אהוד אולמרט

נעוריו ותחילת דרכו

אולמרט נולד למשפחה רוויזיוניסטית במבצר שוני הסמוך לרמת הנדיב, מקום בו פעל באותה עת משק חקלאי בית"רי. הוריו, בלה (לבית ווגמן) ומרדכי אולמרט, נמנו עם מייסדי המשק. כשאולמרט היה בן 3, עברה המשפחה להתיישבות בית"רית סמוכה – נחלת ז'בוטינסקי, שלימים התמזגה לתוך בנימינה. האב מרדכי נולד ברוסיה וגדל בעיר חרבין שבמנצ'וריה ובגיל 22 עלה לארץ ישראל. לימים היה האב איש תנועת החרות וחבר הכנסת מטעמה בכנסת השלישית ובכנסת הרביעית. בשל כך, נהגו לשייך את אהוד אולמרט לקבוצה בליכוד שכונתה "הנסיכים" וכללה דור שני של פעילים רוויזיוניסטים.

את דרכו בצה"ל התחיל בנובמבר 1963 בגדוד 13 של חטיבת גולני, אולם בשל פציעה ישנה שממנה לא החלים כראוי, נאלץ לפרוש לפני תום הטירונות^[3] ולקבל דחיית שירות, שבמהלכה השלים, בשנים 1965–1968, לימודים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1971 השלים את שירותו הצבאי בשבועון "במחנה", שם שימש ככתב צבאי^[4].

בשנים 1970–1973 למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1975 החל לעבוד כעורך דין, ובשנת 1978 הקים משרד עורכי דין עצמאי, "אהוד אולמרט ושות'".

ב-1980^[5], בעודו חבר הכנסת, עבר לבקשתו קורס קצינים במסגרת שירות מילואים. במהלך הקורס קיבל היתר מיוחד לנסוע לכנסת כדי להשתתף בהצבעות חשובות^[6].

כניסה לפוליטיקה

בשנת 1966, בוועידה השמינית של תנועת החרות, בגיל 21 בלבד, עלה לדוכן הנואמים, וקרא למנהיג התנועה מנחם בגין להתפטר מתפקידו, לאחר שכשל בשש מערכות בחירות רצופות. אולמרט אמר בין היתר: "נכשלת שש פעמים בבחירות, עליך להסיק את המסקנות!"^[7]. תומכיו של בגין ניסו להפסיק את נאומו ולהורידו מהבמה, אבל בגין התעקש שיתנו לו לסיים, ואף מחא לו כפיים^[8].

בשנת 1973 כשהיה בן 28, נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד כנציג המרכז החופשי של שמואל תמיר, שהיה אחד ממרכיבי הליכוד. בעת הפיצול במרכז החופשי, חבר יחד עם אליעזר שוסטק להקמת המרכז העצמאי שבשנת 1976 היה לאחד ממרכיבי חטיבת "לעם".

בשנים הראשונות של הקריירה הפרלמנטרית שלו התפרסם אולמרט בתקשורת כלוחם בשחיתות ובפשע המאורגן. הוא שיתף בעניין זה פעולה עם יוסי שריד, למרות הפערים האידאולוגיים ביניהם. הם חשפו בין היתר שחיתות בכדורגל הישראלי ומעורבות גורמים עברייניים בניהול קבוצות.

אולמרט המשיך בחשיפת כנופיות פשע ופעילות עבריינית. בשנת 1976 שיתף פעולה עם עיתון "הארץ" בחקירת מה שהוגדר כ"פשע המאורגן בישראל" והצבעה על שמות ראשיו, בהם קבלנים ואנשי עסקים מוכרים^[9]. בהמשך אותה חקירה התחרה והסתכסך עם העיתון על הקרדיט לחשיפה. בנוסף רמז אולמרט רמז עבה באשר לזהותו של קצין צבא בכיר המעורב בעסקי הפשע המאורגן וחותר להגיע לעמדת שליטה בו, שהובן כמתייחס לאלוף (מיל.) רחבעם זאבי, לימים חבר הכנסת ושר. זאבי, שאכן היה ביחסי ידידות עם כמה מאלה ששמם צוין כראשי הפשע המאורגן אך הכחיש קשר לעסקיהם, הגיש תביעת דיבה כנגד אולמרט וטען כי "אולמרט ביצע ניסיון זדוני ושפל לרצוח את אופיי לצורך צבירת הון פוליטי ולמטרות פרסומת אישית סנסציונית". תביעת הדיבה הוסרה לאחר "סולחה" בתיווכו של מנחם בגין, שבה הבטיח אולמרט להפסיק להאשים את זאבי אך לא חזר בו מדבריו. בראיון משנת 1985 אמר אולמרט שבמבט לאחור הוא מתחרט על שלא התעקש על הבאת העניין לדיון משפטי^[10].

בשנים 1977–1978 פרסם השבועון "העולם הזה" סדרת כתבות שבהן הואשם אולמרט בשורה של עבירות אתיות. בין היתר נכתב כי ניצל את קרבתו לשר הבריאות, אליעזר שוסטק, כדי להשיג טובות הנאה ללקוחותיו כעורך דין (בתקופה זו עדיין מותר היה לכהן כעורך דין וכחבר הכנסת במקביל), וכן כי יזם לנצל את קרבתו לשר הקליטה, דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעורך דין לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים. בתגובה פרסם אולמרט מודעות בהן האשים את עורכי השבועון בשחיתות^[11].

מאבקו של אולמרט בפשע המאורגן הקנה לו תהילה. אהדת התקשורת אליו פחתה עם התפוצצות פרשת קו 300. אז התייצב לצד ראש הממשלה יצחק שמיר ותקף את היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר.

בשנת 1988 מונה לשר בלי תיק האמון על ענייני מיעוטים^[12] בממשלת האחדות הלאומית לאחר שזכה במקום ה-22 ברשימת הליכוד, ועם פרישת מפלגת העבודה בשנת 1990 כיהן בתפקיד שר הבריאות. כשר הבריאות היה מזוהה עם קידום חוק ביטוח בריאות ממלכתי.באותה תקופה היה מאנשי "מחנה שמיר-ארנס" בליכוד, אל מול מחנותיהם של דוד לוי ואריאל שרון.

ראש עיריית ירושלים

בשנת 1993, אחרי הפסדו של שמיר בבחירות לכנסת השלוש עשרה שבהן הוצב במקום השלוש עשרה ברשימה, החליט אולמרט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים מול ראש העירייה הוותיק, טדי קולק. בעזרת תמיכת החרדים ניצח אולמרט בבחירות (אך כיהן במקביל כחבר כנסת עד 1998). אולמרט זכה ב-59% מהקולות לעומת 35% לטדי קולק. במועצת העיר, רשימת לב-ירושלים מלוכדת בראשות אהוד אולמרט מנתה 5 חברי מועצה, לעומת 6 חברי מועצה של ירושלים אחת, רשימתו של קולק. הקואליציה של אולמרט במועצה הייתה מורכבת מיהדות התורה עם 7 חברי מועצה, המפד"ל - 4, ש"ס - 2 וצומת - 2^[13]. הברית עם החרדים גרמה לאולמרט להצטייר כעושה דברם, אך להגנתו טען שבתקופתו ירושלים נותרה פתוחה בשבתות. לימים נפגמה ידידותו עם החרדים כאשר פעל להצטרפות מפלגת שינוי לממשלת שרון.

ב-1997 הקים את הקרן החדשה לירושלים, קרן תרומות עירונית חדשה, שהתחרתה בקרן הוותיקה קרן ירושלים, שהקים טדי קולק ב-1966. אף על פי שהוצע לאולמרט, מיד עם היבחרו, להיות יושב ראש הוועד המנהל של קרן ירושלים, הוא ביקש לקבל שליטה מלאה בהחלטות לגבי כספי הקרן וסורב. בשנים הראשונות, לאחר שהפסיק אולמרט לשתף פעולה עם הקרן לירושלים, החל לעסוק בהתרמה באופן עצמאי. ואחר כך החליט להקים קרן עירונית משלו^[14]. אולמרט דיווח שהקרן החלה לפעול בשנת 1997, ועד לשנת 2000 גייסה הקרן 62 מיליון שקלים שהושקעו ב-250 מיזמים^[15]. לצורך הקמת הקרן נעזר אולמרט בידידו משה טלנסקי^[16].

ב-1998 נבחר לכהונה שנייה כראש עיריית ירושלים ברוב של 61% לעומת 22% של יריבו העיקרי שמעון שטרית. במועצה רשימתו נחלשה וזכתה ב-3 מנדטים^[17]. עקב החוק שאסר על תפקיד ציבורי נוסף לחבר הכנסת, התפטר מחברותו בכנסת.

כראש עיר פעל להגברת השליטה הישראלית במזרח ירושלים, דחף להקמת שכונת הר חומה ופתיחת מנהרת הכותל. אולמרט היה נואם בולט בהפגנות הימין בזמן ממשלות רבין וברק, כנגד הסכמי אוסלו, כנגד נסיגה מרמת הגולן וכנגד ויתורים טריטוריאליים בירושלים.

בתקופתו החלה תנופת פיתוח חסרת תקדים של תשתית תחבורתית בירושלים: הוקמו כבישים ומחלפים, בהם כביש בגין והמנהרה המחברת בין מעלה אדומים לירושלים וכן החל מיזם הרכבת הקלה. הסכום שהושקע בכך עמד על כ-6.1 מיליארד שקלים, וכתוצאה ממנו הגיע גרעון העירייה בסוף כהונתו לסכום של כ-534 מיליוני שקלים, כמעט פי 8 מהגירעון שהיה בכניסתו ללשכת ראש העירייה. באותה תקופה פעל לאישור פרויקט מתחם המגורים הולילנד, פרשה שבגינה הורשע בעבירת שוחד.

בעת מערכת הבחירות ב-1999, שבה הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת "הליכוד", התייצב במפתיע להגנתו של מועמד "ישראל אחת", אהוד ברק, כאשר בנימין נתניהו האשימו שהוא "יחלק את ירושלים" (בסופו של דבר ברק אכן הציע פשרה טריטוריאלית בירושלים, ואולמרט הודה שטעה). אחרי תבוסת נתניהו והתפטרותו מראשות "הליכוד", התמודד אולמרט על הנהגת המפלגה מול אריאל שרון ומאיר שטרית, אך הבחירות המקדימות הסתיימו בניצחונו של שרון.

באותה תקופה הוזכר שמו של אולמרט בפרשת האי היווני כמי שקיבל (במקביל לשרון) עזרה מדודי אפל בעת הבחירות לראשות הליכוד ב-1999, תמורת עזרה בקידום המיזם, ואירוח ראש עיריית אתונה בעת ביקור שאותו יזם אפל^[18], אולם ב-2004 הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום^[19].

נסיעותיו הרבות מחוץ לישראל בעת כהונתו כראש עיריית ירושלים הובאו כראיה לאופיו הנהנתני והבזבזני. המקומון הירושלמי "כל העיר" פרסם טור קבוע בשם "אולמרט בשחקים"^[20].

חזרה לפוליטיקה ארצית

בשנת 2003, לקראת הבחירות לכנסת ה-16, התמודד בבחירות המקדימות במרכז הליכוד והגיע למקום ה-32 ברשימת הליכוד. לאחר שאריאל שרון, אליו היה אולמרט מקורב, הבטיח לו תפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה, התפטר אולמרט מתפקידו כראש עיריית ירושלים ב-16 בפברואר 2003, כדי להיכנס לכנסת ולממשלה^[21]. בתחילה דובר עליו כשר האוצר, אולם לאחר ששרון החליט למנות את בנימין נתניהו לתפקיד זה, מונה אולמרט לשר התעשייה והמסחר, שאליו צורף תיק התעסוקה שהופרד ממשרד העבודה והרווחה^[22].

שרון הוסיף על תפקידיו גם את האחריות על משרד התקשורת^[23]. כשר התעשייה והמסחר, קיבל גם את האחריות על מינהל מקרקעי ישראל ומינהל התכנון^[24].

בממשלת שרון השנייה התגלה אולמרט עד מהרה כסמן שמאלי יחסית בציר המדיני. הדבר התגלה בפומבי כאשר נאם באזכרה לדוד בן-גוריון ב-1 בדצמבר 2003, ודיבר על הצורך בוויתור על חזון ארץ ישראל השלמה^[25]. עם הכרזתו של שרון על תוכנית ההתנתקות, חודשים מספר לאחר מכן, היה אולמרט מראשי תומכיה בממשלה. אולמרט התייצב בצד השמאלי של מפלגת הליכוד מבחינה מדינית, וכמו כן תקף את שר האוצר בנימין נתניהו, והאשים אותו כמי שפגע בחלשים. בשל תמיכתו בפשרה טריטוריאלית, הפופולריות שלו בקרב חברי מרכז הליכוד פחתה והסקרים ניבאו לו חוסר הצלחה בבחירות המוקדמות.

בשנת 2004 הוא תכנן למנות את אהרון דומב למנהל מרכז ההשקעות^[26] אך ב"ידיעות אחרונות" פורסם תחקיר שלמעשה טרפד את המינוי^[27].

ב-7 באוגוסט 2005 התפטר נתניהו מתפקיד שר האוצר על רקע ההתנתקות^[28], ואולמרט מונה להחליפו, תוך שהוא ממשיך להחזיק במשרד התמ"ת.

אולמרט נמנה עם הדוחפים את שרון לפרוש מהליכוד, ועם הקמתה של מפלגת "קדימה" על ידי שרון בסוף נובמבר 2005, היה לאחד מראשיה, תוך כדי מאבק סמוי בינו לבין ציפי לבני על המקום השני ברשימה אחרי שרון.

התמנותו והקמת הממשלה

ב-4 בינואר 2006, עם אשפוזו של ראש הממשלה שרון, לאחר שלקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת, הועברו סמכויות ראש הממשלה לידי אהוד אולמרט כממלא מקום ראש הממשלה^[29]. מיד עם האשפוז התלכדו סביב אולמרט בכירי "קדימה" וכאשר התברר ששרון אינו עומד להתאושש במהרה ממחלתו הוא הפך למועמד מפלגתו לראשות הממשלה.

עם כניסתו לתפקיד ממלא המקום, נקט אולמרט קו תקיף בפינוי המאחז הלא חוקי עמונה, שנגרר לפינוי אלים. בנוסף נאלץ להתמודד עם עליית החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית, בבחירות שהתקיימו בינואר 2006, ואשר ישראל לא מנעה את קיומן (כולל במזרח ירושלים) למרות השתתפות החמאס בהן. אירוע ביטחוני משמעותי בתקופה זו היה מבצע הבאת ביכורים, תפיסת רוצחי רחבעם זאבי, שהוחזקו בכלא פלסטיני ביריחו ועמדו להשתחרר בעקבות עליית החמאס^[30].

ערב הבחירות הבהיר אולמרט שבכוונתו לקדם את תוכנית ההתכנסות לפינוי חלקים נרחבים מיהודה ושומרון^[31].

ב-28 במרץ 2006 נערכו הבחירות לכנסת השבע עשרה שבהן זכתה קדימה ב-29 מנדטים, נמוך מהציפיות הגבוהות ומתוצאות הסקרים, אולם די היה במספר מנדטים זה כדי להציב את אולמרט כמנצח. ב-14 באפריל 2006, בחלוף 100 ימי הנבצרות הזמנית של אריאל שרון, מונה אולמרט על ידי הממשלה לראש הממשלה בפועל^[32]. 20 יום לאחר מכן, ב-4 במאי, הוא מונה לראש ממשלת ישראל, לאחר שממשלתו, הממשלה ה-31, קיבלה את אמון הכנסת. הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת מ-4 מפלגות: קדימה, העבודה, ש"ס והגמלאים. ציפי לבני מונתה לשרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה^[33], עמיר פרץ כשר הביטחון^[34] ואברהם הירשזון, מקורבו של אולמרט, כשר האוצר^[35]. הממשלה כללה 25 שרים (כולל ראש הממשלה). עקב הביקורת הציבורית על מספר השרים לא מונו סגני שרים.

כחודשיים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה (ראו להלן), ב-30 באוקטובר 2006, הצטרפה לקואליציה ישראל ביתנו. החל מיום זה התבססה ממשלת אולמרט על קואליציה של 78 חברי כנסת^[36]. כמו כן, מונו מספר סגני שרים^[37]. עם התקדמות המשא ומתן עם הפלסטינים (שיחות אולמרט–אבו מאזן) פרשה סיעת ישראל ביתנו מהקואליציה וזו נותרה עם 67 חברי כנסת^[38].

לאחר שנבחר אולמרט לראש הממשלה הוא מינה את ד"ר יורם טורבוביץ' כראש סגל, שאחראי על כלל הפונקציות המשרדיות במשרד ראש הממשלה. לתפקיד מנכ"ל המשרד מונה רענן דינור, שעבד קודם עם אולמרט בתפקידים אחרים. לראש לשכה מינה את שולה זקן, וזו הושעתה מתפקידה בינואר 2007, בעקבות פתיחת חקירה פלילית נגדה בפרשת רשות המיסים^[39].

מדיניות פנים

בתחומי החברה והכלכלה, עם הפעולות המרכזיות של הממשלה בראשותו ניתן למנות את העלאת שכר המינימום, הורדת המע"מ ל-15.5%, שמירה על שיעור הצמיחה הגבוה והפעלת מס הכנסה שלילי. בתקופת אולמרט גובשו תוכניות ממשלתיות לסיוע לניצולי שואה, לקשישים עניים, לקידום קליטת בני העדה האתיופית ולטיפול בילדים ונוער בסיכון. הוקמה מנהלת השירות האזרחי-לאומי, במטרה לקדם שירות לאומי בקרב חרדים, ערבים ופטורים משירות צבאי, תוכנית לטיפוח מנהיגות צעירה בחברה, בנייתה מחדש של תוכנית "ויסקונסין" הישראלית בשם "אורות לתעסוקה", טיפול ביוצאי גוש קטיף וצפון השומרון, רפורמת "אופק חדש" במערכת החינוך^[40] והורדת מספר התלמידים בכיתה, סיוע לנפגעים מסגירת כלובי הדגים באילת וההכנות לקראת השתתפות ישראל בתערוכה הבינ"ל אקספו 2010. פותח אזור מזרח לכיש והוסדר אזור רמת חובב לטובת הקמת עיר הבה"דים^[41].בנושא המיעוטים, הוקמה הרשות לפיתוח כלכלי למגזר המיעוטים, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב ונוסדה ועידת ראש הממשלה למגזר הערבי^[42].

בתחום עבודת הממשלה, הוכנו תוכניות עבודה ממשלתיות לכל משרדי הממשלה, חוזקו היחסים בין הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי, באמצעות מערך של "שולחנות עגולים" כפלטפורמה קבועה לניהול שיח בין-מגזרי, קידום פטור ממכרז לחברות ממשלתיות, שינוי באופן קבלת החלטות הממשלה, כך שיוגדרו בהן תפוקות ותוצאות, הובלת נושא המשילות בתהליך הצטרפות ישראל לארגון ה-OECD, מיסוד מערכת היחסים בין הממשלה לשלטון המקומי בפורום ה-15 וקיום אירועי שנת השישים למדינת ישראל.

מדיניות חוץ וביטחון

בתחום הביטחון והטיפול בעורף, מלבד מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצעים צבאיים נוספים והמשא ומתן המדיני, אושרה החלטה להתנות תוספת תקציב למשרד הביטחון בצעדי התייעלות מצידו, חתימת הסכם עם נשיא מצרים, חוסני מובארכ, בנושא ההסתננות מאפריקה לישראל^[43], אושרו תוכניות לטיפול בעורף במצבי חירום ולמיגון בתי תושבים ומוסדות חינוך בשדרות ועוטף עזה, נוסף על סיוע אזרחי לתושבי האזור. כמו כן, בתקופת אולמרט קודם פרויקט כיפת ברזל לאחר שנקבע כי הוא יהיה המענה לרקטות לטווח קצר. פעמיים בשנת 2006 (במאי ובנובמבר) ביקר אולמרט, בבית הלבן ופגש את הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ובכירים נוספים.^[44][45]

תקיפת הכור הגרעיני בסוריה

ערך מורחב – תקיפת הכור הגרעיני בסוריה

ב-6 בספטמבר 2007 הורו אולמרט והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע מחוץ לקופסה^[46], שבו השמידו מטוסי חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בסוריה בסיוע קוריאה הצפונית^[47]. הדבר פורסם בכלי תקשורת זרים, אולם הותר באופן רשמי לפרסום בישראל רק לאחר יותר מ-10 שנים. דובר צה"ל פרסם סרטונים המתעדים את רגע התקיפה וראיונות עם קצינים בכירים שהיו מעורבים במבצע^[48].

מלחמת לבנון השנייה ומבצע גשמי קיץ

ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

תחילת כהונתה של ממשלת אולמרט אופיינה בשני משברים ביטחוניים: ב-25 ביוני 2006 נחטף חייל ישראלי, גלעד שליט, על ידי החמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה, שנמשך עד 28 בנובמבר. ב-12 ביולי 2006 נחטפו שני חיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, על ידי החזבאללה^[49][50]. ובתגובה פתחה ישראל במבצע "שינוי כיוון", שהתפתח למלחמת לבנון השנייה.

בשני המבצעים נקט אולמרט, בשיתוף עם שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, בקו התקפי מוגבל כנגד החמאס וחזבאללה. בשני המקרים ביצע צה"ל חדירות קצרות-מועד כמה קילומטרים לשטח האויב אך לא ניסה להתקדם מעבר לכך. חדירות אלה הצטרפו לתקיפות אוויריות, כשהמטרה הייתה הפעלת לחץ על ארגוני המחבלים ועל האוכלוסייה הערבית שיוביל לשחרור החטופים. יעד זה לא הושג. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהפסקת אש לאחר שחזבאללה שיגר אלפי רקטות לעבר צפון ישראל תוך שהוא מביא למותם של כ-160 חיילים ואזרחים ישראלים, ומנגד נהרגו כ-1,000 אזרחי לבנון ומחבלי חזבאללה.

כבר מתחילת מלחמת לבנון הדגיש אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חזבאללה בשנת 2000. בנאומו בכנסת ב-17 ביולי, הציג אולמרט את יעדיו במסגרת מבצע "שינוי כיוון"^[51]: שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חזבאללה ועל לבנון; הפסקת אש מוחלטת; פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון והוצאת חזבאללה משטח זה; והסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.

אולמרט גם הדגיש באותו נאום שהממשלה תסייע, באופן מיידי, לתושבי הצפון הנמצאים בטווח הטילים. מאוחר יותר שינה אולמרט במעט את היעדים. במקום היעד של הוצאת חזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם ומציאותי יותר – הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו. בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב-לאומי על הגבול עם ישראל, וימנע מחזבאללה לתקוף את ישראל^[52][53].

ביולי 2008 הוחזרו לישראל גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, בעסקה שבה הוחזרו ללבנון הרוצח סמיר קונטאר, 4 אסירים לבנוניים נוספים וכ-199 גופות של מחבלי חזבאללה^[54].

השלכות פוליטיות של המלחמה

ערך מורחב – ועדת וינוגרד

בעקבות המלחמה בלבנון חלה ירידה חדה באהדת הציבור לאולמרט ורבו הקריאות להתפטרותו. מאהלי מחאה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל חיילי מילואים התמקמו בירושלים, בקריאה למנות ועדת חקירה ממלכתית, ונערכה הפגנה בכיכר רבין בהשתתפות כ-35 אלף איש. אולמרט החליט לבסוף להקים שתי ועדות חקירה שיפעלו במקביל: האחת, בראשות ראש "המוסד" לשעבר נחום אדמוני, לבדיקת תפקוד הדרג המדיני, ושנייה לבדיקת הצבא, בראשות אמנון ליפקין-שחק. על מבקר המדינה הוטל לבדוק את הטיפול בעורף, אך הוא הודיע שירחיב את תחום החקירה שלו בהתאם לשיקול דעתו. אולמרט לא הסכים לדרישה לוועדת חקירה ממלכתית באמרו שהוא לא ישתק את צה"ל לכמה חודשים כדי לרצות גורם זה או אחר, ואמר כי "היו כישלונות, אסור לטייח, אסור להעלים עין"^[55].

במפתיע הצטרפו לתומכים בהקמת ועדת החקירה הממלכתית, גם השרים עמיר פרץ ושאול מופז. אולמרט המשיך להתנגד להקמת ועדת החקירה הממלכתית, אך נאלץ לשנות את הרכב הוועדה בראשות נחום אדמוני, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פסל שניים מחבריה, בשל חשד לניגוד עניינים. לבסוף החליט אולמרט להוסיף לוועדה את השופט לשעבר אליהו וינוגרד, ולהעמידו בראשה. בטרם אישרה הממשלה את הקמת הוועדה ואת הרכבה, החליט נחום אדמוני שלא לקחת חלק בוועדת החקירה.

ב-30 באפריל 2007 התפרסם הדוח החלקי של ועדת וינוגרד, התוקף את אולמרט קשות^[56]. בימים שלאחר מכן היו הפגנות שקראו לו להתפטר מתפקידו, לאחר מכן התפטר השר איתן כבל^[57]. גם שרת החוץ ציפי לבני קראה לו בפומבי להתפטר^[58], ואולם אולמרט נשאר בתפקידו למרות המחאות. בפועל, לדו"ח הביניים לא הייתה השפעה על יציבותה של הממשלה, והיא אף התחזקה לאחר החלפתו של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ באהוד ברק, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון.

ב-30 בינואר 2008 הוגש הדו"ח הסופי של הוועדה^[59]. הוועדה מצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלהטיל אחריות אישית על אדם מסוים. היא קבעה כי מלחמת לבנון השנייה הייתה החמצה גדולה וחמורה, לאור העדיפות הגדולה של צה"ל על חזבאללה, שאחראי לה הדרג הצבאי. עוד נאמר כי הדרג המדיני פעל בפזיזות, לא בחן את החלופות השונות ולא פעל נכון עם הדרג הצבאי.

באשר למהלך הלחימה ב-60 השעות האחרונות של המלחמה, נושא שעורר עניין רב קודם לכן, הדו"ח קבע כי ההחלטה בנושא זה התקבלה באופן ענייני ואף ציין כי אישור המהלך היה "כמעט הכרחי". בנוסף קבעה הוועדה כי היו הישגים של ממש בתחום המדיני והחלטה 1701 הייתה הישג למדינת ישראל.

חבר הכנסת אביגדור יצחקי התפטר במחאה על תפקודו של אולמרט והשתלח בו קשות, אולם שרי "קדימה" הפגינו תמיכה בראש הממשלה^[60][61], וחלקם אף דרשו התנצלות על "רצח האופי שנגרם לו" ועל "הירידה לחייו". ב-3 בפברואר 2008 הודיע שר הביטחון אהוד ברק, בפתח ישיבת הממשלה, כי הוא נשאר לעת עתה בממשלת אולמרט ולא פורש ממנה כפי שהבטיח בעת פרסום דו"ח הביניים, וטרם כניסתו לממשלה.

פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד, תקף בחריפות את אולמרט על שלא התפטר בעקבות ממצאי הוועדה. בריאיון לאתר ynet אמר, "ציפיתי שהממשלה תתפטר אחרי הדו"ח החלקי. אכן, הרמטכ"ל (דן חלוץ) התפטר ושר הביטחון (עמיר פרץ) אולץ לעזוב את תפקידו, אבל ראש הממשלה לא התפטר ולא אולץ לעזוב. זה לא היה קורה באף דמוקרטיה פרלמנטרית אחרת"^[62].

על היערכות העורף קבע מבקר המדינה "כי הטיפול בעורף במהלך המלחמה היה לקוי ביותר. דרגי הביצוע ובכלל זה ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי הממשלה, הרמטכ"ל, ומפקד פיקוד העורף, כל אחד על פי חלקו, כשלו באורח חמור בתהליכי קבלת ההחלטות, בהערכה ובביצוע הנוגעים לטיפול באוכלוסייה האזרחית שבעורף ולהבטחת שגרת חיים"^[63].

המגעים עם הפלסטינים וועידת אנאפוליס

במהלך הקדנציה של אולמרט הפשירו היחסים בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לאחר 7 שנות האינתיפאדה. באוגוסט 2007 נחתם לראשונה הסכם לחידוש התיאום הביטחוני עם הפלסטינים^[64]. מנגד, אולמרט פעל לבידוד שלטון החמאס ברצועת עזה פוליטית וכלכלית במישור הבינלאומי והפנימי.

ב-27 בנובמבר 2007 התקיימה ועידת אנאפוליס בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית וארצות הברית. בנוסף אליהן השתתפו 40 מדינות, כולל מדינות ערב בהן סוריה, עיראק, לבנון וערב הסעודית. בניגוד להסכם אוסלו ולוועידת ואי, ובדומה לוועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. ועידת אנאפוליס הייתה הוועידה המשמעותית הראשונה בין הישראלים לפלסטינים מאז פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופריצתה של האינתיפאדה השנייה.הוועידה, שנוהלה בצד הישראלי על ידי אולמרט ושרת החוץ לבני, הסתיימה בהצהרה על פתיחת משא ומתן והתחייבות למפת הדרכים, תוך שאיפה לסיום המשא ומתן עד סוף 2008.בעקבות הוועידה החל המשא ומתן בפועל בין הצדדים, ועם התפתחות השיחות פרשה ישראל ביתנו מהממשלה בינואר 2008, והממשלה נותרה עם קואליציה של 67 חברי כנסת.

שנת 2007 הייתה השנה עם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בפיגועי טרור וקרבות צבאיים (לרבות בדרום לבנון), מאז שנת 1999. בשנה זו נהרגו 13 אזרחים וחיילים ונערך פיגוע התאבדות אחד. בשנת 2008 עלה מספר ההרוגים ל-36 אזרחים וחיילים.

הודעת פרישה וממשלת המעבר

ב-30 ביולי 2008 הודיע אולמרט במסיבת עיתונאים כי אינו מתכוון להתמודד בפריימריז של מפלגתו, וכן כי בכוונתו להגיש את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה לאחר שייבחר יו"ר חדש למפלגת "קדימה"^[65]. ב-17 בספטמבר 2008 נבחרה שרת החוץ ציפי לבני ליו"ר "קדימה" כשגברה על שר התחבורה שאול מופז^[66], וב-21 בספטמבר הגיש אולמרט את מכתב התפטרותו לנשיא המדינה שמעון פרס^[67]. הוא שירת כראש ממשלת מעבר עד לקיום בחירות חדשות ולכינונה של ממשלה חדשה. בעת תקופת המעבר המשיך אולמרט את שיחותיו עם הרשות הפלסטינית ללא הצלחה.

בתקופה זו נערך גם מבצע עופרת יצוקה, האירוע הביטחוני המרכזי השלישי במהלך כהונתו של אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה ותקיפת הכור בסוריה. מבצע גדול זה נועד להרתיע את החמאס מלהמשיך לירות רקטות לעבר יישובי הדרום. הוא החל ב-27 בדצמבר 2008, אחרי תקופה שבה ישראל ריסנה את תגובתה לירי הרקטות וחתרה להשגת רגיעה. במהלך המבצע תקף צה"ל מהאוויר, מהקרקע ומהים את רצועת עזה, והסב אבדות לחמאס. המבצע הסתיים מבלי שארגון החמאס הוכרע וגם לאחריו נמשכו מטחי הרקטות לעבר ישראל. בנוסף נמתחה על ישראל ביקורת פנימית ובינלאומית בשל מספרם הרב של האזרחים הפלסטינים שנהרגו בעזה. בעקבות המבצע עלתה ביתר שאת סוגיית החייל החטוף גלעד שליט. ימים ספורים לפני סיום כהונתו הודיע אולמרט כי לא יוכל להיענות לדרישות החמאס לשחרור מחבלים תמורת שליט, דרישות שלדבריו חצו את הקווים האדומים מבחינת ישראל.

אולמרט לא התמודד במסגרת הבחירות לכנסת ה-18. לאחר שהכנסת ה-18 התכנסה, עד הרכבת ממשלה חדשה, בכהונתו של אולמרט כראש ממשלת המעבר היה תקדים פרלמנטרי – לראשונה בהיסטוריה של ישראל כיהן ראש ממשלה שלא היה חבר הכנסת. ב-31 במרץ 2009 סיים אולמרט את כהונתו כראש הממשלה, שבכללותה נמשכה 3 שנים ושלושה חודשים. במקומו נכנס לתפקיד בנימין נתניהו.

כראש עיריית ירושלים היה אולמרט מקובל למדי בחוגי הימין. עמדתו התקיפה בעניין פתיחת מנהרת הכותל והבנייה בהר חומה זכתה לאהדה. אחרי תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה הפך אולמרט, כשר וכראש הממשלה, לאחת הדמויות השנואות בחוגים אלה, שהאשימו אותו שחתר במכוון להגיע לעימות אלים בעמונה, כדי להגדיל את הפופולריות בציבור על חשבונם. הוא נשאר מקובל בקרב אנשי מרכז המפה הפוליטית, שתמכו בעמדותיו המדיניות והכלכליות החדשות, והעניקו למפלגתו את מספר המנדטים הגבוה ביותר בכנסת ה-17. פופולריות זו פחתה מאוד (לפי סקרים) לאחר מלחמת לבנון השנייה^[68].

החל מאמצע שנות השמונים החל להיקשר שמו של אולמרט בשורה של פרשות פליליות.

• פרשת בנק צפון אמריקה: בשנת 1985 התגלה במסגרת חקירת משטרה על נסיבות קריסתו של בנק צפון אמריקה, כי אולמרט קיבל הלוואה בסך 50 אלף דולר מאיש העסקים יהושע הלפרין, שהיה יו"ר הבנק – ללא ריבית ובלא שנתבקש להחזיר אותה. מאוחר יותר פעל אולמרט לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד הלפרין. היועץ המשפטי, יוסף חריש, החליט לא להגיש נגד אולמרט כתב אישום בפרשה^[69].
• פרשת אלמליח: בכתב האישום נגד אולמרט שהוגש בשנת 2009 בשלל פרשות, נכללה גם פרשת אלמליח, שביחס אליה נאמר בכתב האישום: "סמוך לתאריך 1 בינואר 1993, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, קיבל הנאשם (אהוד אולמרט) סכום של 72 אלף דולר מד"ר יוסף (ג'ו) אלמליח, אזרח ארצות הברית. ב-19 בפברואר 1998 העביר ד"ר אלמליח, מסיבה שאינה ידועה למאשימה, סכום של כ-100 אלף דולר לחשבונו הפרטי של הנאשם בבנק הפועלים"^[70][71]. אולמרט הואשם שלא דיווח למבקר המדינה על קבלת הסכום השני, וזוכה בפרשה זו^[72].
• פרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד: אולמרט הועמד לדין במרץ 1996 בגין עבירות על חוק מימון מפלגות ב"פרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד". לפי כתב האישום הוא היה מעורב בקבלת תרומות בלתי חוקיות לליכוד, בעת מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988. הוא זוכה מאישומים אלה ב-1997. בסוף פסק הדין כתב השופט עודד מודריק: "... הנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי, אך אי-התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק."^[73].
• פרשת האי היווני – לקראת הפריימריס בליכוד שהתקיימו בשנת 1999, פנה אולמרט באמצעות שולה זקן, בבקשת תרומה מאיש העסקים דוד אפל. האחרון ביקש ממנו סיוע בעניין ביקורו של ראש עיריית אתונה בירושלים. באפריל 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, על סגירת התיק נגד אולמרט בפרשה זו^[74].

במהלך כהונתו כראש ממשלה היה אולמרט נתון למספר חקירות פליליות ומספר גופים ואישים כעמותת אומ"ץ והחשב הכללי ירון זליכה האשימו אותו בשחיתות.

• פרשת בנק לאומי: ב-16 בינואר 2007 הודיע משרד המשפטים כי תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אולמרט בחשד שהיה מעורב בהליכי הפרטת בנק לאומי בעת שכיהן כשר האוצר^[75]. היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) במשטרת ישראל חקרה את החשד שבהיותו שר האוצר, פעל להטות את תנאי המכרז שנועד למכירת בנק לאומי על ידי המדינה, במטרה לסייע לחברו, המיליארדר האוסטרלי פרנק לואי, שביקש לרכוש את הבנק^[76]. בנובמבר 2007, הודיעה המשטרה לפרקליטות כי אין בידה תשתית ראייתית מספקת כדי להעמידו לדין. שנה לאחר מכן, החליט פרקליט המדינה, משה לדור, לסגור את התיק בנימוק של "חוסר ראיות"^[77], אך קבע כי הייתה בפרשה התנהגות ציבורית לא תקינה ופעילות בניגוד עניינים שלא חצתה את הסף הפלילי, מצד אולמרט^[78]. הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החלטת לדור^[79] ועל אף הביקורת הקשה שהעבירו שופטי בית המשפט העליון על אולמרט במקרה זה, החליטו שלא לשנות את החלטת פרקליט המדינה.
• פרשת כרמיה: ב-24 בספטמבר 2007 נפתחה חקירה פלילית נוספת נגד אולמרט, בחשד שקיבל הנחה ברכישת דירה ברחוב כרמיה במושבה הגרמנית בירושלים בתמורה לזירוז אישורי בנייה^[80]. ביולי 2009 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על סגירת התיק לאחר שהמשטרה קבעה כי אין תשתית עובדתית בפרשה^[81].
• באוגוסט 2012 החליטה פרקליטות המדינה לסגור את התיק נגדו בעניין המינויים הפוליטיים במשרד התמ"ת^[82].

פרשיות "ראשונטורס", "מעטפות הכסף" ו"מרכז ההשקעות"

• פרשת מרכז ההשקעות: ב-14 באוקטובר 2007 הורה מזוז על פתיחת חקירה פלילית נוספת כנגד אולמרט העוסקת בחשד כי במסגרת תפקידו כשר התעשייה והמסחר, פעל "בניגוד עניינים ובדרך פסולה" כשהתערב בהחלטות ב"מרכז ההשקעות" של המשרד בנוגע למיזמים שיוצגו על ידי חברו הקרוב ושותפו לשעבר במשרד עורכי הדין של השניים, אורי מסר, וכן בחשד כי אולמרט ומנכ"ל משרדו רענן דינור מינו שורה של חברי מרכז ליכוד ברשות לעסקים קטנים, ממניעים פוליטיים^[83].
• פרשת מעטפות הכסף (פרשת טלנסקי): במאי 2008 נחקר אולמרט באזהרה בחשד לקבלת כספים שלא כדין, בסכום של מאות אלפי דולרים במזומן, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת, מאיש העסקים והנדבן משה טלנסקי^[84]. אולמרט אמר כי הכספים שקיבל יועדו למערכות הבחירות שלו והוא לא לקחם לכיסו^[85]. לאחר מתן עדות מוקדמת של משה טלנסקי בפני שופט, שבה פירט את הסכומים שהעביר לאולמרט, התחוללה סערה ציבורית. יו"ר מפלגת העבודה הישראלית באותה עת, אהוד ברק, הודיע כי אולמרט לא יוכל להישאר בתפקידו במצב דברים זה. לאחר משא ומתן בין "העבודה" ל"קדימה" הוסכם כי האחרונה תערוך פריימריז בחודש ספטמבר 2008^[86]. באותו חודש הגיש אולמרט את מכתב התפטרותו^[87] ושימש כראש ממשלת מעבר עד ל-31 במרץ 2009. ב-1 במרץ 2009, הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבאי כוחו של אולמרט כי הוא מתכוון להעמידו לדין בפרשת מעטפות הכסף, בכפוף לשימוע^[88].
• פרשת ראשונטורס: ביולי 2008 נחקר אולמרט באזהרה בחשד שמימן טיסות פרטיות שלו ושל בני משפחתו בכסף שהשיג במרמה מגופים ציבוריים, באמצעות משרד הנסיעות "ראשונטורס"^[89]. ב-7 בספטמבר 2008 המליצה המשטרה לפרקליטות המדינה להעמיד לדין את אולמרט, בעבירות של לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים^[90]. ב-26 בנובמבר 2008, הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לאולמרט, כי החליט להגיש כתב אישום נגדו בפרשת "ראשונטורס" בכפוף לשימוע^[91].

ב-30 באוגוסט 2009, כשנה לאחר שהגיש את מכתב התפטרותו מראשות הממשלה, הוגש כתב אישום נגד אולמרט לבית המשפט המחוזי בירושלים, שכלל האשמות על קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד^[92]. כתב האישום התייחס לתיקים: "ראשונטורס", "מעטפות הכסף", "מרכז ההשקעות", ומרמה כלפי מבקר המדינה. ב-10 ביולי 2012 זוכה אולמרט מהאישומים ב"תיק ראשונטורס", אף על פי שמנהלת לשכתו, שולה זקן, הורשעה במעשים אלה^[93]. נימוקי השופטים היו כי הראיות אינן מוכיחות מעבר לספק סביר את אשמתו. אולמרט זוכה גם מהאישומים בתיק "מעטפות הכסף", על אף העובדה שהוכח שקיבל את מעטפות הכסף. זאת, לפי קביעת השופטים שלא הוכח שהכספים נועדו לשימושו הפרטי. ב"תיק מרכז ההשקעות", שהחקירה בו נפתחה בעקבות בקשתו של מבקר המדינה, הורשע אולמרט בהפרת אמונים^[72], ונידון לשנת מאסר על תנאי וקנס בסך 75 אלף ש"ח^[94]. פרקליטות המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו של אולמרט בפרשות "ראשונטורס" ו"מעטפות הכסף", ועל גזר הדין בתיק "מרכז ההשקעות"^[95]. הדיון בערעור התקיים ביולי 2013^[96]. בחודש אוגוסט 2014 נעתר בית המשפט העליון לבקשת המדינה והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לגביית הראיות ולמתן פסק-דין משלים בקשר לפרשת טלנסקי. במרץ 2015 הפך בית המשפט המחוזי את החלטתו בפרשת מעטפות הכסף והרשיע את אולמרט בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, במרמה ובהפרת אמונים^[97], ובהמשך גזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר וקנס בסך 100,000 ש"ח^[98]. אולמרט ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו זו^[99]. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כך שנותרו על כנן הרשעותיו של אולמרט בפרשות "מרכז ההשקעות" ובפרשת טלנסקי, וזיכויו בפרשת "ראשונטורס"^[100].

פרשת הולילנד והרשעה בפרשת הזרע

ערך מורחב – פרשת הולילנד

ב-15 באפריל 2010 נודע כי המשטרה חוקרת חשדות לעבירות פליליות שביצע אולמרט, של נטילת שוחד בסך מיליוני שקלים בתמורה לקידום אישורי בנייה בפרויקט "הולילנד" בירושלים. בתחילת 2012 הוגש נגד אולמרט כתב אישום בגין פרשה זו^[101].

ב-31 במרץ 2014 הורשע אולמרט בפרשת הולילנד בלקיחת שוחד בסך חצי מיליון שקל, שהועבר על ידי עד המדינה שמואל דכנר ליוסי אולמרט, בידיעת אחיו, אהוד אולמרט. אולמרט זוכה מחמת הספק משני אישומי שוחד אחרים, על כך שביקש מדכנר לסייע כספית למהנדס העיר ירושלים אורי שטרית ובכך ששולה זקן ביקשה מדכנר לממן סקר^[102]. השופט דוד רוזן דחה את גרסתו של אולמרט תוך קביעה שהוא שיקר לבית המשפט. השופט הוסיף שהוכח בבית המשפט שעד המדינה דכנר העביר כספים לכיסוי גירעונות של אולמרט, והוא בתמורה פעל לקידום פרויקט הולילנד. בפסק הדין הורשע אולמרט גם בעבירת שוחד של 60 אלף שקל בפרשת הזרע. בגזר הדין שניתן ב-13 במאי נידון אולמרט לשש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך מיליון ש"ח וחילוט של 500 אלף ש"ח^[103].

אולמרט ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת עונשו^[104]. בדצמבר 2015 התקבל ערעורו חלקית; הוא זוכה מעבירת השוחד בפרשת הולילנד, אך הורשע בקבלת שוחד בסך 60,000 ש"ח בפרשת הזרע. בעקבות זאת, עונשו הופחת ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. הקנס שהוטל עליו הוקטן ל-200,000 ש"ח והחילוט הוקטן ל-60,000 ש"ח^[105]. בעקבות הרשעה זו החל לרצות את עונשו ב-15 בפברואר 2016 בבית הסוהר מעשיהו.

שיבוש הליכי משפט, הדחה והטרדת עד

במרץ 2014 נפתחה חקירה נוספת כנגד אולמרט, בחשד לשיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והטרדת עד. החקירה נפתחה בעקבות מידע שמסרה שולה זקן במסגרת הסדר טיעון שנחתם אתה^[106]. בשנת 2016 הודה אולמרט במסגרת הסדר טיעון בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט והורשע בעבירות אלה^[107], ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר, חמישה מתוכם חופפים לעונש בפרשת הזרע, ו-50 אלף ש"ח קנס.

עם פרישתו מראשות הממשלה פנה אולמרט לעולם העסקים. באפריל 2009 הקים חברה לייעוץ עסקי, "אהוד אולמרט שירותי ייעוץ בע"מ"^[108][109]. בנוסף, הצטרף אולמרט לחברת ההרצאות האמריקנית Greater Talent Network, במסגרתה מוצעים שירותיו כמרצה^[110][111]. בינואר 2010 פורסם כי מונה ליו"ר דירקטוריון קבוצת לבנת, חברת החזקות שעסקיה כוללים תעבורה, נדל"ן, מלט וענפים נוספים, המצויה בבעלות איש העסקים צבי לבנת^[112]. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרף לוועדה המסדרת של קדימה^[113].

מאסרו

ב-15 בפברואר 2016 החל אולמרט לרצות עונש של 19 חודשי מאסר בבית הסוהר מעשיהו^[114] שברמלה. ב-28 בספטמבר 2016 קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב שאולמרט ירצה במצטבר 27 חודשי מאסר בפועל^[115]. עקב היותו ראש ממשלה לשעבר, מחזיק אולמרט בסודות מדינה רגישים. עם תחילת ריצוי עונשו הועברה האחריות על אבטחתו משירות הביטחון הכללי לשירות בתי הסוהר. השירות הכין אגף מיוחד ששופץ והותאם לצורכי האבטחה של אולמרט ואוכלס על ידי אסירים שנבדקו באופן קפדני.

במהלך שלושת חודשי מאסרו הראשונים ביקרו אצל אולמרט 37 עורכי דין, שלפי הצהרת אולמרט עסקו בענייניו^[116]. עם עורכי דין אלה נמנה גם השר לשעבר חיים רמון, שחידש לשם כך את חברותו בלשכת עורכי הדין. כדי לצמצם את מספרם של ביקורים אלה שינה שירות בתי הסוהר את נהליו^[117].

ב-2 ביולי 2017, לאחר 16 חודשים, סיים לרצות את מאסרו בעקבות שחרור מוקדם ולאחר שוועדת השחרורים הפחיתה שליש מתקופת מאסרו^[118]. נשיא המדינה ראובן ריבלין נענה לבקשתו של אולמרט להסיר את המגבלות שהוטלו עליו כאסיר ברישיון^[119].

לאחר שחרורו מהכלא

לאחר שחרורו מן המאסר הוציא במרץ 2018 את ספרו האוטוביוגרפי, "בגוף ראשון"^[120], בהוצאת ידיעות ספרים. הוא גם חזר לעולם העסקים ומשמש כמגשר בעסקאות נשק^[121].

בפברואר 2020 ערך בארצות הברית מסיבת עיתונאים עם ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן שבה מתח אבו מאזן ביקורת על תוכנית המאה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ואולמרט קרא לישראל לנהל משא ומתן לשלום עם אבו מאזן^[122].

לקראת הבחירות לכנסת ה-24 וה-25 הודיע על תמיכתו במפלגת העבודה^[123][124].

תביעת לשון הרע

במאי 2021 הגישו ראש הממשלה בנימין נתניהו, רעייתו שרה ובנם יאיר תביעת לשון הרע בסך 837 אלף ש"ח נגד אולמרט, על שתיאר אותם כחולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי.^[125] בנובמבר 2022 התקבלה התביעה בעיקרה, ואולמרט חויב לפצות את התובעים: 20 אלף ש"ח לבנימין נתניהו, 35 אלף ש"ח לשרה נתניהו ו-7,500 ש"ח ליאיר נתניהו, ובנוסף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 35 אלף ש"ח.^[126]

לאולמרט שלושה אחים: תא"ל (מיל.) ירמי אולמרט, לשעבר יו"ר איגוד הכדורסל בישראל, שכיהן בעבר כראש המועצה המקומית גבעת שמואל; ד"ר יוסי אולמרט, מזרחן ובעבר פרשן ספורט; ועמרם אולמרט, לשעבר ראש חברת "אגרידב".

אהוד אולמרט נשוי לעליזה אולמרט, מחזאית, סופרת ואמנית, אותה פגש בעת היותם סטודנטים באוניברסיטה העברית ב-1970^[127]. הם גרים בתל אביב^[128] ולהם ארבעה ילדים. מיכל, הבת הבכורה, היא פסיכולוגית. בתם השנייה, דנה, היא דוקטור לספרות והייתה פעילה בארגון השמאל-קווירי "כביסה שחורה". בנם, שאול אולמרט, מתגורר בתל אביב, שימש כסגן נשיא MTV למוצרים דיגיטליים; נשיא ומייסד-שותף בפלייבאז. כמו אמו ואחותו דנה, הוא היה מזוהה בעבר עם השמאל הרדיקלי וחתם בעבר על עצומה של תנועת "יש גבול". בנם הרביעי, אריאל, לא שירת בצה"ל ולמד ספרות צרפתית בצרפת. בנוסף, לזוג אולמרט בת מאומצת, שולה, שאומצה על-ידם בעקבות ביקור של עליזה בפנימייה לילדים בסיכון. בעקבות אזכור שמם של ילדי אולמרט בפרשת "ראשונטורס", יצאו ילדיו בהודעה לעיתונות שבה אמרו כי כרטיסי הטיסה ניתנו להם במתנה מאביהם ומומנו על ידו^[129].

בהקשר אחר, מקרב חיילי המילואים יש שמתחו ביקורת כנגד אולמרט גם בשל דעותיהם ומעשיהם של בני משפחתו. אולמרט הגיב על כך בנאום לפני הבחירות שבו ביקש ממבקריו להניח למשפחתו במערכת הבחירות.

באוקטובר 2007 דיווח אולמרט כי הוא חולה בסרטן הערמונית. ביוני 2009 הוסר הגידול^[130].

• אהוד אולמרט, "בגוף ראשון", תל אביב: ידיעות ספרים, 2018
• ירון זליכה, "הגווארדיה השחורה", זמורה ביתן, 2008
• עמוס הראל, אבי יששכרוף, "קורי עכביש", תל אביב: ידיעות ספרים, 2008
• עפר שלח, יואב לימור, "שבויים בלבנון: האמת על מלחמת לבנון השנייה", תל אביב: משכל, 2007
• יועז הנדל ויעקב כץ, "ישראל נגד איראן, מלחמת הצללים", כנרת זמורה-ביתן, 2011.
• אריה אבנרי, "זעקי ארץ מושחתת", טפר הוצאה לאור בע"מ, 2008.(הספר בקטלוג ULI)
• סילבי קשת, חכם להרע, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 1 באוגוסט 1997
• אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 4: אהוד אולמרט או: הדרך מאיגרא לבירא, כנרת זמורה-ביתן דביר, תשע"ו - 2016, עמ' 376 - 416
• יעקב כץ, קוד אריזונה, מודיעין: כנרת זמורה-דביר, 2020
• עמוס ירון, רוח המפקד, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 249–254

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אהוד אולמרט
טקסט בוויקיטקסט: מחבר:אהוד אולמרט
דיווחים בוויקיחדשות: תגית:אהוד אולמרט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהוד אולמרט

• אהוד אולמרט, באתר הכנסת
• אהוד אולמרט, באתר כנסת פתוחה
• אהוד אולמרט, באתר של משרד ראש הממשלה
• הווידאופדיה: אהוד אולמרט, באתר ‏מאקו‏, 10 באוגוסט 2009
• משרד ראש הממשלה, ראש הממשלה ה-12, אהוד אולמרט - עיקרי מדיניות תכנון וביצוע – סיכום רשמי של פעילות הממשלה ה-31, בראשות אהוד אולמרט, מרץ 2009
• פרשת אולמרט - אוסף כתבות, באתר חדשות מחלקה ראשונה
• אורי בלאו, ראש ממשלה מחוסר ראיות, באתר הארץ, 21 בפברואר 2006
• תמר גוטמן, מחול הדבורה, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2006
• יעקב דרומי ושלמה גלזר, אתם תחליטו על מי לסמוך, באתר הקיבוצים, 16 במרץ 2006
• גיא לשם, אהוד אולמרט - הדרך לתחתית, באתר TheMarker‏, 4 במאי 2007
• יוסי ורטר, דוד לנדאו, בטוח יותר חזק יותר שמח יותר, באתר הארץ, 17 באפריל 2008
• יונתן ובר, מהשבץ של אריק ועד למעטפות של טלנסקי, באתר ynet, 31 ביולי 2008
• נחום ברנע, שמעון שיפר, "אני לא בא להצדיק מה שעשיתי במשך 35 שנה", באתר ynet, 9 בדצמבר 2009
• אורה קורן, הכירו את הפולידירקטור הטרי, אהוד אולמרט: פנסיה של 37 אלף שקל מהכנסת לצד ג'וב בראש מונופול המלט, באתר TheMarker‏, 7 בינואר 2010
• שאול אמסטרדמסקי, אהוד אולמרט, איש עסקים, באתר כלכליסט, 7 בינואר 2010
• עפר שלח, לא מסביר, לא מתנצל, באתר nrg‏, 13 ביולי 2012
• אורי בלאו, הפרטנרים החדשים של אולמרט: מיליארדר קזחי, סוחר נשק וחשוד בהרצת מניות, באתר הארץ, 13 ביוני 2013
• אהוד אולמרט, מלחמת לבנון השנייה - מבט לאחור, באתר News1 מחלקה ראשונה, 3 במאי 2014
• גיל ריבה, ‏אהוד אולמרט בראיון ראשון מאז שחרורו מכלא מעשיהו:"ביבי חיפש כל דרך להפיל אותי", באתר ‏מאקו‏, 15 במרץ 2018
• צלי גרינברג, אולמרט: "טועה מי שמחפש בקנאביס השקעה שתניב לו רווחים מהבוקר עד הצהריים", באתר כלכליסט, 15 במאי 2019
• נדב שרגאי, אולמרט: "שרון רצה לכלול בהתנתקות 17 יישובים בגדה", באתר ישראל היום, 30 ביולי 2020
• במקום כיבוש: השקעה בחינוך | אהוד אולמרט, באתר ליברל (מגזין), 7 ביולי 2022
• אהוד אולמרט, לא "ניצחון מוחלט", כניעה מוחלטת להוזים המשיחיים. זה ייגמר בהרבה דם, באתר הארץ, 21 בפברואר 2024
• אהוד אולמרט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אהוד אולמרט (1945-), דף שער בספרייה הלאומית