על הדרך עץ עומד

ניסיונו של מאנגר לשוות לשירו אופי 'עממי' עולה בבירור משורות הפתיחה, שאותן נטל מאוצר השירה העממית ביידיש. באוצר זה יש כמה שירים שמתחילים בדיוק באותן מילים, שמספרות על עץ שעומד אי-שם על אם הדרך. הידוע שבאלה נדפס בראשית המאה ה-20 באנתולוגיה החלוצית "ייִדישע פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד" (שירי-עם יהודיים ברוסיה), שערכו שאול גינזבורג ופסח מארֶק (סנקט פטרבורג 1901).^[3] מי שתיעד את מילות השיר היה המשורר אברהם רייזן (שגר אז במינסק), שרשם כך:

לשיר עממי זה היה גם לחן עממי.^[4]

על פי חוקרת הספרות זיוה שמיר, בשיר עממי זה "נעשית הקבלה בין העץ העומד בדד על אם-הדרך לבין היהודי הנודד, סמלה של אומה בודדת וקשת-גורל, המחכה לגואלה". כמו כן, לדבריה, "נוסחת הפתיחה, הממקמת את האילן במרחב הטופוגרפי, אופיינית לשירי-עם רבים ביידיש".^[5] ההקבלה מחוזקת בחריזה – העץ הוא "איַינגעבויגן" (כפוף) והיהודי נוסע לארץ ישראל "מיט פֿארוויינטע אויגן" (בעיניים דומעות). יש ביניהם אפוא מפגש; העץ הוא תחנה בדרכו הארוכה של העולה לארץ ישראל. פרט חשוב ביחס לשירו של מאנגר, שהעמיד במרכז שירו את העץ הבודד ואת הציפורים שנטשוהו, הוא שארץ ישראל, הנזכרת כאן פעמיים, אינה נזכרת אצלו אף לא ברמז.

ב-1915, בשבתו בברלין, חיבר הסופר והמשורר זלמן שניאור (1887–1959) נוסח של 'שיר עם', שאינו אלא וריאציה עברית של שיר יידי זה:^[6] "על אם-הדרך עומד עץ, / עומד הוא קדורנית; – / הולך יהודי במקל ותרמיל / ומציץ אחורנית. // רבונו-של עולם!.. צאן-קדשים, / הבה נתפלל מנחה! / בעלות יהודים לארץ-ישראל / גדולה תהי השמחה." גם כאן מדובר בשיר לאומי ולא בשיר ציוני, שכן העולה לארץ ישראל אינו חלוץ צעיר הבא להפריח את שממות הארץ, אלא יהודי זקן, "עולה ציון של הדורות הקודמים", כניסוחו של דב סדן,^[7] שנפשו הומייה מגעגועים לארץ והוא מבקש להתפלל בכותל המערבי ובקבר רחל.

השיר תורגם לעברית מספר פעמים. תרגום אחד נמצא בעיזבונו של המשורר והמחנך האמריקני חיים אברהם פרידלנד (1891–1939), בשם 'נוסע יהודי לארץ-ישראל'. השיר, שפורסם ב-1963, פותח בבתים: עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים עוֹמְדָה שִׁטָּה / וּשְׁלוּחִים לָאָרֶץ סְבָכֶיהָ, / נוֹסֵעַ יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / וְיוֹשֵׁב וּבוֹכֶה תַּחְתֶּיהָ. // הוּא יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה וְיָדָיו הוּא נוֹטֵל / וּמִנְחָה חֲרִישִׁית מִתְפַּלֵּל – / לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כִּי נֵלֵךְ כֻּלָּנּוּ, / נָרִיעַ בִּזְמִירוֹת וְהַלֵּל.".^[8][9]תרגום נוסף נעשה על ידי יוסף בן-סיון (רייכרודל) (1909–1971), שנתן לו את הכותרת 'עץ בודד, עץ אָבֵל', ופותח במילים: "עֵץ בּוֹדֵד, עֵץ אָבֵל / שַׁח עֲלֵי דְּרָכַיִם. / אִישׁ עִבְרִי עוֹלֶה צִיּוֹנָה / בְּדִמְעוֹת עֵינַיִם. // אֵל טוֹב וְחַנּוּן – / שְׁעַת מִנְחָה הִגִּיעָה. / כַּאֲשֶׁר תְּקַבְּצֵנוּ עִיר-הַקֹּדֶשׁ / בִּזְמִירוֹת נָרִיעַה.". תרגום זה עובד למקהלה על ידי משה ביק והושר בכמה מקהלות פועלים בשנות ה-30 של המאה ה-20.השיר תורגם לעברית גם על ידי אברהם לוינסון (1891–1955), ונקרא בתרגומו 'על השביל עץ עומד': "עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד / הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ, / יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ. // אֱלֹהֵי-אָבוֹת, / זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ, / לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / נַעֲלֹז וְנָרִיעַ.".^[10]בשני המקרים נוסף לשיר הישן תוכן עממי נוסף שלא היה במקור, על אודות מכנסיו הקרועים של העולה, והטלאי שיוטלא בהם – כלומר, התיקון שיתחולל – בארץ ישראל.

שיר דומה, 'על אם הדרך',^[11] תורגם גם הוא כנראה מאותו שיר יידי עצמו.^[12] גרסה נוספת לשיר מצויה במחזה "ילדי הצל" לבן-ציון תומר (1961), העוסק בקליטתם של ילדים ניצולי השואה (ילדי טהראן) במדינת ישראל של שנות ה-50; המערכה השנייה נפתחת בשיר: "עַל הַדֶּרֶך עֵץ עָמַד / שָׁרָשָיו בָּרוּחַ. / עֵץ בְּלִי יַעַר הוּא עָמַד, / ראֹשוֹ לָבָן, פַּרוּעַ. [...] רַק הֶעָלִים, שְׂרִידֵי הָעֵץ, / כַּצִּפֳּרִים בָּרוּחַ, / עָפִים לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, / עַל אַדְמַתַהּ לָנוּחַ.".^[13][9]

השפעה ופולמוס

המוטיב הקדום של 'עץ על אם הדרך' השפיע על משוררים רבים, בעברית וביידיש, ועל כך עמד בהרחבה דב סדן במאמרו 'על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', שהתפרסם בהמשכים בגיליונות "הפועל הצעיר" בשנת תשי"ט.^[14] סדן הראה בין היתר כיצד נספג השיר בזיכרון חורבנה של יהדות מזרח אירופה בשואה. כך למשל שיר יידי שכתב זלמן שניאור כבר ב-1940, בתחילת המלחמה, הנקרא 'לעבן קלויסטער...' (ליד המנזר). בשיר, שנכתב בפריז,^[15] מהדהד שיר העם 'אין מיטן וועג שטייט אַ בוים', ששניאור עצמו תרגם מיידיש בשנת 1915; בתרגום עברי פירושו: "על יד המנזר עומד עץ / עומד הוא כפוף; / תלוי בו רב העיירה / ועיניו מנוקרות. // הו, אלוהים, אלוהים, אל הגויים, / האם נרדם אתה בשמים? / השמש מתה, צלבך נרקב, / וענניך עבשים. // בוא הורד את היהודי מן העץ, / והכתר אותו למנהיג! / והעולם הנטבל-מחדש / ישתחווה לקדוש המעונה.".וביתר שאת בשירו של אהרן צייטלין 'ברוך שֶׁקִּדְּשָׁנוּ', שנכתב בשנת תש"ג-1943: "עַל הָהָר עוֹמֵד עֵץ, / מַבִּיט הוּא לְמַטָּה: עֲיָרָה הָיְתָה שָׁם בַּגַּיְא - / נִשְׁחֲטָה, נִשְׁחָטָה. // סַהַר צָף מֵעַל לָעֵץ, / סַהַר אוֹרוֹ יָהֵל. / עַל עֲיָרָה בָא הַקֵּץ, / עֲיָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל. // נִכְרַת זֶרַע-אֲדֹנָי, / גָּבְרוּ עֲמָלֵקִים. / שְׁמָמָה, דְּמָמָה שָׁם בַּגַּיְא, / הַמִּגְרָשִׁים רֵיקִים. // צְלָלִים עוֹלִים מִן הַגַּיְא / וְנָשְׂאוּ קוֹל וְרָנוּ: / בָּרוּךְ אַתָּה, אֲדֹנָי! / בָּרוּךְ שֶׁקִּדְּשַׁנוּ!".

עוד לפני המלחמה פרסם העיתונאי והמתרגם מרדכי סבר (סברדליק) בעיתון "דבר" שיר בשם 'על אם הדרך' ("במנגינה העממית הידועה") כתגובה לאירועי ליל הבדולח,^[16][9] הפותח בבתים: "עַל אֵם דֶּרֶך בַּגּוֹלָה / עֵץ בּוֹדֵד שׁוֹחֶה לוֹ... / – אֵי הַדֶּרֶך הָעוֹלָה / אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵלָה? // יְהוּדִי דַּכָּא, נוֹדֵד / תָּר בְּדִמְעַת-עַיִן: / אָנָה, אָנָה אֶמָּלֵט / מֵרְדִיפוֹת בְּנֵי קַיִן?".^[9] (סבר תרגם מאוחר יותר גם את שירו של איציק מאנגר; ראו הפרק תרגומים לעברית להלן.)

ישנן עוד מספר דוגמאות הקשורות בשיר ובזמר העברי בארץ ישראל. מטבע הדברים, בארץ ישראל הנבנית ומתחדשת קשה היה לקבל כפשוטו את השיר הגלותי על העץ השחוח – בין אם מדובר בעץ, שבצל ענפיו מתפלל היהודי הזקן תפילת מנחה, בין אם מדובר בנער המאנגרי, שאמו דואגת לבל יצטנן. ואכן, היו שהשתמשו באותם מוטיבים אבל בצורה מהופכת ומתפלמסת, שמקדמת את חזונם הציוני: נערים צעירים וחסונים העולים לארץ ישראל, מפריחים את שממות הנגב או נושאים בגאון את עמם עלי שכם.שיר אחד, מאת אברהם שלונסקי, נכתב לפני שירו של מאנגר, בשנת 1925, כששהה המשורר הצעיר בפריז. שירו הארוך, 'לֵךְ-לְךָ', נדפס שנה לאחר מכן בכתב העת "הַשִּׁלֹּחַ", שבאותה עת כבר נדפס בירושלים.^[17] זהו שיר מרד חילוני של צעיר, שנטש את העולם המסורתי, המזוהה עם סבו, ועלה לארץ ישראל (שלונסקי עצמו עלה לארץ ב-1921). הוא יוצא לדרכו בלא טלית או תפילין ובלא תפילת הדרך (שאותה הוא מצפה כי יאמרו הוריו). גם באונייה העושה דרכה לארץ הוא שומע 'אל מזמור חלוצים בקודש', אך אז מגיחים גם ספקות, שמתגלמים ב"זֶמֶר ידוע", שאינו אלא אותו זמר יידי עממי. שלונסקי תרגם את שתי השורות הראשונות של אותו זמר: "שָׁם בָּרְחוֹב עוֹמֵד עֵץ / וְלָאָרֶץ שׁוֹחֶה. / הוֹלֵך יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / הוֹלֵך הָלוֹךְ וּבוֹכֶה – – –". שנה לאחר מכן נדפס השיר שוב בספר שיריו "בַּגַּלְגַּל" (1927),^[18][9] ושם הכניס שלונסקי שינוי נוסח קטן: במקום "שם ברחוב" כתב "על הדרך".

שני שירים עבריים אחרים נכתבו ביישוב בימי מלחמת העצמאות, לאחר פרסום שירו של מאנגר (עליו ראו להלן). אחד, מאת שחקן התיאטרון והפזמונאי שמואל פישר, שביקש להגיב ישירות לשירו של מאנגר. שירו של פישר נקרא 'שיר על עץ' ולמעשה אין זה תרגום אלא גרסה ציונית פולמוסית, נעדרת ליריות ועמוסת פאתוס תעמולתי. פישר נשאר מחויב למנגינה המקורית של לסקובסקי, אך את המילים והתוכן שינה לחלוטין.^[19] האווירה המזרח-אירופית המושלגת שבשירו של מאנגר הוחלפה במרחבי הנגב הארץ ישראלי; עץ השִׁקְמָה הוא עץ בודד אך מוכר היטב לכל אדם בערבה והוא מעין תחליף אֵם. שלא כמו "האמא המאנגרית", שמנסה לעצור את בנה ומונעת ממנו לפרוח, האמא של פישר שולחת את בנה מן העיר ("הקריה הרחוקה") אל ההתיישבות החקלאית בנגב, שם הוא ישקה בזיעת אפיו את השדות, ישמור ויילחם. לדברי מאיר נוי, השיר הושר בימי המלחמה 'בחזית ובעורף [...] בהתרגשות רבה".^[20] השיר הוקלט על ידי יפה ירקוני בשנת 1955 ועל ידי איתן מסורי (נכלל באלבומו "שירי כחול-לבן", 1986).

שיר מפורסם הרבה יותר משני אלה הוא של נתן אלתרמן. השיר, שנקרא 'על אם הדרך', פורסם לראשונה ב"טור השביעי" של אלתרמן בעיתון "דבר" בערב פסח תש"ז (1947).^[21] זהו שיר מעפילים, וכמו שירו של שלונסקי גם הוא מתכתב עם שירי העם ביידיש שקדמו למאנגר: "אֶל זֶה הָעֵץ אֵי-פַּעַם, בֵּן, / אֲבִי-אִמְּךָ הִגִּיעַ. / [...] / נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, / עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנַיִם. // עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד, / בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ. / [...] / עַל הַסִּיּפוּן נִצָּב הוּא רָם, / חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד, / הָעֵץ הַשָּׂב מִשִּׁיר הָעָם, / מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת.". שירו של אלתרמן הולחן בידי נעמי שמר ב-1971 (כלומר, שנתיים לפני שתרגמה בעצמה את שירו המקורי של מאנגר), תוך שקיצרה לא מעט את הנוסח המקורי של השיר. השיר בוצע על ידי להקת חיל הים עם הסולנית חיה ארד בתוכנית 'שירת הים'.^[22]

פרסום השיר והתקבלותו

השיר התפרסם לראשונה ב-21 באפריל 1938 בעיתון הוורשאי "נײַע פֿאָלקסצײַטונג", שבוע לאחר שעזב מאנגר לפריז. ממשלת גוגה-קוזה שללה ממנו את אזרחותו הרומנית, ובעקבות זאת סירבו שלטונות פולין להאריך את אישור השהייה שלו, למרות פניותיו החוזרות ונשנות. מאנגר כתב את השיר לפני שעזב, וביום נסיעתו לפריז השאיר אותו במערכת העיתון, שבו כתב בקביעות עד לגירושו מפולין, כדי שיפורסם עם עזיבתו. השיר קשור בעזיבתו מאונס של מאנגר את ורשה: בשיר העם עוזב היהודי בבכי כדי לעלות לציון, ואילו מאנגר נאלץ לעזוב את ורשה ולצאת לגלות נגד רצונו.כותרתו המקורית של השיר, שאותה שינה מאנגר מאוחר יותר, הייתה "איציק מאנגער – א פויגל" (איציק מאנגר – ציפור),^[23] והיא מראה עד כמה אישי היה השיר (גם בשיר עצמו נזכר השם 'איציק', כשהאֵם פונה לדובר בשמו). כעבור כעשרים שנה העיד מאנגר כי כתב את השיר "לזכר אמי – אם יהודייה פשוטה, שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל ניחנה בים של אהבה שעלול היה להכביד על הכנפים החזקות ביותר".^[24]

כעבור כחודשיים, בחודש יוני, נדפס השיר שוב – הפעם תחת הכותרת הסתמית "ליד" (שיר) – בכתב העת הספרותי הניו-יורקי הוותיק "די צוקונפֿט" (שם הוקדש לאברהם לְיֶסין).^[25] בהמשך נדפס השיר בספר שיריו של מאנגר "וואָלקענס איבערן דאַך" (עננים מעל הגג), שראה אור בשנת 1942 בלונדון בהוצאה 'אַליינעניו' (לבדי),^[26] הוצאה עצמית של המחבר, ששימשה אותו לבדו.^[27] מאוחר יותר נכלל השיר בקובץ שיריו "ליד און באַלאַדע" (ניו יורק 1952), שראה אור לרגל יובלו של המשורר.^[28]ב-1966^[29] היה השיר בין אלה שקרא מאנגר בתקליט "איציק מאנגער לייענט איציק מאנגער" (איציק מאנגער קורא איציק מאנגער),^[30] שהופק בישראל ביוזמתו של שלום רוזנפלד.^[29]

השיר זכה להצלחה מידית בוורשה.^[31] הוא היה לשיר פופולרי ביותר (אולי גם בזכות הלחן; ראו להלן), כמו גם לשירו הפופולרי ביותר של מאנגר.^[23] הוא צוטט והושר לעיתים מזומנות, לרבות בגטו ורשה^[24][32] ובגטו לודז' בעת המלחמה.^[33] יש התולים את הפופולריות הרבה של השיר, גם בימינו, בנושאו האוניברסלי של אדם צעיר הניצב על סף ההתבגרות ומנסה למצוא את דרכו העצמאית בעולם,^[34] או בהשתמעויות האלגוריות שלו.^[31]

תוכן

תמות ומבנה

השיר הוא בלדה העוסקת בכיסופיו של הדובר, הילד איציק, בן דמותו של המשורר, להפוך לציפור כדי שיוכל לנחם את העץ, שננטש על ידי כל ציפוריו ונותר בודד וחשוף לרוחות – כיסופים המסוכלים על ידי אמו האוהבת והחרדה (ארכיטיפ של האם היהודייה). לשיר אחד-עשר בתים^[35] מרובעים.בשני הבתים הראשונים מסופר על העץ העומד על אם הדרך, שחוח, בודד לאחר שכל ציפוריו עזבו אותו^[36] והותירו אותו מופקר לסופה. בפתיחה זו של השיר מזהה חוקר ומבקר הספרות י"ח בילצקי את "נימת החורבן".^[37] בבית השלישי מתחיל הדיאלוג בין הבן לאמו, המהווה את עיקר השיר. הבן שואף לצאת לדרך עצמאית. השיחה בין השניים מלאה רגש. בבתים ג'–ד' שח הדובר לאמו שאם לא תפריע לו, הוא יהפוך לציפור, יעוף אל העץ, ישב עליו וירדים אותו בשיר לחורף. האֵם (בית ה') חרדה לבנה, שמא יקפא מקור על העץ (הרקע להתרחשות הוא אפוא אירופה הקרה, ערש מולדתו של המשורר). אולם הבן בשלו (בית ו'), ותוך כדי שיחה הופך לציפור. האם (בתים ז'–ט') אינה מרפה: היא ממררת בבכי ומבקשת מבנה היקר – איציק ("'איציק קרוין", איציק עטרת ראשי) – שייקח אִתו סוודר, יגרוב ערדליים ויחבוש כובע חם, שלא יתקרר חלילה, ושילבש גם אפודה, שכן אם לא ישמע בקולה – ימצא עצמו בין המתים. הדובר, אשר הפך לציפור, מרגיש כי אמו העמיסה עליו יותר מדי והוא אינו יכול לעוף: "אֲנַסֶּה לָׂעוּף... לַשָּׁוְא / עוֹד כָּנָף אָרִימָה, – / נֶטֶל רַב עַל דַּל-כָּנָף / הֶעֱמִיסָה אִמָּא." (בתרגום סבר). והבן מכיר בעצב בכך שאהבתה של האם חיבלה במעופו, לא אפשרה לו להיות ציפור: "נֶעֱצָב, אֶל פְּנֵי אִמִּי / דֹּם אֶשָּׂא עֵינַיִם... / לֹא נָתְנָה לִי חִבָּתָה / טוּס כְּעוֹף שָׁמַיִם." ("ס'האָט איר ליבשאפט נישט געלאָזט / ווערן מיך א פויגל"; 'אהבתה לא נתנה לי / להיות לציפור).

פרשנות

יצחק בקון עמד על כך שבשיר ניצב סמל של אם – העץ, שציפוריו-ילדיו פרחו ממנו – כנגד דמות ריאלית של אם. הטרגדיה של האם בשיר מגולמת במיתוס עץ-אם. בין שתי ישויות האם – המיתית והריאלית – יש מתח, או דיאלקטיקה: הבן מוצא עצמו בקונפליקט בין משאת נפשו, מעוף אל העץ-האם, לבין דרישותיה של האם הריאלית.^[38]הבן-הציפור, בניגוד לאֶּׁחיו הציפורים, אינו מבקש לעזוב את העץ-האם ולהרחיק לאחת מארבע רוחות השמים, אלא לשבת עליו ולהנעים לעץ בשירתו את ימי הזקנה. הדרך הייחודית שהוא בוחר בה, בניגוד לזו של הקולקטיב, היא לא לִרחוק מהקן, אלא לגמול לאם-העץ, שערסלה אותו כילד, ולערסל אותה בחורף חייה, וזאת באמצעות אמנות: שירה וזמרה. עזיבת הקן אינה דרמטית, שכן הוא מבקש להרחיק רק עד צמרת העץ; ובכל זאת, אמו נוקטת בשיטות שונות כדי למנוע את עזיבתו. ראשית, היא מפעילה מניפולציה של דמעות, שיידע מה גדול הכאב שהוא מסב לה. הסיבה המפורשת לדמעות אינה חששה מבדידותה או מעצמאותו של הגוזל, אלא חששה שיקפא מקור על העץ; דבריה, "מיר פארפרוירן" (תקפא לי), הם צורה מילולית סטנדרטית ביידיש (כמו גם בעברית מדוברת), אולם ב"תקפא לי" זה של האם יש גם כדי להציע שהיא מתייחסת לבנה כאל שלוחה שלה. תשובתו של הבן, "על עינייך היפות צר לי, אמא" (אמירה שניתן לזהות בה יסוד אדיפלי),^[39] אינה מרככת את עמדת האם – שלאחר שבנה הופך ממש לציפור, פורצת בבכי של ממש. הבכי מלווה במניפולציה נוספת: היא שוב אינה אוסרת על בנה לעזוב, אלא רק מורה לו להתעטף היטב בבגדים מחממים, שאם לא כן צפויה לו סכנת מוות; כלומר, היא מצווה על הגוזל הרך, שרק הפך לציפור ומבקש רק לפרוש כנפיים, "שיקשור את צווארו וראשו, יכביד בערדליים על צעדיו ויחנוק את נשימתו בגופייה העבה, שלבית החזה הקטן שלו [...] הגוזל רוצה להמריא, להגשים את ייעודו, להפוך לאמן הזקוק לחופש. אך האֵם מעמיסה עליו את זוטות החיים המקבעות אותו למקומו ואינן מאפשרות לו לפרוש כנפיים.^[40] לאה גרפינקל ניסתה למפות את הסיטואציה:

ה"פייגעלע" בשיר הוא הגוזל האחרון שנותר, גוזל הנושא נפשו לפרוס כנפיים ולהצטרף לאחיו שעזבו עוד לפניו. [...] אין פלא שהם עזבו, זו דרכו של עולם. מלכתחילה, כפי שמצוין בכותרת, ניצב העץ על הדרך, כך שהוא מהווה תחנה לגוזלים ולא מחוז חפץ, ומשֶאֵלֶּה פורסים כנפיים ועפים, נותר העץ לבדו הפקר לסופות.^[41] הגוזל המאנגרי רוצה להתנתק מן הכבלים אל עבר החופש שבמרומי עולם, לנשום אוויר פסגות, להיות עצמאי, אבל האם, ברוב אהבתה ודאגתה, מערימה עליו עוד ועוד חפצים ארציים, המכבידים עליו ומושכים אותו כלפי מטה, ולכן מונעים ממנו להגביה עוף.^[42]

אך האִּם לא אהבה האֵם גם את גוזליה האחרים שעזבו? האם עליהם לא הפעילה את תכסיסיה כדי שיישארו עמה? אולי לא, שהרי בעזיבות הקודמות לא הייתה כה נואשת, מפני שהגוזל האחרון עדיין המשיך לחסות במעבה עליה. או שייתכן כי תמיד הפעילה את תכסיסיה, אך כדי שיצליחו היה נחוץ שותף מתאים ומסתבר שהגוזל שלנו היה כזה, אך אֶחָיו היו כנראה שונים.^[43]

טכניקה עיקרית של האם היא דיבורה לגוזלה בלשון חיבובים כשהיא מונעת ממנו את העזיבה על ידי העמסת הבגדים הכבדים והמטען הרגשי. לדברי גרפינקל, "לשון חיבובים אינה מותירה מקום למרד, לכן הגוזל של מאנגר אינו מורד ונשאר".^[44] ולבסוף, האֵם אמנם עושה כל שביכולתה לעכב או אף למנוע את פריסת הכנפיים של גוזלה, כדי שלא יקיים אינטראקציות שיבואו על חשבון הקשר בינה לבינו – במילים אחרות, שהיא תוסיף להיות בת-השיח היחידה בעולמו.^[45] אפשרות נוספת שיש להביא בחשבון היא שהדיאלוג הוא איננו אלא דיאלוג פנימי של הבן, הנקרע בין היסודות השונים בתודעתו, ובסופו של דבר חושש לצאת לדרך עצמאית משלו.^[45]

השיר כמוטיב עממי המוכנס לסדר השירה האמנותית

מאנגר העריך במיוחד את התרבות העממית היהודית ואת שיר העם. לדעתו, "המוזיקלי ביותר במסורת השירה היהודית היה שיר העם היהודי"; "שירי עם הם עיניים שבעדן מביט העם אל תוך הנשמה"; וב-1939 כתב: "האם אפשרית בכלל ספרות חיה ללא בסיס פולקלורי? התשובה היא לא באלף רבתי. הפולקלור החי הוא האדמה השחורה ממנה צומחת אורגאנית הספרות החיה והמשפיעה".^[46] עניינו בשירה העממית חרג מגבולות היצירה היהודית; ב-1936 פרסם אנתולוגיה של תרגומיו ליותר מ-50 שירי עם משל 13 עמים.^[47]לדברי המשורר נתן יונתן, שתרגם משירת מאנגר,

סוד הפופולאריות והחיוניות של שירתו טמון לא רק במקורות העממיים-מסורתיים שלה אלא גם ביכולתו לשיר אותה בסולם מוזיקלי חדש. הוא ידע לעצב אותה ברוח המודרנה שהיתה עלולה לאיים על המשך קיומה של שירת-עם נאיבית, אילמלא כוחו הפיוטי של מנגער שהעניק לה אופן קיום חדש ועמיד בעידן הספקנות והאירוניה. [...] את "המשימה" הזאת, ואת גאולתה של מסורת שירת העם והזרמתה אל אפיקי השירה המודרנית – הפליא מאנגער לעשות מכולם. [...] האינסטינקט הפיוטי שלו חידד את היחס הדיאלקטי למסורת האהובה והנערצה עליו. להמשיך – פירושו להשתנות, לגלות אופני מבע חדשים, להיזהר מפני הזדהות-יתר שסופה התבטלות ואובדן הכוח היוצר. להרכיב את הענף של הליריקה המודרנית על כנה עתיקה ועמוקת שורשים של שירת-עם.^[48]

חוקרת ספרות היידיש רות וייס קובעת כי

פשטותו המכוּונת של אוצר המילים, ההיתול שבין אם ובנה, הדבקות במקצב ובמילותיו של שיר עם קיים – כל אלה מסייעים להפחית את הדגש על מקוריותו של השיר ותחת זאת להדגיש את האופן הטבעי שבו הוא מתווך תלונה אוניברסלית [של אדם על אמו]. באופן זה עושה המשורר את עצמו לאמצעי שדרכו יכולים רגשותיו של עם להישמע באופן פשוט והולם. מאנגר שאף ליצור הרמוניה בין יצירותיו לבין המסורת העממית הלא-אישית ולהשרישן בה.^[49]

והמבקר י"ח בילצקי רואה בשירו של מאנגר 'על הדרך עץ עומד' עדות ל"דרך הארוכה שעשתה ספרות יידיש משיר העם הפרימיטיבי לשיר האמנותי".^[50] לדבריו,

השיר של מאנגר סיגל לעצמו אורח-שירה, שיש בו מזיגת הנימה העממית והשיר האמנותי היודע את חוקיו. בשורות מצומצמות נשלפים החרוזים בזה אחר זה, כאילו באים הם מספירות העם, מספירות הרחוב היהודי. מחזיר אותנו השיר לטכסט הראשוני, עם זאת מצעיד הוא אותנו להלכי-רוח חדשים; האילן אשר בטכסט הראשון מקבל מעמד אחר. מהעץ הזה פרחו כל הצפרים. העץ נשאר לבד מופקר לסערה. רישומי הימים ניכרים היטב באילן ובמשורר. בחותם התקופה המופקרת טבועים דברי-השיר. בצלמו ובדמותו של הדור ברא מאנגר את השיר העממי והכניס אותו לסדר השירה היהודית האמנותית אשר צמחו לה כנפים. מציאות אחרת לשה את השיר העממי עץ העץ העומד על אם-הדרך. הדיאלוג בין האם לבן מביא קטרוג על כי חרדתה של האם היהודיה צמצמה את אפקי הבן ולא נתנה לו להמריא ואולי לחזור לטכסט הראשוני [של השיר העממי]: "גייט א ייד קיין ארץ ישראל מיט פארוויינטע אויגן". קטרוג מתוך אהבה. ממוטיב עממי הצליח מאנגר בשירו זה לטבוע את חותם אישיותו השירית ולהביא בפנינו מערכי רוח המלווים בניגון, שמקורו במעיינות יהודיים.^[37]

דימוי הציפור

בשירתו של איציק מאנגר שזורה מטפוריקה ציפורית עשירה.^[51] כפי שמציעה כותרת השיר המקורית, נראה כי המשורר הזדהה עם דמות הציפור; בשעה שנטע עץ לזכר קורבנות השואה ביער הקדושים, אמר: "חברים, אויב איר וועט זען א פויגל אויף מיין בוים, זיַיט וייסן אז דאָס בין איך – ס'איז מיין גילגול" (=חברים, אם תראו ציפור על עצי, תדעו שזה אני – זה הגלגול שלי).^[52] לדברי שלמה נש, דימויי הציפור של מאנגר עשירים ועמוסי משמעות, יש בהם ממד מרהיב^[53] והם בעלי כוח שופע ורבגוני; הם "צופן לעולם חיוני, מלא רגש, הרה סמלים ומשמעויות, מרתק ומרומם נפש".^[54] לעיתים הציפורים חורשות רע או מבשרות רעות; בהקשר של שואת יהודי אירופה מופיעה בשיר קינתו של מאנגר על השואה "אונטער די חורבות פון פוילן" (על חָרבותיה של פולין) דמות ציפור נשגבת בסמליות האבל שבה: "דער גרויסער שבעה-פויגל" (ציפור ה שִׁבעה הגדולה).^[55] הציפורים אצל מאנגר מהוות "מעין נציגות של התחום האלוהי או של עולם הפועם במסתרים".^[56] ב'על הדרך עץ עומד' מסמלת הציפור את כיסופיו של הדובר-הילד, המבקש להציע ניחומים ליצור השרוי בעצבות – העץ, המגונן בשגרה על ציפורים כמותו. הכנפיים והמעוף הם סמל לדרכו העצמאית של הבן. לאה גרפינקל הציעה שדימוי הציפור נשען גם על כינוי החיבה היידי הנפוץ לילדים קטנים, "פייגעלע" (גוזל).^[57]

'על הדרך עץ עומד' ו'לבדי' לח"נ ביאליק

יצחק בקון הבחין בקווי הדמיון שבין שירו של מאנגר לבין שירו העברי של ח"נ ביאליק 'לבדי' (1902).^[58] לדבריו, לא זו בלבד שיש קרבה רבה בין התמונות שבשני השירים, אלא אף ייתכן ששירו של מאנגר הושפע מזה של ביאליק. 'על הדרך עץ עומד' זהה בקווים כלליים ל'לבדי'. בשניהם ניצב סמל על יד דמות ריאלית: אצל ביאליק זוהי השכינה, כשֵאם ריאלית נשקפת רק בפרספקטיבה; ואילו אצל מאנגר את מקום השכינה תופס עץ, שלדעת בקון מגלם דמות אם. הטרגדיה של האם והקונפליקט של הבן מגולמים ב'לבדי' במיתוס שכינה-אם, וב'על הדרך עץ עומד' מגולמים במיתוס עץ-אם, שציפוריו-ילדיו פרחו להם ממנו.^[38] גם ההבדלים בין השירים ניכרים: המוקד בשירו של ביאליק הוא הנקודה היהודית הפרטיקולרית, בעוד מאנגר מעמיד את עיצוב השיר על האנושי-קיומי.^[59] "יחד עם זאת", לדברי בקון, "הרי כל ההבדלים האלה שרויים במשותף שבין שני השירים, והוא – שבשניהם מעוצבת אותו הוויה של אם–בן, מגולמת בתמונה מיתית-חזיונית, כשב"לבדי" מיתוספת הטרגדיה של "ייסורי התולדה", בלשונו של ברדיצ'בסקי".^[59] בקון מציע לראות בשתי השורות האחרונות בבית א': "אַלע פֿייגל פֿונעם בוים / זענען זיך צעפֿלויגן" ("צִפֳּרֵי הָעֵץ כֻּלָּן / עָפוּ וּפָרָחוּ", בתרגום סבר) כמעט תרגום של דברי השכינה בסיום "לבדי": "כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם". ומכאן שפריחתם מהקן של "כֻּלָּם", שנשא הרוח כציפורים מאמם, הוא נקודת הפתיחה של שירו של מאנגר; אך בניגוד לגיבורו של ביאליק, גיבורו של מאנגר לא הצטרף אל כל הציפורים שפרחו, אלא להפך, הוא ביקש להישאר לבדו עם העץ-האם על מנת לתמוך בו (שאיפה שסוכלה בידי האם הריאלית).

לחן

אין ידיעה ברורה ומוסמכת בנוגע לזהותו של מלחין השיר או מועד הלחנתו. מסורת מקובלת, שאמנם לא אומתה, מייחסת אותו לפיליפ לסקובסקי (1889–1960), מלחין, שחקן וזמר בתיאטרון היידי. לסקובסקי נולד בוורשה למשפחה חסידית, למד זמרה וניצוח מקהלות, שיחק בתיאטרוני יידיש שונים בפולין ושלח ידו גם בכתיבה ובהלחנה. בשנת 1921 היגר לארצות הברית והשתלב מיד בסצנת תיאטראות היידיש בניו יורק. הוא הופיע כשחקן וזמר ועסק גם בכתיבה ובהלחנה של שירים ואופרטות.^[60] כאמור, אין אמנם עדות מוסמכת שלסקובסקי אכן הלחין את שירו של מאנגר, אך זו מסורת מושרשת. אפשר אפוא להניח שההלחנה נעשתה בניו יורק בראשית שנות ה-40.

בין מבצעי השיר במקור: נחמה ליפשיץ, חוה אלברשטיין.

לכמה מתרגומי השיר לעברית נכתבו לחנים חדשים, מאת בני נגרי, דפנה אילת ונחום היימן (ראו הפרק תרגומים לעברית להלן).

תרגומים

תרגומים לעברית

השיר זכה למספר תרגומים לעברית, שכולם הותאמו למנגינה המוכרת של פיליפ לסקובסקי: יעקב אורלנד, מרדכי סבר, בנימין טנא, נעמי שמר, מרדכי אמיתי ונתן יונתן. תרגומיהם של טנא ויונתן גם זכו ללחנים חדשים. במרבית התרגומים נקרא השיר "על הדרך עץ עומד". תרגום נוסף של השיר, העונה לשם "שיר על עץ" חובר על ידי שמואל פישר ובוצע על ידי יפה ירקוני וע"י עפרה חזה.

הידוע והאהוב בתרגומים הוא של נעמי שמר.^[61] תרגום זה, שגם זכה לביצועים רבים, נכתב בשנת 1973 עבור תוכנית הרדיו "דוֹ רֶה וּמִי עוֹד", שהוקדשה לשירי יידיש מתורגמים, לבקשת חברתה של שמר, המפיקה דליה גוטמן.^[62] בתרגום זה נקודה ייחודית, שבה הוא שונה מכל המתרגמים האחרים. במקור כתב מאנגר: "דריַי קיין מזרח, דריַי קיין מערב, / און דער רעשט קיין דרום", כלומר: שלוש (ציפורים פנו) מזרחה, שלוש מערבה; והנותרות – דרומה. שמר שינתה את סדר רוחות השמיים וכתבה: "אל דרום ומערב / ואולי מזרחה". לכאורה מדובר בשינוי פעוט, שאולי מתחייב מצורכי החריזה, אך בולטת משמעותו הנסתרת: הבלטת הפנייה למזרח, לארץ ישראל.
הביצוע המפורסם של תרגום זה הוא של צילה דגן, ששרה אותו באותה תוכנית הרדיו "דו רה ומי עוד", שהוקלטה בבית המורה בתל אביב ב-1973. בין הביצועים נוספים לתרגומה של שמר: ביצוע הרמוני של מיקי קם, מירי אלוני ועליזה רוזן, בתוכנית בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70; עוזי חיטמן וחיים משה בדואט, מלווים בתזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני; ותמר גלעדי (כלתה של נעמי שמר) בביצוע בלוזי מתוך התקליט "בלוז לנעמי" (2011).

בין השנים 1945–48^[63] תורגם השיר על ידי יעקב אורלנד.^[64][61]תרגומו של בנימין טנא, שנכתב לא יאוחר מתחילת שנות ה-60^[65] והתפרסם ב-1965 ב"מעריב" וב-1967 ב"על המשמר",^[66][61] נעשה גם הוא על פי המנגינה המוכרת של לסקובסקי, אך הגרסה שלו זכתה בתוך זמן קצר לשני לחנים חדשים. בשנת 1972 הלחינה את השיר דפנה אילת עבור צוות הווי תותחנים. ביצוע זה לא נכלל באף תקליט (הוא השתמר בהקלטה מתוך הופעה שנערכה באותה שנה בבית המורה בתל אביב). שנתיים לאחר מכן זכה השיר שוב ללחן חדש, הפעם מאת בני נגרי, ובוצע בפי ריקי גל בפסטיבל שירי משוררים לילדים בשנת 1974.

תרגומו של נתן יונתן^[67][61] זכה אף הוא ללחן חדש, שחיבר נחום היימן.עוד תורגם השיר על ידי מרדכי אמיתי ("על הדרך עומד עץ")^[68][9] וכן על ידי מרדכי סבר ("על אֵם דרך עץ עומד") – תרגום שפורסם בעיתון "דבר" לרגל ביקורו של איציק מאנגר בישראל ב-1961.^[69] אשני בתים מן השיר תורגמו על ידי אידוב כהן והתפרסמו בעיתון "היום" לרגל מותו של מאנגר.^[70]

להלן ארבעת הבתים הראשונים בשיר בתרגומים העבריים השונים:

תרגומים לשפות נוספות

השיר תורגם לפולנית ("Na drodze stało drzewo") על ידי המשורר הפולני ממוצא יהודי אנטוני סלונימסקי. סלונימסקי, שלא ידע יידיש, ככל הנראה תרגם את השיר בשיתוף פעולה עם מאנגר עצמו, שאותו פגש בלונדון בימי המלחמה. השיר פורסם לראשונה ב-1945 בירחון הספרותי בשפה הפולנית שערך סלונימסקי, "נובה פולסקה" (Nowa Polska, פולין החדשה).^[71]

השיר תורגם מספר פעמים לאנגלית: בידי מארי ב' יפה בכתב העת הספרותי Poet Lore (אנ')‏ ("On The Way There is a Tree"),^[72]בידי סטיבן גארין ("On the Road There Stands a Tree"),^[73]בידי מתרגם ששמו הושמט באנתולוגיה ישראלית לשירי עם ביידיש,^[74]באנתולוגיה אמריקאית לפזמוני יידיש בעריכת איצ'ה גולדברג ("A Tree Stands on the Road")^[75]ובידי ליאונרד וולף (אנ')‏ ("There is a Tree That Stands");^[76]מספר פעמים לגרמנית – בידי מנפרד וינקלר ("Steht ein Baum auf dem Weg"),^[77] בידי אנדריי יֶנדרוש, אלפרד מרגול-שפרבר והוברט ויט ("Dicht am Weg steht ein Baum";‏ 1999)^[78] ובידי אפרת גל־עד ("Auf dem Weg steht ein Baum";‏ 2004);^[79]לצרפתית על ידי שארל דובזינסקי (אנ')‏ ("Sur la route se dresse un arbre");^[80]וכן לרוסית ("В поле деревце одно",‏ "У дороги стоит дерево").

עיבוד קולנועי

בשנת 1980 עובד השיר לסרט הנפשה קצר אמריקאי בשם The Bent Tree (העץ הכפוף) בבימויה של סאלי הקל (Heckel)‏ (8 דק', עם גרסה בת 4 דק').^[81]

• דב סדן, "על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו", בספרו בצאתך ובאהלך: מנין חקרי-ספרות, תל אביב: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1966, עמ' 74–97. (הגרסה הראשונה נדפסה בהמשכים מעל גיליונות הפועל הצעיר, תשי"ט)
• י. וויינשענקער (רו'), "דאָס פֿאָלקסליד וואָס האָט אינספּירירט פּאָעטן", די צוקונפט, פברואר 1972, 68–74. (יידיש: שיר העם שעורר השראה במשוררים)
• י"ח בילצקי, איציק מאנגר: פרקי מסה, תל אביב: ישראל בוך, תשל"ו 1976, הפרק "בעקבי השיר העממי", עמ' 272–275 (נדפס שוב בספרו פרוזדור וטרקלין בבית יידיש: מסות, תל אביב: פפירוס, תשמ"ח 1988, עמ' 66–70)
• הרצליה רז, "על השביל עץ עומד", מעגלי קריאה 6 (תשל"ט), 21–28.
• מנשה גפן, "על אם-הדרך עץ עומד", בספרו גילגולי מוטיבים בפולקלור ובספרות, ירושלים: ר' מס, תשנ"ב 1991, עמ' 1–6.

• "על הדרך עץ עומד" באתר בית לזמר העברי
• מילות השיר "על הדרך עץ עומד" והאזנה לו באתר זמרשת
• ערך זה משלב תוכן מרשימתו של דוד אסף, "מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד'":
  • דוד אסף‏, מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (א), בבלוג "עונג שבת", 25 באפריל 2014
  • דוד אסף‏, מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ב), בבלוג "עונג שבת", 16 במאי 2014
  • דוד אסף‏, מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ג), בבלוג "עונג שבת", 29 במאי 2014
• איציק מאנגער, "אויפן וועג שטייט א בוים", וואָלקענס איבערן דאַך: (ליד און באַלאַדע), לונדון: אליינעניו, 1942, עמ' 19–20 – השיר כפי שהתפרסם בספר שיריו של מאנגר
• איציק מאנגר קורא את שירו "אויפן וועג שטייט א בוים", מתוך התקליט "איציק מאנגער לייענט איציק מאנגער" (איציק מאנגער קורא איציק מאנגער), תל אביב: סי.בי.אס., 1966, באתר YouTube
• מילות השיר (ביידיש ובתעתיק לטיני) באתר ביבליותקה אוגוסטנה
• איציק מאנגר, גלגולו של שיר, מעריב, 17 בפברואר 1960 (פורסם במקור ביידיש: "דער גורל פֿון אַ ליד", דער וועקער (ניו יורק), 1 בפברואר 1960)^[24] (מזיכרונותיו של המשורר על שתי אנקדוטות הקשורות לשיר: הראשונה התרחשה בנסיעה ברכבת מוורשה ללודז', ובה פגש הסופר הוורשאי אפרים כגנובסקי פולנייה קשישה, שהכירה את השיר בתרגומו לפולנית של המשורר אנטוני סלונימסקי; השנייה, סיפור ששמע מאנגר עצמו מפי מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה שנותר בחיים, על אחת הלוחמות במרד, שמלמלה את מילות השיר בצאתה מאחת מתעלות הביוב קודם שמתה)
• ישראל רוזנסון, עץ על פרשת דרכים, מקור ראשון, מוסף "שבת", גיליון יתרו תשע"א, 25 בינואר 2011
• מידע על על דרך עץ עומד בקטלוג הספרייה הלאומית

ביצועים:

• חוה אלברשטיין, אויפ'ן וועג שטייט א בוים, סרטון באתר יוטיוב