ציוויליזציה
ציוויליזציה היא ארגון חברתי אנושי מורכב המתאפיין בקיומן של מערכות פוליטיות, ריבוד חברתי, עיור ומערכות סמליות של תקשורת מעבר לשפה הטבעית (כלומר, כתב).[1][2][3][4][5][6][7][8] הציוויליזציה מתאפיינת גם במרכוז של סמכויות, ביות מיני צמחים ובעלי חיים, חלוקת עבודה, אידאולוגיות וערכים המבטאים התקדמות חברתית, אדריכלות מונומנטלית, מיסוי, תלות חברתית ושאיפת התפשטות.[2][3][4][6][7][8]
מבחינה היסטורית, "ציוויליזציה" הוגדרה לעיתים קרובות כתרבות גדולה יותר ו"מתקדמת יותר", בניגוד לתרבויות קטנות יותר ו"מתקדמות פחות".[1][3][4][9] במובן הרחב יותר, נהוג להבחין בין ציוויליזציה לבין חברות שבטיות לא ריכוזיות, כולל תרבויות של פסטורליסטים נוודים, חברות נאוליתיות או ציידים-לקטים. בציוויליזציות נוצרו יישובים צפופים המתאפיינים במעמדות חברתיים היררכיים שנשלטים בידי אליטות, העוסקים בחקלאות אינטנסיבית, כרייה, ייצור ומסחר בקנה מידה קטן. הציוויליזציה מקיימת ריכוז של כוח, מרחיבה את השליטה האנושית על שאר הטבע, כולל על בני אדם אחרים.[10]
ההופעה המוקדמת ביותר של ציוויליזציות קשורה בדרך כלל לשלבים האחרונים של המהפכה הנאוליתית בדרום-מערב אסיה, שהגיעו לשיאם בתהליך המהיר יחסית של מהפכה עירונית והתפתחותן של ישויות מדינתיות ואליטות שליטות.
אטימולוגיה
המונח ציוויליזציה מגיע מהמילה הלטינית civilis (באיטלקית בת ימינו civiltà שמשמעותו אדם המתגורר בעיר) דרך המונח הצרפתי מהמאה ה-16 civilisé שמשמעותו להפוך אדם לבן-תרבות.
מאפיינים משותפים המאחדים ציוויליזציה
לרוב, לציוויליזציות יש מאפיינים ויסודות משותפים בתחומים הבאים או בחלקם:
- תרבות: קיומם של מאפיינים תרבותיים משותפים כגון כללי נורמה, מנהגים, אומנות וספרות.
- דת: אמונה משותפת בכוח עליון משותף כלשהו. לדוגמה, יש הרואים את עמי המזרח הרחוק כציוויליזציה אחת, בשל היסודות והעקרונות המשותפים הרבים של הדתות באזור זה.
- אידאולוגיה וערכים: אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות משותפות. לדוגמה, רבים רואים במדינות המערב ציוויליזציה, בין השאר בשל היסודות הערכיים והאידאולוגיים שעליהם היא מבוססת, כגון חירות האדם ודמוקרטיה.
- היסטוריה: היסטוריה ייחודית ומשותפת הנבדלת מההיסטוריה של ציוויליזציות אחרות. לדוגמה, לאינדיאנים הייתה היסטוריה נפרדת, ייחודית ומשותפת, ובשל כך יש הטוענים שהם ציוויליזציה נפרדת.
- מוצא אתני: מקור אתני משותף אחד למספר עמים, ובשל כך הם מהווים ציוויליזציה. לדוגמה, לערבים ישנו מקור אתני משותף, ולכן לדעת רבים הם מהווים ציוויליזציה.
רצף טריטוריאלי של ציוויליזציה – או היעדרו
באופן טבעי, העמים המרכיבים ציוויליזציה נמצאים על פי רוב ברצף טריטוריאלי אחד, שממנו נובע הדמיון בין העמים, אך לא תמיד כך הדבר: העולם המערבי, למשל, מחולק על פני מרכז ומערב אירופה, צפון אמריקה, ואוסטרליה וניו זילנד. רוסיה וגרורותיה במזרח אירופה ומרכז אסיה, לעומת זאת, מהוות רצף טריטוריאלי אחד.
עתיד הציוויליזציות
ישנן שתי גישות עיקריות בקשר לעתיד הציוויליזציות בעולם.
סמואל הנטינגטון
ערך מורחב – התנגשות הציביליזציות
הגישה הראשונה והפסימית יותר, שבה מחזיק הפרופסור האמריקני למדע המדינה סמואל הנטינגטון, טוענת שהעולם מחולק לשמונה ציוויליזציות עיקריות, ועם השנים הקיטוב והקרע בין הציוויליזציות הולך וגדל. כמו כן, הציוויליזציות מתחרות ונאבקות אחת בשנייה.
להגדרת הנטינגטון, ציויליזציה מורכבת ממדינות וקבוצות חברתיות (כמו מיעוטים אתניים ודתיים). הדת היא המרכיב המאחד העיקרי, אך גם שפה וקרבה גאוגרפית מהוות גורם חשוב.
על פי הנטינגטון, העולם נחלק ביסודו לשמונה ציוויליזציות עיקריות:
- הציוויליזציה המערבית: המדינות שבהן רווחת הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית; כלומר – מערב אירופה, המדינות הבלטיות, אוסטרליה וניו זילנד ואנגלו אמריקה. לרוב קובעים את ראשיתה של הציוויליזציה בשנת 700 או 800 לספירה.[11]
- הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה לזו המערבית מבחינה דתית (נצרות קתולית, לשונות אירופאיות ועוד), אך למרות זאת נחשבת לציוויליזציה נפרדת. יש בה אומנם נצרות קתולית, אך נעדרת בה הנצרות הפרוטסטנטית שגם היא שכיחה במערב. בנוסף לכך, הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית היא פרי שילוב של הציוויליזציה המערבית בתרבויות הילידיות של האזור, המייחדות אותה. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית והים הקריבי.[12] האיטי אינה חלק מן הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, משום שמרבית אוכלוסייתה היא ממוצא אפריקני, ושפתה הרשמית היא אנגלית.[13]
- הציוויליזציה האורתודוקסית: המדינות שבהן רווחת הנצרות האורתודוקסית; כלומר – רוסיה, חלק מהבלקן, חלק מהקווקז, אוקראינה, יוון, בלארוס וקפריסין. למרות הקשר התרבותי שלה למערב, מוצאה הביזנטי, דתה המיוחדת, מאתיים שנים של שלטון טטרי, עריצות בירוקרטית, וחשיפה מוגבלת לרנסאנס, לרפורמציה ולהשכלה, מייחדים אותה מן המערב.[11]
- הציוויליזציה האסלאמית: המדינות שבהן רווחת הדת המוסלמית; כלומר – המזרח התיכון, צפון אפריקה, מרכז אסיה, חלק מהבלקן, פקיסטן, בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה ומדינות נוספות. כל החוקרים החשובים בתחום מכירים בקיומה של ציוויליזציה אסלאמית נפרדת. האסלאם, שראשיתו בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה, התפשט תחילה צפונה לעבר הסהר הפורה, ומאוחר יותר התפשט מערבה לעבר צפון אפריקה, ומזרחה לעבר מרכז אסיה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. עקב כך, אפשר להבחין באסלאם בריבוי תרבויות, שביניהן אפשר למנות את הערבית, הטורקית, הפרסית והמלזית.[11]
- הציוויליזציה ההינדית: המדינות שרווחת בהן הדת ההינדית; כלומר – הודו, נפאל ומאוריציוס. קיימת הסכמה בין החוקרים באשר להתקיימותה של ציוויליזציה אחת, או מספר ציוויליזציות עוקבות בתת-היבשת ההודית החל משנת 1500 לפנה"ס. הציוויליזציות האלו מכונות בדרך כלל הינדיות או הודיות. ההינדואיזם ממלא תפקיד חשוב ביחסי הכוחות באזור החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, וממשיך לעשות כן ביתר שאת גם כיום. דבר שצריך לשים לב אליו, הוא הגידול בכמותו ובכוחו של המיעוט המוסלמי בהודו, המהווה כבר היום כ-13.5% מכלל האוכלוסייה.[11]
- הציוויליזציה הסינית: כל החוקרים החשובים מכירים בקיומה של ציוויליזציה סינית נפרדת, שראשיתה סביב שנת 1500 לפנה"ס ואף אולי אלף שנים קודם לכן. במאמרו של הנטינגטון משנת 1992, הוא נהג לקרוא לציוויליזציה זו בשם "קונפוציאנית". למרות זאת, בספרו ציין שהוא שינה את דעתו המחקרית בעניין וכעת הוא סבור שמדויק יותר לקרוא לה בשם "סינית".[14]
- הציוויליזציה היפנית: רוב החוקרים בתחום מזהים את יפן כציוויליזציה נפרדת, אך מיעוט מקרב החוקרים כוללים אותה יחד עם סין כ"ציוויליזציית המזרח הרחוק". מכל מקום, ראשיתה של הציוויליזציה היא סביב התקופה שבין שנת 100 לשנת 400 לספירה.[15]
- הציוויליזציה הבודהיסטית: הבודהיזם, בניגוד לדתות אחרות, התפצל לזרמים וכתות שונות באופן רחב. הדת נטמעה בתרבות הילידית של רוב מזרח אסיה (לדוגמה, בטאואיזם ובקונפוציאניזם בסין) או שדוכאה, אך עם זאת, אפשר לזהות ציוויליזציה כזאת בזרם הטהרוואדה בבודהיזם, הרווח בעיקר בסרי לנקה, מיאנמר, תאילנד, לאוס וקמבודיה. אזור נוסף של הציוויליזציה הבודהיסטית לדעת הנטינגטון, הוא הצורה הלמאיסטית של זרם המהאיאנה הבודהיסטי גם הוא, הרווחת בטיבט, מונגוליה ובהוטן.[16]
פרנסיס פוקויאמה
- ערך מורחב – קץ ההיסטוריה והאדם האחרון
הגישה השנייה והאופטימית יותר, שבה מחזיק הפרופסור האמריקני לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה, טוענת כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר, אלא היא סימנה את קיצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ניל פרגוסון, ציביליזציה: המערב וכל השאר, תל אביב: עם עובד, 2013.
- שלום סלומון ואלד, עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות: לקחים לעם היהודי, המכון למדיניות העם היהודי, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2013
קישורים חיצוניים
ציביליזציה, דף שער בספרייה הלאומית- ציוויליזציה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
