מפלגת הנשים (ישראל)

מפלגות נשים פעלו בישראל מתקופת טרום־המדינה, והייתה להן השפעה ניכרת על סוגיות החשובות לנשים בישראל.^[2] למרות זאת, חוקרים רבים מתעלמים ממפלגות נשים, או מתייחסים אליהן במונחים של כישלון. לטענתה של אסתר הרצוג, הצגה זו מעוותת את תרומתן החשובה.^[2] בין השנים 1920 ל־1944 השתתפו מפלגות נשים בכל אסיפות הנבחרים. באספת הנבחרים האחרונה, לפני ייסוד המדינה, ייצוג הנשים הגיע ל־15%.^[2] בבחירות לכנסת הראשונה, בשנת 1949, השתתפו שתי רשימות נשים. מתוכן, נכנסה לכנסת נציגה אחת: רחל כגן.^[2] בשנת 1973 נכנסה לכנסת מפלגת ר"צ (התנועה לזכויות האזרח), בראשותה של שולמית אלוני^[2] שאמנם לא הייתה מפלגת נשים באופן רשמי, אך יש המחשיבים אותה לכזאת.^{[דרושה הבהרה][2]}

מפלגת הנשים, שסימנה היה "נס", הוקמה לקראת בחירות 1977, על ידי מרשה פרידמן.^[3][4] ארבעה חודשים לפני הבחירות לכנסת, התכנסה קבוצת נשים פמיניסטית ודנה בשאלה האם להקים מפלגה. בסוף הדיון 30 נשים החליטו להקים מפלגה שמטרתה העיקרית הייתה להעלות את המודעות ולאחריה לזכות בקולות.^[5] חברות התנועה לא האמינו שהן ייבחרו, אך הן רצו להשתמש בקמפיין הבחירות כדי להציע פתרונות למעמד הנשים בישראל.^[6] הקמת המפלגה הייתה צעד שסימל את פנייתה של תנועת הנשים בישראל להשתתפות בפוליטיקה המדינית.^[6] צעד זה היה חלק מההתעוררות הפמיניסטית של אותה התקופה.^[6]

פרידמן הייתה חברת כנסת מטעם רצ בכנסת השמינית, אבל בחרה להתנתק מאריה אליאב, שפעל להקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בשעה שהסיעה בחרה להתאחד עם מספר מפלגות קטנות העולם הזה - כוח חדש, מפלגת מוקד ומספר נציגים מהפנתרים השחורים על מנת להקים את מחנה של"י, פרידמן הקימה מפלגה חדשה פמיניסטית. חברות הרשימה היו: שושנה אלינגס, רות רזניק, תחיה בת-אורן, נורית גילת, אתי בן זיו, עמליה ברגמן, רחל אוסטרוביץ ואחרות.^[7] פרידמן עצמה לא נכללה ברשימה.^[8]

ב־1976 העלתה פרידמן בשאילתה את נושא האלימות נגד נשים והתקבלה בקריאות בוז. היא קיוותה שבאמצעות הקמת מפלגת נשים תוכל לקדם את הטיפול באלימות נגד נשים וסוגיות נוספות.

מצע המפלגה נפתח בהצהרה הבאה:

אנחנו, קבוצת נשים בלתי תלויה, מכריזות על הקמת מפלגת הנשים לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, כדי להיאבק למען שחרור ושוויון בין המינים. במאבק זה אנו ממשיכות את מלחמתן של חלוצות המאבק לשיווי זכויות לנשים בארץ ישראל, שהתחילה עם הקמת הישוב העברי ונפסקה לאחר הכנסת הראשונה. חברות התאחרות נשים לשיווי זכויות בישראל, שהיו ראשונות המאבק לשוויון, האמינו כי המדינה תעשה צדק לכל אזרחיה בהתאם למגילת העצמאות; "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

— מפלגת הנשים "נס", מצע בחירות לכנסת התשיעית 1977. בתוך: פוגל-ביז'אוי, סילביה. (2011). דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 225

מפלגת הנשים קיבלה רק 5,674 קולות מתוך 14,565 הקולות שהיו דרושים על מנת לעבור את אחוז החסימה (סך כל הקולות הכשרים עמד על 1,747,820). המפלגה התפרקה לאחר הצבעה של חברות המפלגה. העבודה המאומצת במשך שלושת חודשי מסע הבחירות והיעדר המשאבים הכספיים, גרמו למתחים בין חברות המפלגה.^[9] יחד עם זאת, רבות מהנשים במפלגה ראו בעצם הקמתה הישג חשוב, מכיוון שהיא חייבה את שאר המפלגות להתייחס לנושאים שהיא העלתה.^[9] לדברי פרידמן, מטרתה של המפלגה הייתה "להשתמש במערכת הבחירות להפיץ מידע רב לציבור הנשים על מעמדן האמיתי בחברה הישראלית". על מטרה זאת כתבה פרידמן: "אין לי ספק שבכך הצלחנו".^[8] בין השאר, הייתה זו הפעם הראשונה בה עלה הנושא של הקמת מקלטים לנשים מוכות במצע בחירות.^[10] מרשה פרידמן בחרה להמשיך את פעילותה הפמיניסטית בשדה החברתי והקימה אחרי הבחירות את ארגון "נשים למען נשים" בחיפה, את המקלט הראשון לנשים מוכות^[11][12] ואת אל"ף.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

לאה סימונס לוי טוענת, שמפלגת הנשים, לראשונה, העלתה לרמה הלאומית סוגיות פמיניסטית ומגדריות כפי שלא קרה מאז הקמת המדינה. היא ביקשה לשנות את הסטטוס קוו בנושא נשים. וכן גרמה לרשימות נוספות להתייחס ביתר שאת לסוגיות אלו.^[5] בעקבות העלאת הנושא של אלימות כלפי נשים על־ידי המפלגה, חל שינוי ביחס לנושא.^[13] בשנת 1977 הוקמה בהרצליה עמותה להתמודדות עם אלימות נגד נשים ולאחר מכן נפתח בחיפה המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות וילדיהן.^[13][10] באותו זמן החלה התנועה הפמיניסטית בישראל לקדם פתיחה של מרכז סיוע לקורבנות תקיפה מינית.^[13][10]

• נשים בפוליטיקה הישראלית
• נשים בממשלות ישראל
• התמודדות נשים בבחירות המקומיות בישראל
• עמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל

• ארנה רז, הפוליטיקאיות שלא מספיקות: זה הזמן למפלגת נשים? באתר פוליטקלי קוראת, 21 במאי 2020
• נורית גילת, מתוך היסטוריה של הפמיניזם הישראלי: עדות אישית, באתר אקטיביסטית, ספטמבר 2020