינגוולד בצרפת למשך ארבע שנים והשתתפה בסרטי קולנוע צרפתיים. לאחר מכן השתתפה במחזות על במות ברודוויי ולונדון. בשנת 1998 השתתפה בסרט הטלוויזיה "Since You've Been Gone".

בשנת 2000 השתתפה בפרק בסדרת הטלוויזיה "The Outer Limits". בשנת 2001 השתתפה בסרט "Not Another Teen Movie" שהיה פרודיה על וסרט מחווה לסרטי נעורים שונים, שבאחדים מהם היא עצמה השתתפה. בשנת 2004 כיכבה במחזה "Modern Orthodox" בברודוויי. ב-2006 גילמה דמות של אישה עיוורת בסדרת הטלוויזיה "Medium". באותה שנה השתתפה במחזות הזמר "Enchanted April",‏ "Cabaret" ו-"Sweet Charity" (בו הוחלפה בקיץ 2007).

בשנת 2010 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה^[7].

בשנת 2016 שיחקה בסרט הדרמה "קינג קוברה" שם גילמה את איימי.בשנת 2017 גילמה דמות אימו של ארצ'י בסדרה "ריברדייל" בנטפליקס.

בשנת 2018 השתתפה בסרט "דוכן הנשיקות"^[8]. בשנת 2019 התארחה במיני-סדרת הטלוויזיה "סיפורי סן פרנסיסקו", שעלתה בנטפליקס ומבוססת על סדרת הספרים מאת ארמיסטד מופין^[9].

בשנת 2023 גילמה דמות מרכזית בעונה השנייה של הסדרה "אויבות" שיצר ראיין מרפי עבור רשת FX Networks.

לרינגוולד היו מערכות יחסים קצרות עם מספר שחקנים ואמנים.

בשנת 1999 נישאה רינגוולד לוואלרי לאמיינר, סופר צרפתי. הם התגרשו ב-2002.

בשנת 2007 נישאה לפאניו ג'יאנופולוס, סופר ועורך אמריקאי ממוצא יווני. בשנת 2003 נולדה בתם, ובשנת 2009 נולדו להם תאומים. חוויות מתקופת ההריון שלה שולבו בסדרה "סודות ההתבגרות".

קולנוע

טלוויזיה

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מולי רינגוולד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מולי רינגוולד

• אתר האינטרנט הרשמי של מולי רינגוולד (באנגלית)

• מולי רינגוולד, ברשת החברתית פייסבוק
• מולי רינגוולד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מולי רינגוולד, ברשת החברתית אינסטגרם
• מולי רינגוולד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מולי רינגוולד, באתר AllMovie (באנגלית)
• מולי רינגוולד, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• מולי רינגוולד, באתר Metacritic (באנגלית)
• מולי רינגוולד, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• מולי רינגוולד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מולי רינגוולד, באתר Discogs (באנגלית)
• מולי רינגוולד, באתר Songkick (באנגלית)
• מולי רינגוולד, באתר בילבורד (באנגלית)
• ריאיון עם מולי רינגוולד, באתר ניו יורק מגזין, 24 בנובמבר 2004