מיכאל קובנר

מיכאל הוא בנו של אבא קובנר, משורר, הוגה דעות ופרטיזן במלחמת העולם השנייה וויטקה קובנר, פרטיזנית ופסיכולוגית. מיכאל נקרא על שם דודו מצד אביו, שנפל בעת לחימתו בנאצים עם הפרטיזנים הסובייטים. כנער למד ציור אצל יוחנן סימון בקיבוץ גן שמואל, ולפני גיוסו לצה"ל במכון אבני בתל אביב. שירת בסיירת מטכ"ל תחת פיקודו של עמירם לוין, ביחד עם בנימין נתניהו^[1]. לאחר שירותו הצבאי נסע לניו יורק, שם למד ציור בין השנים 1972 ל-1975. כשחזר לישראל בשנת 1976, הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בבית האמנים בירושלים^[2]. בתקופה זאת גם לימד ב"בצלאל" ושימש כחבר בוועדות שיפוט למתן מלגות בקרן התרבות אמריקה-ישראל.

בשנת 1978 התחיל לעבוד עם גלריית בינט בתל אביב, בה הציג את חלק גדול מתערוכות היחיד שלו (כ-15 במספר)^[3]. כמו כן הציג תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, במשכן לאמנות, עין חרוד ובגלריית האוניברסיטה בבאר שבע^[4]. ציוריו הוצגו בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות ובמוזיאון היהודי של ניו יורק. בשנת 1981 השתתף בתערוכה רוח אחרת, שאצרה שרה ברייטברג-סמל במוזיאון תל אביב.

בתחילת שנות ה-2000 הוזמן על ידי הצייר יאן ראוכוורגר לחלוק איתו ועם הציירים עופר ללוש וצביקה לחמן סטודיו בניו יורק ועבד במשך מספר שנים לסירוגין בין ירושלים לניו יורק.

בשנת 2010 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית שלו בבית האומנים בירושלים – "תצפיות: 30 שנה של התבוננות וציור בנוף"– שהתמקדה בתקופת היצירה המוקדמת שלו (סוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80) לצד ציורים חדשים שיצר^[5][6].

בשנת 2015 הוציא לאור רומן גרפי "Ezekiel's world" ("עולמו של יחזקאל"), שהגיבור שלו הוא אביו, אבא קובנר^[7]. הרומן עובד למחזה שעלה בתיאטרון החאן בבימויו של רוני ניניו^[8]. בעקבות העלאת המחזה דרש חבר מועצת העיר ירושלים אריה קינג להפסיק את תקצוב החאן, לאחר שלטענתו ההצגה "מתבססת בין השאר על השוואה בין הנאצים לחיילי צה"ל"^[9]. ב-2018 פתח קובנר בשותפות עם הפסל אבנר לוינסון את גלריית "מאיה" בדרום תל אביב^[10].

בשנת 2020 זכה קובנר בפרס מפעל חיים ע״ש מרדכי איש שלום^[11][12].

בינואר 2022 פרסם מאמר בעיתון "הארץ", בו הגן על דברים שכתב אביו בדף הקרבי בעקבות הכישלון בקרב על ניצנים ומעשי מפקד החטיבה שמעון אבידן. המאמר נכתב בתגובה לדברים שאמר ההיסטריון יצחק נוי בתוכניתו "שבת עולמית" ברשת ב'^[13]. המאמר גרר שורה של מאמרי תגובה ביקורתיים^[14].

בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הציג קובנר מספר תערוכות בגלריית בינט, בהן תערוכת "רישומי נופים ממבט הציפור" ותערוכת "בתים בעזה" שהציגה את בתי העיר עזה, עוד כשהייתה בשליטת ישראל, בסגנון דקורטיבי המזכיר את ציוריו של מאטיס: בגווני החזיתות, בקישוטי השערים והגדרות, במרקם הניגודים של הלב̤נים הצבעוניות^[15] . במהלך שנות השמונים פיתח מספר סדרות ציורים ששאבו השראה מחיי היומיום בהן סדרת ציורי הלגו שנוצרה בהשראת שעות המשחק שלו עם ילדיו^[7], סדרת פורטרטים של אשתו וסדרת ציורים גדולי ממדים שיצר בהשראת לוחות המודעות של הוליווד. לקראת המחצית השנייה של שנות השמונים החל לצאת אל הטבע ולצייר אותו. נופי ירושלים היו לו מקור ליצירה.

בשנות האלפיים עסק בנופי ילדותו בקיבוץ עין החורש ובנופי הר גלבוע והר תבור. בשנת 2007 הוציא את הטרילוגיה "הים העמק וההר" שסיפרה את מסעו האישי על רקע בניית הארץ^[16]. בתערוכה "גלבועתבור" שנערכה במשכן לאמנות עין חרוד בשנת 2007 באוצרותו של יניב שפירא הציג את ציוריו שנוצרו בהשראת האימפרסיוניזם^[17]. היסטוריון ומבקר האמנות דונלד קאספיט (אנ') ציין את "הדיאלקטיקה היהודית של אובדן ותקווה, המציאות של הסבל והאפשרות של הגאולה, שנמצאת בבסיס האמנות של קובנר" וסבר "שקובנר מבסס סוג של דיאלקטיקה בין הטבע לבין החברה, והאמנות כמתווכת ביניהם – כאשר האמצעי האסתטי שמביא לאינטגרציה ביניהם הוא מציאתו של האחד בתוך השני והפיכתו של האחד לשני"^[18].

לקראת סוף העשור הראשון של שנות אלפיים משקפת יצירתו את נופי מדבר יהודה והנגב וכן את נופיה האורבניים של ניו־יורק.

לאחר שנמנע במהלך השנים מלטפל בנושא השואה ובדמותו של אביו, אבא קובנר, במהלך השנים 2008 – 2013 עבד קובנר על הרומן הגרפי שלו "עולמו של יחזקאל". לאורך הספר, לצד דמותו של האב וזיכרונותיו מהשואה, מופיעים גם שירים וטקסטים שכתב אבא קובנר^[7]. הספר יצא לאור בעזרת גיוס המונים (הדסטארט) בשנת 2015, ועובד להצגת תיאטרון. דימויים מהרומן הוצגו ב-2020 בתערוכה "מיכאל קובנר - מראות כפולי אפיק" במשכן לאמנות עין חרוד באוצרותה של ד"ר גליה בר אור^[19], שהציגה את תהליך העבודה על הספר^[7] וכן עבודות גדולות ממדים שצייר קובנר במהלך חמש שנים בשבעה קיבוצים שונים^[20]. התערוכה תוכננה להיות פתוחה לקהל הרחב למשך ארבעה חודשים אך עקב מגפת הקורונה נסגרה לאחר שלושה שבועות. למרות הזמן הקצר שהוצגה, ביקרו בה כ-15 אלף איש.

עבודותיו האחרונות עוסקות בעולם המחול. בסדרת ציורי הרקדנים (2021) עוסק קובנר בחיים ובמוות ובמקומה של האהבה^[21].

קובנר נשוי ואב לשניים. משנת 1975 מתגורר בירושלים. בנו נפצע בפיגוע ליד ביתם באוקטובר 1990^[22].

• 1979 ציור קיר - בית הספר התיכון ע"ש דנמרק, ירושלים, שמן על עץ, 3.4x5 מ'
• 1997 קיר אמנותי - חברת החשמל, ירושלים, ציור על אריחי קרמיקה, 4x6 מ'
• 1998 קיר אמנותי - בית העובד, חיפה, ציור על אריחי קרמיקה, 20x2.5 מ'

• 2020 - פרס מפעל חיים ע"ש מרדכי איש-שלום

• אתר האינטרנט הרשמי של מיכאל קובנר
• מיכאל קובנר, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• ריאיון עם מיכאל קובנר
• קורות החיים של קובנר
• מיכאל קובנר באתר The Art Lab
• סימה קדמון, ביום ראשון בבוקר הזוועה הגיעה אל מיכאל קובנר, מעריב, 26 באוקטובר 1990
• גדעון עפרת, ‏בין דעת הזמן לדעת המקום, ארץ אחרת 38 - מאמר הסוקר את יצירתו של קובנר
• אריאל הירשפלד, הנוף כחותם, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2007
• מיכאל קובנר, תרבות וספרות: ציור שמן ששמו כשם שירו של אבי, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2008
• יסמין שמש, מהים ועד לניו-יורק, באתר ynet, 7 בפברואר 2013
• רותי קדוש, ‏האמן מיכאל קובנר מדבר על החיים בצלו של מנהיג הפרטיזנים, באתר מעריב אונליין, 16 ביולי 2020
• סוכן תרבות עם קובי מידן – כאן 11, מיכאל קובנר על התערוכה 'מראות כפולי אפיק', 2020
• יובל פלוטקין, מיכאל קובנר הלך הכי רחוק מאבא - ומצא את עצמו צועד בדרכו, באתר ynet, 27 ביוני 2020
• לנה זייגר בשיחה עם מיכאל קובנר לקראת פתיחת התערוכה שלו על ציורי ניו יורק 2010
• נעמה ריבה, מיכאל קובנר: "מלחמת העצמאות היתה מלחמה על הנפש", באתר הארץ, 20 במרץ 2022