סרג'ו לאונה

לאונה נולד ברומא, בנם של חלוץ הקולנוע האיטלקי וינצ'נזו לאונה והשחקנית פרנצ'סקה ברטיני, והחל לעבוד בתעשיית הקולנוע האיטלקית משהגיע לגיל 18.

הוא החל בכתיבת תסריטים בשנות החמישים, במיוחד לסרטי "החרב והסנדל" - האפוסים ההיסטוריים שהיו פופולריים באותו הזמן. הוא אף עבד כעוזר לבמאי במספר הפקות הוליוודיות גדולות שצולמו באולפני צ'ינה צ'יטה ברומא כגון "קוו ואדיס" (1951) ו"בן חור" (1959). בשנת 1959 ביים את הסרט "ימי פומפיי האחרונים" על פי ספרו של אדוארד בולוור-ליטון. בעבודתו על "קוו ואדיס" ו"בן חור" רכש את המיומנות ליצור סרטים דלי תקציב שייראו כהפקות הוליוודיות זוהרות, מיומנות אותה הפגין בסרטו הראשון "הענק מרודוס" (Il Colosso di Rodi) שיצא לאקרנים בשנת 1961.

בתחילת שנות ה-60 שככה הדרישה לסרטים היסטוריים, ולאונה היה בין ממציאי הז'אנר החדש - מערבוני ספגטי. "בעבור חופן דולרים", אשר יצא בשנת 1964, היה בין מניחי הבסיס לז'אנר זה, שעיקרו צילום מערבונים באולפנים באיטליה ובספרד, תוך שימוש בשניים או שלושה שחקנים אמריקנים מן השורה השנייה, המלווים בלהקת סטטיסטים ושחקני משנה איטלקים או ספרדים. "בעבור חופן דולרים", אשר היה מבוסס בעלילתו על סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה "יוג'ימבו", גילה לעולם את השחקן קלינט איסטווד והפך אותו לכוכב, בדמות שתלווה אותו מעתה - "הגיבור ללא שם". עד לסרט זה היה איסטווד שחקן משנה בטלוויזיה האמריקנית, וסרט זה היה פריצתו הגדולה. המראה שהציג הסרט היה מבוסס הן על תקציבו הנמוך, והן על אתרי הצילום בספרד, אך יותר מכל על נטישת נקודת המבט האמריקנית, והצגת מערבון בעל נקודת מבט אירופית, אלימה, בעלת מוסריות יחסית, וחסרה לחלוטין את הדיכוטומיה הבסיסית של המערבון האמריקני - הקרב בין הטוב לרע. מבחינה חיצונית נטש לאונה את הנוהג במערבונים האמריקניים להראות את הגיבורים כאילו זה עתה יצאו מסלון יופי - גיבוריו של לאונה אינם מגולחים, בגדיהם מזוהמים וקרועים, וניתן כמעט להריח את ריח גופם. ריאליזם זה, הלקוח ישירות מהסרטים הנאו-ריאליסטיים האיטלקיים שלאחר מלחמת העולם השנייה היה בעל השפעה ישירה על כל המערבונים שנעשו מאז.

סרטו הבא היה "הצלפים" ("For a Few Dollars More"), אשר יצא לאקרנים בשנת 1965.

הטרילוגיה הושלמה עם הסרט "הטוב, הרע והמכוער" (Il Buono Il Brutto Il Cattivo), אשר יצא לאקרנים בשנת 1966. סרט זה, הזכור במיוחד בשל נעימת הרקע שהלחין אניו מוריקונה, היה פריצת דרך צורנית וקולנועית. עשר הדקות הראשונות של הסרט הן ללא דיאלוג. הדמויות, שעל אף שהן מכונות "הטוב" ו"הרע" נטולות עכבות מוסריות כלשהן, מצויות במאבק בינן לבין עצמן על אוצר הטמון בבית קברות, כאשר מסביבן מתחולל המאבק האימתני האמיתי בין הטוב והרע - מלחמת האזרחים האמריקנית, והדמויות נלחמות במהלך הסרט פעם לצד הדרום, ופעם לצד הצפון, כפי שהדבר מקדם את ענייניהן בכל רגע נתון. משחקם הנהדר של קלינט איסטווד בתפקיד ה"טוב", לי ואן-קליף בתפקיד "הרע" ואלי וואלך בתפקיד "המכוער", מודגש במיוחד על ידי תנועות המצלמה הרחבות, המתמקדות לדקות ארוכות בפניהם הבלתי מגולחות של הגיבורים. העובדה כי סרט זה שאמור להתרחש בדרום ארצות הברית, מצולם בנוף ים תיכוני מובהק, וכי שחקני המשנה דוברים במבטא ספרדי בולט (בין אם הם משחקים מקסיקנים או את אנשי צבא הדרום), מקנה לסרט אפקט סוריאליסטי. איסטווד משחק בסרט זה את תפקיד "הגיבור ללא שם" בדרכו השקטה, אך הכוכב האמיתי הוא וואלך, הנותן למצלמתו של לאונה להדגיש כל תו בפניו, במשחק מוגזם הנובע ישירות ממסורת התיאטרון היידי. בניגוד למערבונים רבים מאותה תקופה, שמר סרט זה על רעננות, ועל אף השנים שעברו מאז צולם, עדיין הוא בין הנצפים ביותר, וזוכה לשידורים רבים על מסך הקולנוע ומסך הטלוויזיה.

כל שלושת הסרטים זכו למוזיקת רקע מאת אניו מוריקונה, והיו להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה.

לאור הצלחתו הוזמן לאונה לאמריקה להסריט שם מערבון "אמיתי" - "היו זמנים במערב", בעבור אולפני סרטי פרמאונט. סרט זה צולם אף הוא בספרד ובאיטליה, ולאחר צילומו הסתבר כי המדובר בסרט ארוך, אלים, ולמעשה בהרהור דמוי חלום רע על המיתולוגיה של המערב הפרוע. את הסיפור לסרט יצר לאונה ביחד עם ברנרדו ברטולוצ'י ודריו ארג'נטו, שניהם בעלי קריירה משגשגת משל עצמם כבמאים. והתסריט עצמו לאונה כתב ביחד עם סרג'יו דונאטי שחלק גדול משורות הדיאלוג המפורסמות שבסרט הגיעו ממנו. הסרט נערך ללא רחם על ידי האולפן, וחלקים ניכרים ממנו הושארו על שולחן העריכה. התוצאה הייתה כישלון קופתי, אך סרט בעל איכויות קולנועיות ניכרות, שעודו נצפה על ידי תלמידים לקולנוע, ויש הרואים בו את סרטו הטוב ביותר של לאונה.

לאחר כישלון זה ביים לאונה את "חופן של דינמיט" (1971), בכיכובו של ג'יימס קובורן, אשר היה מערבון ספגטי שגרתי, ולא הפגין את האיכויות שהפגינו קודמיו^[1]. לאונה סירב לביים את הסנדק, ובילה את עשר השנים הבאות ביצירת "היו זמנים באמריקה", אפוס על גנגסטרים יהודים בהפקת ארנון מילצ'ן, אשר נחשב על ידי המבקרים לאחד הטובים בסרטיו^[2][3]. בארצות הברית, קוצץ הסרט ושונה עד בלי היכר, דבר שגרם לכישלון הסרט שם.

בעת מותו בשנת 1989 עבד לאונה על הכנת אפוס גדול בו ינציח את המצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה^[4].

• סרטי סרג'ו לאונה

מדיה וקבצים בנושא סרג'ו לאונה בוויקישיתוף

• סרג'ו לאונה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• סרג'ו לאונה, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• סרג'ו לאונה, באתר AllMovie (באנגלית)
• סרג'ו לאונה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• סרג'ו לאונה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• סרג'ו לאונה, באתר Discogs (באנגלית)
• נירית אנדרמן, סרג'ו ליאונה שינה את התחביר של הקולנוע. טרנטינו, ספילברג וסקורסזה מיהרו ליישם, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2022
• סרג'ו לאונה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סרג'ו לאונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)