חירות האדם
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
| ערך מחפש מקורות | |
חירות האדם היא עקרון יסוד בחשיבה הדתית, או הפילוסופית, או המדינית, המגדיר את ריבונותו של האדם כפרט. הפילוסוף ג'ון לוק ראה את הזכות לחירות כזכות טבעית של כל אדם. משמעותה של הזכות לחירות היא שהאדם הוא יצור עצמאי שמנהל את חייו באוטונומיה. לכל אדם יש זכות לקבל החלטות לגבי חייו באופן עצמאי וללא התערבות של גורם חיצוני ולחיות את חייו באופן שהוא רואה לנכון. הזכות לחירות היא זכות טבעית שמוענקת לאדם מעצם היותו אדם; לשלטון אסור לשלול את הזכות הזו כיוון שלא הוא המעניק אותה לאדם. עם זאת, יש מקרים שבהם יש צורך להגביל את חירותו של האדם: אם הוא מהווה סכנה לעצמו, או פוגע בזכויות של אדם אחר (או בחברה ובסדר הציבורי).
היסטוריה
במשטרים רבים בעולם, במשך שנים רבות, חלק מבני האדם לא היו בני חורין, אלא נחשבו לרכושם של בני אדם אחרים. שלילת החירות יכולה להיות אבסולוטית (כך שהאנשים שהחירות נשללת מהם הם עבדים), או משתמעת מקיומם של חוקים ותקנות השוללים חירויות ספציפיות, כמו חופש העיסוק, חופש הדת, חופש הביטוי, החופש לבחור ולהיבחר, וזכות הקניין. שלילת חירות משתמעת התקיימה בחברה הפיאודלית.
בעת החדשה, החל מאמצע המאה ה-18, התפתח מושג "הזכויות הטבעיות" ביחס לזכויות שיש לכל אדם באשר הוא אדם. הזכות לחירות נחשבת לאחת מזכויות טבעיות אלה, וחלה חובה מוסרית על כל מדינה, להעניקה לנתיניה. למרות זאת, מדינות רבות (בעיקר דיקטטורות), פוגעות בחירות נתיניהן, לעיתים בניגוד אף לחוק המקומי, המגן דה יורה על זכויות אלו.
לאורך השנים, עקרון חירות האדם בא לידי ביטוי במקורות אחדים:
- הצהרת זכויות האדם שפרסמה האספה המכוננת הלאומית בצרפת ב-26 באוגוסט 1789.
- ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי עצרת האו"ם ב-10 בדצמבר 1948.
בישראל מוזכר עקרון חירות האדם כבר במגילת העצמאות כאחד היסודות שעליהם מושתתת המדינה. עיקרון זה עוגן בחקיקה בשנת 1992 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
זכויות הכלולות בזכות לחירות
בפיתוחיה השונים, יש הכוללים בזכות לחירות מספר סוגי זכויות[דרוש מקור]:
- חירות המחשבה והדעה – החופש לחשוב מה שהאדם רוצה.
- חופש דת, פולחן ואמונה וחופש המצפון – החופש להאמין במה שהאדם רוצה, והזכות לבחור ולקיים את דתו או לא לקיים שום דת על פי שיקוליו האישיים.
- חופש הביטוי – זכותו של כל אדם להביע את דעותיו ומחשבותיו בדרכים שונות.
- חופש המידע – היכולת לאחזר מידע מהאינטרנט בלא הגבלות או צנזורה.
- חופש ההפגנה והמחאה – הבעת תמיכה או ביקורת של פרטים באופן עצמאי או מאורגן.
- חופש העיתונות והפרסום (Press) – החופש לפרסם (זה אינו חופש הדיבור).
- חופש היצירה האמנותית – החופש לבטא באמצעים אמנותיים רעיונות ומחשבות.
- הזכות לפרטיות – הזכות לפרטיות מאפשרת לאדם מרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת.
- חופש החינוך – החופש להורה לחנך את ילדיו בדרך שהוא רוצה, החופש לאיש חינוך לחנך באופן שהוא רוצה, החופש לחינוך ביתי והחופש לקבוצת הורים להתאגד לחנך יחד.
- חופש ההתחברות – החופש להיות בקשר עם מי שהאדם רוצה, ללא מגבלה מגזרית או קבוצתית (זה אינו חופש ההתאגדות).
- חופש ההתאגדות – החופש לכל קבוצת אנשים להתכנס ולהתאגד.
- חופש התנועה – החופש לנוע ממקום למקום ללא מגבלות.
- חופש המיניות.
- חופש העיסוק – זכותו של כל אדם לעסוק בכל מקצוע שהוא בוחר בו.
חירות האדם במסורת היהודית
החירות מושג ראשי ביהדות, וחשיבותו מודגשת בסיפור יציאת מצרים, יציאת העם היהודי מעבדות לחרות; ובמצוות השבת, פסח, שמיטה, ויובל. האדם נברא בצלם אלוהים, ונברא יחידי ללמד שכל אדם הוא עולם מלא[1], ולכן האדם מטבעו נועד להיות בן-חורין. מושג החירות מקיף את פריקת עול העבדות שאחרים כופים, את יכולת האדם למשול ברוחו ולכבוש את יצרו:[2] חירות הנפש מעבודה זרה ומעבדות לתאוות ומכבלי אנוכיות, את חירות הדעה והמחשבה משרירותיות-לב ומכל הזיות טפלות ודעות ואמונות כוזבות, את חירות היחיד והלאום תוך שמירת תורת המוסר והחברה, והאמונות והדעות האמיתיות; ואת ההתמסרות לעבודת השם, הנחשבת לחירות האמיתית. החירות מטילה על האדם אחריות כלפי עצמו, כלפי עמו, כלפי עולמו, וכלפי תורת החיים ויוצר האדם, ומחייבת להשכיל ולדעת לסור מרע ולבחור בטוב[3].
את ההבחנה הפילוסופית המודרנית בין "חירות חיובית" לבין "חירות שלילית", או בין "חופש מ-" (במובן של היעדר דיכוי) לבין "חופש ל-" (כלומר האפשרות לממש שאיפה תכליתית[דרושה הבהרה]), ניתן לזהות כבר במשנה בקביעה במסכת פרקי אבות: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה", כלומר תלמוד תורה הוא החירות האמיתית.[4]
בקרב תומכי רעיון החירות ישנם וויכוחים סביב הסוגייה של היכן עובר הגבול, ומתי ראוי לשלול את הזכות הזאת מאת האדם. תפיסות קיצוניות יטענו שאין להגביל את הזכות הזאת בכל מצב. בפועל החברה כן מגבילה חירויות מסוימות, כמו אדם שפשע ומוכנס לכליאה. עמדת היהדות שכאשר אדם מזיק לאדם אחר או לחברה באופן פושע, אזי ראוי לשפוט אותו ולצמצם את חירותו - לדוגמה, לפי התורה, גנב עברי שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, נמכר לעבדות לצורך תשלום החוב. למרות זאת, חוקי התורה מעניקים זכויות רבות לעבד עברי לרבות הזכות לצאת לחירות לאחר מספר שנים[4], עד כדי כך שאמרו חז"ל "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"[5]. במקרי קיצון של אנשים המוגדרים רודפים (כגון מחבלים), עליהם נאמר 'הבא להורגך השכם להורגו', יש להם דין הלכתי שמצמצם את זכויותיהם, עד כדי איבוד הזכות לחירות שמופקעת מהם בגלל רשעותם, על מנת להציל את הנרדפים.
הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט שחיבר את ספרו אחי גיבורי התהילה בשנת 1948 על רקע מלחמת השחרור, הקדיש את הספר "לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו"[6].
ראו גם
לקריאה נוספת
- ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, (1859), הוצאת שלם, 2007.
- ישעיה ברלין, ארבע מסות על חירות (עברית: יעקב שרת), רשפים, תשל"א.
- אריך פרום, מנוס מחופש, דביר, 1992, מאנגלית: תמר עמית.
- בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עזיאל, ע' רנח - רעד, תל-אביב תרצ"ט (1939).
- אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטים, תל אביב: הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2009. פרק ב': 'חירות האדם במקרא, עמ' 55–82.
קישורים חיצוניים
- יוסי דהאן, על מושג החירות, באתר "העוקץ", 19 באפריל 2011
- הרב יהודה לייב הלוי אשלג, מתוך פרי חכם- מאמרים, מאמר החירות
- ישראל קנוהל, חירות האדם במקרא, באתר מט"ח
- בנימין בראון, אמיתי או יצר רע? לתפיסת החירות של שני הוגים חרדים
- חירות האדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוחמה וייס, ארבע לשונות של חירות: עד הפסח הבא, באתר ynet, 28 באפריל 2016
חירות, דף שער בספרייה הלאומית
