פיסוק
פיסוק הוא חלק של דקדוק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.
| פיסוק | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| סימני פיסוק | סימני כתב נוספים | |||||
נקודה . | אמפרסנד (סימן "וגם") & | |||||
סימני הפיסוק חשובים להבנת המשפט. הם מרמזים על מבנה המשפט, והם מעין תווים של המוזיקה של המשפט, המציינים את ההפסקות, את ההנגנות ואת ההדגשות. כתיבה ללא סימני פיסוק מקשה על ההבנה, והופכת את הכתוב ללא ברור ולחדגוני. כללי הפיסוק מאורגנים בשני אופנים, אחד מהם הוא לפי סימני הפיסוק.
ההיסטוריה של הפיסוק
הפיסוק הומצא על ידי אריסטופאנס מביזנטיון בתקופה היוונית, אך הפיסוק המודרני התפתח בהדרגה רק לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג בשנת 1454. כך לדוגמה, כללי הפיסוק באנגלית קיימים רק מאז תחילת המאה ה-17. לדוגמה האפוסטרוף בא מהשפה הלועזית (אנגלית) ששם הוא נקרא אפוסטרופ אס.
סימני הפיסוק המודרניים החלו לשמש בעברית רק במאה ה-18. כתב על כך יוסף קלוזנר בספרו "העברית החדשה ובעיותיה":
"ומוזרים כל כך היו סימני הפיסוק הלועזיים לחכמי ישראל עוד במאה הי"ח, עד שמשה מנדלסון כשבא להוציא לערך בשנת 1750[1] את השבועון העברי קהלת מוסר מצא לנכון להעיר עליהם (ראו מקטע צילום).הראשונים מן הסופרים העבריים שהתחילו מקפידים על סימני הפיסוק העבריים הם מנדלי, אחד העם וביאליק [...] מנדלי וביאליק ידעו רק רוסית וגרמנית ולפיכך אנו מוצאים בכתביהם סימני פיסוק קרובים לאותם של הרוסים והגרמנים".
במהלך השנים עברו חוקי הפיסוק המקובלים בעברית שינויים. תחילה הייתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמנית שמתאפיינת בכך שהפסיק תוחם משפטים משועבדים (פסוקיות). הפיסוק האנגלי התקבל בשנת 1994 על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית שקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק בעברית. לפי חוקי הפיסוק האנגלי הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור, כלומר לבצע עצירה קצרה במשפט אך לא ארוכה כמו עצירה בין שני משפטים שונים.
סימני הפיסוק
- נקודה ( . ): סימן לסוף משפט. לא מסמנים נקודה בסוף מבעים אשר אינם משפטים - כמו כותרות[2].
- פסיק ( , ): משמש לציין הפסקה בשטף הדיבור. במשפט כולל הפסיק מפריד בין החלקים הכוללים, אך הוא לרוב לא יופיע לפני ו' החיבור[2].
- נקודה ופסיק ( ; ): משמש להפסקה בשטף הדיבור בנקודה בה המשפט יכול היה להסתיים, אך הוחלט להוסיף עליו מידע נוסף.
- נקודתיים ( : ): סימן לפירוט מורחב. הנקודתיים יופיעו גם לפני ציטוט או דיבור ישיר[2].
- מקף ( ־ ): סימן לקישור בין שתי מילים.
- קו מפריד ( – ): הפרדה בין שני חלקי המשפט.
- סוגריים ( () ): לרוב הערה באמצע/סוף המשפט.
- סימן שאלה ( ? ): סימון לסוף משפט-שאלה, גם שאלות ללא צפייה לתשובה (שאלות רטוריות). לא מסמנים סימן שאלה בסוף משפט המכיל שאלה עקיפה[2], לדוגמה: השכנה שאלה מתי אבוא לבקר.
- סימן קריאה ( ! ): סימון לסוף משפט-ציווי או קריאה. מוסיפים סימן קריאה גם אחרי מילת קריאה ובסופם של משפטים המביעים תוקפנות או התרגשות[2].
- מירכאות ( „–” או ‚–’ ): סימן לציטוט או דיבור ישיר. לעיתים, משמש לסימון מילה או מספר מילים מחוץ להקשרן הרגיל (כלומר, בהשאלה) או לשם הצגתן בלעג ובזלזול.
- גרש ( ׳ ): סימן למילה מקוצרת. הגרש מסומן אחרי האות האחרונה של הקיצור[2]. משמש גם כסימן דיאקריטי.
- גרשיים ( ״ ): סימן לראשי תיבות. בספרות הרבנית משמש גם כדי להדגיש מילים מסוימות או כדי לציין את לועזיותן.
לקריאה נוספת
- כללי הפיסוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
- הפיסוק של הסגנון העברי, בהוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978.
- Lynne Truss, Eats, Shoots & Leaves: The Zero Tolerance Approach to Punctuation
קישורים חיצוניים
- הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
- כללי הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
- יעקב שביט, על כללי פיסוק אחדים ועל מה שמעבר להם, אתר עמלנט
- רויטרס, כך נראה סימן השאלה העתיק בהיסטוריה, באתר הארץ, 24 ביולי 2011
- הרב ישראל דנדרוביץ, בעיות וטעויות פיסוק בתלמוד הירושלמי, בתוך: נזר התורה, גיליון י, ניסן תשס"ה, עמ' קלה-קמב.
- מילון מונחים לסימני דפוס (תשס"א), באתר האקדמיה ללשון העברית
- פיסוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)