סטגנציה (כלכלה)
בכלכלה, סטגנציה היא תקופה ממושכת של צמיחה כלכלית איטית (בדרך כלל צמיחת התמ"ג), המלווה באבטלה גבוהה ובפריון נמוך. לפי הגדרות מסוימות, את המונח "איטית" יש למדוד ביחס לצמיחה הפוטנציאלית של אותה כלכלה, כך שבפועל קצב הצמיחה של כלכלה הנמצאת בסטגנציה אפשר שיהיה גבוה ביחס לכלכלות (מדינות) אחרות שאינן חוות סטגנציה.
סטגנציה בארצות הברית
תקופות היסטוריות של סטגנציה בארצות הברית
- בשנת 1873 חוותה ארצות הברית משבר כלכלי, כאשר השנים שאחריו, שכונו "השפל הארוך" (The Long Depression), התאפיינו בסטגנציה, עד לסביבות שנת 1896 בה החלה הכלכלה האמריקאית לצמוח באופן יציב. תקופה זו התאפיינה בפשיטות רגל עסקיות, ריבית נמוכה ודפלציה. לפי הכלכלן האמריקאי דייוויד איימס וולס (1891), הגורמים לסטגנציה באותה תקופה היו שינויים מהירים בטכנולוגיה, כמו מסילות ברזל, ספינות אוקיינוס המונעות בקיטור, פלדה העוקרת ברזל ומערכת הטלגרף.[1] אלו היו ביטוי של סיום מלחמת האזרחים האמריקאית. עם זאת, לאחר המשבר, החלה הממשלה לנקוט במדיניות פיסקלית (להפחית הוצאות ממשלתיות) כדי לא להיקלע למצב של מחסור במזומנים.
- השפל הגדול של שנות ה-30, עד למלחמת העולם השנייה. יש המייחסים את התפקיד המרכזי בפרוץ המשבר לתפקודו של הבנק הפדרלי. עוד ראו: הגורמים לשפל הגדול.
סטגפלציה בארצות הברית
התקופה שלאחר משבר הנפט של 1973 התאפיינה בסטגפלציה, שילוב של צמיחה כלכלית, ריביות גבוהות ואינפלציה גבוהה, אך בו בזמן פריון נמוך. במהלך שנות ה-80 התחדשה הצמיחה הכלכלית והאינפלציה החלה לרדת.
אף על פי שהפרודוקטיביות לא חזרה לרמות שיא, היא נהנתה מהתעוררות עם צמיחת תעשיות המחשבים והתקשורת בשנות ה-80 וה-90.[2] הדבר איפשר התאוששות בשיעורי צמיחת התמ"ג; עם זאת, החוב בתקופה שלאחר 1982 צמח בקצב מהיר בהרבה מהתמ"ג.[3]
הכלכלה האמריקאית חוותה שינויים מבניים בעקבות הסטגפלציה של שנים אלו. צריכת הפלדה הגיעה לשיא ב-1973, הן על בסיס מוחלט והן על בסיס לנפש, ומעולם לא חזרה לרמות הצריכה שקדמו לה.[4] בנוסף, עוצמת האנרגיה של ארצות הברית וכלכלות מפותחות רבות אחרות החלה לרדת לאחר 1973. הוצאות הבריאות עלו ליותר מ-17% מהמשק.
הכלכלן האמריקאי לורנס סאמרס טען ב-2013 כי סטגנציה לטווח ארוך עלולה לגרום לכך שהצמיחה בארצות הברית לא תספיק כדי להגיע לתעסוקה מלאה, וטען כי יצירת ביקושים באופן מלאכותי באמצעות מדיניות פיסקלית לא תעמוד בביקוש המתגבר בארצות הברית.[5]
סטגנציה במדינות נוספות
יפן: 1991–הווה
יפן סובלת מסטגנציה מאז תחילת שנות ה-90 (המכונות, בהקשר זה העשור האבוד).[6][7] הכלכלן פול קרוגמן, מייחס את הסטגנציה למלכודת הנזילות (מצב בו המדיניות המוניטרית לא מסוגלת להוריד את הריביות הנומינליות מאחר שאלו קרובות לאפס), יחד עם בעיות הנובעות מהדמוגרפיה היפנית.[8]
העולם מאז 2008
כלכלנים שאלו האם קצב הצמיחה הכלכלי הנמוך בעולם המפותח לקראת ובעקבות משבר הסאבפריים בשנים 2007–2008 נובע מסטגנציה. פול קרוגמן כתב בהקשר זה כי תמריצים של מדיניות פיסקלית ואינפלציה גבוהה יותר (כדי להשיג ריבית ריאלית שלילית הנחוצה להשגת תעסוקה מלאה) עשויים להיות פתרונות פוטנציאליים.[9]