נתיבה בן-יהודה

ראשית דרכה

בן יהודה נולדה בתל אביב, בתם השלישית של יפה טורקניץ (שעלתה בשנת 1905 עם הוריה גאולה ואהרן טורקניץ מהעיר קובל שבווהלין), וד"ר ברוך בן-יהודה, שהיה מנהל הגימנסיה הרצליה, ונודע כחמור-סבר וקפדן. היא למדה בגימנסיה הרצליה, ובהמשך השתלמה בלימודי לשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וכן למדה אמנות בבצלאל. לפני מלחמת העצמאות התאמנה בהדיפת כדור ברזל ובהטלת כידון, כדי לקחת חלק במשחקים האולימפיים של 1948, אולם המלחמה שינתה את תוכניותיה: היא התנדבה לחטיבת יפתח של הפלמ"ח, ושימשה כקצינת חבלה ולוחמת מן השורה, ואף כמפעילת הדוידקה היחידה שהייתה בצפת. כבר אז הפכה לדמות בולטת, וזכתה לתואר "השדה (הג'דה) הבלונדינית". היא טענה בריאיון למעריב כי יגאל אלון "הדביק" לה כינוי זה למורת רוחה^[1]. עם קום המדינה עבדה במחלקת הדוברות של משרד העבודה בניהולו של זלמן חן.

סופרת ומילונאית

בן יהודה כתבה למעלה מ-20 ספרים העוסקים בלשון העברית, בקורות ירושלים וארץ ישראל ובתולדות הזמר העברי. בניגוד למורשת אביה, שהתעקש על עברית תקנית, היא כתבה יחד עם דן בן אמוץ את הספר "מילון עולמי לעברית מדוברת", שהוא מילון לסלנג העברי, שראה אור ב-1972.

ב-1980, בהיותה בת 52, אובחן גידול בראשה, ונקבע כי נותרה לה כשנת חיים אחת. בעקבות כך, היא התפטרה מעבודתה כדי שתוכל להקדיש את זמנה לכתיבת זיכרונותיה ממלחמת העצמאות. בסוף אותה שנה פרסמה את האוטוביוגרפיה: "1948-(בין הספירות) - 1980". ממצאי הרופא ותחזיותיו התגלו כשגויות לגמרי, אולם בן יהודה החליטה להישאר בביתה ולהמשיך בכתיבה, ופרסמה שני ספרי המשך לספרה האישי. בשנים שלאחר מכן פרסמה את חלקו השני של "מילון עולמי לעברית מדוברת", וכן ספרים נוספים. בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", שראה אור בשנת 1990, נוצרה תוכנית רדיו בקול ישראל, בה שחזרו מפיק התוכנית גיל אלדמע וצוות זמרים שירים מראשית הציונות.

שדרנית רדיו

בשנים 1995–2009 הנחתה בן יהודה תוכנית רדיו לילית אישית בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה"^[2]. התוכנית התבססה על שילוב בין שיחות עם מאזינים והשמעת שירים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. היא ביקשה מהמאזינים שעלו לשידור לספר ולדבר רק על דברים טובים וחיוביים, בניגוד לרוב תוכניות הרדיו האחרות. התוכנית, ששודרה בימי רביעי בלילה, זכתה להצלחה רבה. בחמש השנים הראשונות לשידורה של התוכנית ליווה אותה איזי מן כעורך המוזיקה ומגיש לצדה. בהמשך ליוותה אותה דליה חורש ולאחר מכן רעיה אדמוני.

אופייה, התבטאויותיה והוקרה

בן יהודה נודעה בלשונה החדה. היא הייתה מהדוברות הרהוטות של דור תש"ח ושילבה ידע רחב יחד עם חוש הומור וסגנון ישיר ובוטה לעיתים. כך, למשל, עזבה את אולפן הטלוויזיה בעיצומו של שידור חי על אודות דן בן אמוץ ב-1992, במחאה על התבטאות המנחה גבי גזית^[3], או אמרתה כי "שכבתי עם חצי מהפלמ"ח, ואם לא הייתי כל כך מכוערת הייתי שוכבת גם עם החצי השני". על הפמיניזם אמרה "אני לא יכולה להיות חלק מהתאגדות כזו של נשים יחד נגד קיפוח. אני מימשתי כל החיים את הפמיניזם שלי. אני, כשאני מרגישה קיפוח, אני צועקת. כשלא קיבלתי את הדרגה שהגיעה לי... צעקתי על המנהל שלי: 'מה יש, לא מוצאים חן בעיניך אברי המין שלי?'"^[4].

בשנת 1991 התראיינה בן יהודה לגבי גזית, ואמרה לו: "אין סיבה הגיונית להתקלח יותר מפעם או פעמיים בחודש". התבטאות זו של בן יהודה הסעירה מדינה שלמה, ושר הבריאות אהוד אולמרט הוציא הודעה לעיתונות שבה נכתב: "גברת בן יהודה מייצגת הרגלי בריאות ירודים שאולי היו מוצדקים בתקופתה כלוחמת פלמ"ח, כאשר נאלצה לגור במשלט". בן יהודה שבה והתראיינה לגבי גזית לאחר הסערה, ואמרה: "האמן לי, אני מצטיינת בניקיון כפיים יותר מאולמרט".

בשנת 1993 קיבלה את פרס ראש הממשלה ליוצרים. בשנת 1998 הייתה אחת משלושת הזוכים בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. בשנת 2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בעקבות תוכנית הרדיו של בן יהודה, כתב לכבודה הפזמונאי דודו ברק את הפזמון "נתיבה", בביצועה של הזמרת רונית אופיר. בינואר 2013 יצא לאור בהוצאת כתר הספר "מחברות נתיבה: נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית", המכיל את עזבונה הלשוני וכן התכתבות ענפה שלה עם ציבור הקוראים.

בן יהודה נפטרה בשנת 2011, בגיל 82, בקיבוץ לוחמי הגטאות, ונקברה ביישוב כליל^[5].

חיים אישיים

בן יהודה נישאה בשנת 1950 לפרופ' פנחס אביבי (1921–2015). הם התגרשו בשנת 1964^[6].

התגוררה עשרות שנים ברחוב פלמ"ח 18 בירושלים.

בשנת 1953 נולדה בתה עמל, שנשואה ליוריק ורטה. הם מתגוררים ביישוב כליל. בנם, נכדה של נתיבה, הוא אדם ורטה.

• דן בן אמוץ, נתיבה בן-יהודה, מלון עולמי לעברית מדוברת, ירושלים: א' לוין-אפשטין, 1972. (ראה אור במספר מהדורות. כרך ב: מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ב 1982.)
• 1948 – בין הספירות: רומן על התחלת המלחמה, ירושלים: כתר, 1981^[7].
• ברכות וקללות: אוסף פרטי, ירושלים: כתר, 1984.
• מבעד לעבותות: רומן על שלושה חודשים ב-1948, ירושלים: דומינו, 1985.
• ירושלים מבפנוכו: לחיות בירושלים ולמות בה – מצחוק, תל אביב: עידנים, 1988.
• אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, ירושלים: כתר, 1990. (תווים)
• כשפרצה המדינה: דוקיורומן על מה שהיה איתי במשך "ההפוגה" הראשונה בחודש השני של המדינה 11.6–9 ביולי 1948, ירושלים: כתר, 1991.

לאחר מותה:

• מחברות נתיבה: נתיבה בן-יהודה ומלחמתה במשטרת העברית; ליקט וערך: רוביק רוזנטל, ירושלים: כתר, 2013.

• יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם נתיבה בן-יהודה בתאריך 17 באוקטובר 1981, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 95 - 104

מדיה וקבצים בנושא נתיבה בן-יהודה בוויקישיתוף

• נתיבה בן-יהודה באתר המוקדש לזכרה
• נתיבה בן-יהודה, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• נתיבה בן-יהודה, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• רשימת הפרסומים של נתיבה בן-יהודה, בקטלוג הספרייה הלאומית
• נתיבה בן יהודה, באתר הפלמ"ח
• נתיבה בן-יהודה, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• יעל פלדמן, נתיבה בן-יהודה, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• הספרים של נתיבה בן-יהודה, באתר "סימניה"
• מילות השיר "נתיבה", באתר שירונט
• יוסי ביילין, היא לא נולדה עם מלים גסות בפה, דבר, 24 בפברואר 1972 (עם צאת המילון לעברית מדוברת)
• עמית קוטלר, נתיבה בן-יהודה הלכה לעולמה, באתר ynet, 28 בפברואר 2011
• אריאנה מלמד, בילבי של התרבות העברית, באתר ynet, 28 בפברואר 2011
• חיים גורי, נתיבה בן יהודה, להתראות לוחמת, באתר nrg‏, 1 במרץ 2011
• טל מרמלשטיין, בישראל דבר נתיבאית, באתר ישראל היום, 9 במרץ 2013
• אבי פיטשון, "רדיו נתיבה", תערוכה. יוצרת: רונה יפמן, באתר הארץ, 12 במאי 2022

מפרי עטה:

• נתיבה בן-יהודה (לא קרובה של אליעזר, רק של ברוך), רֶגַע! וְמַה עִם הַשָּׁפָה, דבר, 30 במאי 1975

מפולמוסיה:

• חיים איזק, מה מצחיק את נתיבה, דבר, 16 במרץ 1979; תגובה: נתיבה בן-יהודה, עליך! ועל כל בית משטרת העברית!; ותגובה: חיים איזק, תשובה למשטרת חופש השפה, דבר, 23 במרץ 1979
• רדיו נתיבה: רונה יפמן יצאה לחפש את האמת ברחוב הפלמ״ח, חגית פלג רותם, פורטפוליו, 3 ביוני 2022