מישל בקוס

נולד בפורט סעיד שבמצרים, שם אביו עבד כעורך דין. שירת בצבא צרפת החופשית במהלך מלחמת העולם השנייה.

בקוס היה קברניט טיסת אייר פראנס 139 מתל אביב לפריז ב-27 ביוני 1976. במטוס מדגם איירבוס A300 שהו 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות אוויר. לאחר חניית ביניים באתונה, שבה עלו המחבלים, נחטף המטוס ונתיבו הוסט ללוב. לאחר שתדלקו את המטוס הפנו החוטפים את המטוס לאנטבה שבאוגנדה.

יומיים לאחר חטיפת המטוס באנטבה החליטו החוטפים להפריד בין הנוסעים הישראלים לשאר הנוסעים. את שאר הנוסעים החזירו במטוס לצרפת ואילו הנוסעים הישראלים הוחזקו בטרמינל הישן שבנמל התעופה הבינלאומי אנטבה.

בעת ביצוע ההפרדה ביקשו החוטפים לשחרר את קברניט הטיסה בקוס ואת 12 חברי צוות האוויר שעימו, אך בקוס התעקש להישאר עם הנוסעים הישראלים מכיוון שהרגיש אחריות כלפיהם. מאוחר יותר קיבל על כך את אות אביר לגיון הכבוד (העיטור האזרחי הגבוה ביותר בצרפת) וכן בישראל ניתן לו אות הוקרה מראש הממשלה דאז יצחק רבין.

הנוסעים הישראלים ועמם בקוס שוחררו על ידי צה"ל מידי החוטפים במבצע יונתן.

החטופים הישראלים מזכירים עד היום כיצד התעקש בקוס להישאר עם "הנוסעים שלו" ואיך דאג לצרכיהם. בין בקוס לבין החוטפים לא נוצרו יחסים כלשהם והוא דיבר איתם רק כשהיה צריך להשיג משהו עבור החטופים. עם זאת, מדי פעם עלו גם שאלות על החטיפה.

שאלתי את החוטף מארגון השמאל הגרמני 'תאי המהפיכה', וילפריד בזה: 'למה אתה עושה את זה?' ו'למה אייר פראנס, מה הקשר של צרפת לכל זה?' הגרמני היה בוגר אוניברסיטה ולא טיפש, והוא ענה לי 'צרפת מעבירה נשק לישראל'. אמרתי לו שלפני 10 שנים זה היה נכון, אבל כבר למעלה מעשור שישראל לא מקבלת נשק מצרפת, רק מאמריקה ושאלה שטויות. הגרמני לא ענה.

נפטר ב-26 במרץ 2019, בגיל 95.^[1] הובא למנוחות לצלילי "התקווה", על פי בקשתו.^[2]

רחוב על שמו קרוי בעיר נתניה בסמוך למלון כרמל וטיילת המצוק.

ראיונות לתקשורת

בריאיון^[3] ליעל ערבה עיתון מעריב בשנת 2006 סיפר בקוס על החזרה לשגרה לאחר החטיפה. לאחר החטיפה הוא קיבל חופשה להתאוששות ו"כבר לאחר 15 יום ביקשתי לחזור לטוס, וביקשתי שהטיסה הראשונה שלי תהיה לתל אביב". כך היה, ומאז הוא טס על הקו עוד כשש שנים עד שיצא לפנסיה.

לכל אורך השנים המשיך בקוס להגיע לישראל, ובעיקר לאזכרות ליוני נתניהו שנהרג בפעולת החילוץ. שמר על קשר עם סורין הרשקו שנפצע קשה במבצע, ובראיון שנערך איתו בגיל 92 אמר "אינני מסוגל לבוא לישראל, אבל אני מקווה שתטפלו בסורין כל חייכם כדי להודות לו על הקורבן שהקריב".^[4]

לדעתו של בקוס כעת יותר בטוח לטוס בשמיים מאשר באותן שנים. "למרות שאני בפנסיה כבר 24 שנים ואני כבר לא כל כך בעניינים אני חושב שהביטחון הרבה יותר הדוק, בעיקר לאחר פיגועי 11 בספטמבר באמריקה והפיגוע הגדול באירופה (פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד)".

בקוס גם לא פיתח דעות מוצקות לגבי הטרור בעקבות ניסיונו האישי, אבל הוא התייחס גם לאירוע החטיפה של החייל גלעד שליט בעזה ולדרישתם של החוטפים לשחרר אסירים. ”גם אז הם דרשו שחרור אסירים וזהו טרור ואסור להיכנע לו. בצרפתית אנחנו קוראים לזה 'MONNAIE DE CHANGE' (מטבע חליפין)” אמר בקוס והוסיף כי ”מבלי להיכנס לפוליטיקה ולהביע דעה פוליטית, אני רק יכול להגיד שאני חושב שישראל צריכה להגן על עצמה ואזרחיה. אם ייענו לדרישות החוטפים, זה יעודד עוד פעולות טרור”.

בשנת 1982 יצא לגמלאות.היה נשוי לרוזמרי, דיילת גרמנייה ושניהם חיו בעיר ניס שם נפטר, הותיר אחריו 3 ילדים ו-7 נכדים.

מדיה וקבצים בנושא מישל בקוס בוויקישיתוף

• יעל ערבה, הקברניט שלא נטש את נוסעיו, באתר nrg‏, 3 ביולי 2006
• איתמר אייכנר, הלך לעולמו הקברניט שהתעקש להישאר עם החטופים באנטבה, באתר ynet, 27 במרץ 2019