קרב סקיגהארה

אף על פי שטויוטומי הידיושי, ראש שבט אודה, איחד את יפן וביסס את שליטתו במדינה ב-1590, כישלון פלישותיו לקוריאה החלישו מאוד את שבטו, ובמיוחד את המערכת הבירוקרטית שתמכה בשבט אודה לאחר מותו של הידיושי ב-1598. לאחר מות הידיושי ואחיו, הידֶנאגה, החלו הגורמים השונים בתוך השבט להתעמת, עד שהעימות הפך למאבק גלוי.

בין המבקרים הגדולים של הביורוקרטים של שבט אודה היו קָטוֹ קיומאסה ופוקושימה מסנורי, וטוקוגאווה גייס אותם לצד שלו בהתקפתו על שבט אודה.

באותה עת היו כוחו והשפעתו של טוקוגאווה איאיאסו שווים לאלה של שבטו של טויוטומי, והחלו לצוץ שמועות לפיהן הוא מתכוון לנכס לעצמו את מורשת איחוד יפן, כפי שעשה טויוטומי לאודה נובונאגה. נאמני טויוטומי ראו בגיוסם של קטו ופוקושימה את ההוכחה לכך. לאחר מכן עלתה תאוריית קשר בנוגע להתנקשות בחייו של טוקוגאווה, והאחרון אילץ את נאמני טויוטומי לציית לו. אולם, אחד מנאמנים אלה, אוּאֶסוּגי קָגֶקאצוּ, המרה את פיו של טוקוגאווה והקים צבא. בתגובה דרש ממנו טוקוגאווה להגיע לבירה קיוטו, ולהסביר את מעשיו בפני הקיסר, אך אואסוגי גינה את טוקוגאווה וטען שהוא מפר את החוקים שקבע הדיושי.

טוקוגאווה ביקש את עזרתם של מספר נאמנים לו, ויחד עמם יצא צפונה על מנת לתקוף את צבאו של אואסוגי. באותה עת ניצל אישידה מיצונארי, מנאמני טויוטומי, את ההזדמנות, כרת ברית עם אואסוגי ואף כלא מספר דאימיו נאמנים לטוקוגאווה באוסקה. כששמע על כך טוקוגאווה הוא השאיר חלק מצבאו על מנת להעסיק את אואסוגי, ופנה מערבה על מנת להתעמת עם אישידה.

אישידה מיהר לכרות ברית עם מספר דאימיו והכריז מלחמה על טוקגאווה בעודו מטיל מצור על טירת פושימי, שהייתה בשליטת אויבו. לאחר מכן כבש צבאו מספר מאחזים של צבא טוקוגאווה באזור קנסאי, והמשיך להתקדם לכיוון אזור סקיגהארה. טוקוגאווה החליט לפרוס את כוחותיו בהתאם, ושלח את אחד מפקודיו לפגוש בכוחות האויב הבאים ממערב. אז פנה לכיוון טירת אוסקה.

בנו של טוקוגאווה, הידטאדה, הוביל קבוצה נוספת בדרך נקסנדו, בדרכו להטיל מצור על טירתו של בעל בריתו של אישידה, סנדה מסיוקי. על אף היתרון המספרי ממנו נהנה טוקוגאווה לא הצליחו חיילו לפרוץ את הטירה המבוצרת היטב. באותה עת צרו כוחות גדולים ממחנה טויוטומי על טירתו של הוסוקאווה פוג'יקטה בקיאי. בשל שתי תקריות אלה נעדרו חיילים רבים משני הצדדים מקרב סקיגהארה.

לאחר שנודע לו שטוקוגאווה עושה דרכו לאוסקה, החליט אישידה להפנות את כוחותיו לסקיגהארה, ושני המחנות החלו להתפרס בשדה הקרב ב-15 בספטמבר. צבאו של טוקוגאווה מנה 88,888 חיילים וצבאו של אישידה מנה 81,890 חיילים. כעשרה אחוזים מכלל החילים בשדה הקרב נשאו רובים ונשק חם מסוגים אחרים.

אף על פי שצבאו של אישידה החזיק ביתרון הטקטי, טוקוגאווה גייס למחנהו רבים מהדאימיו של מערב יפן בהבטחות של מתן אדמות ויחס מועדף אם יחליפו צדדים. שניים מהדאימיו האלה היו קיקאווה הירואיאה וקובָּיַקאווה הידאקי, וצבאותיהם החזיקו בעמדות שאיפשרו להם לאגף את צבאו של טוקוגאווה משלושה צדדים. אולם קיקאווה האמין שטוקוגאווה עתיד לנצח בקרב ועל כן כרת איתו ברית סודית בה התחייב לא להשתתף בקרב. צבאו היווה את הקו הקדמי של צבא המערב ובעת הקרב טען קיקאווה שערפל מונע מצבאו להתקדם, ובכך בעצם שיבש את כל מערך ההתקפה של הצבא.

קוביקאווה, אף על פי שנענה לקריאתו של טוקוגאווה, נותר נייטרלי בשדה הקרב. בשלב מתקדם בלחימה הורה טוקוגאווה לרובאים שלו לירות לכיוון הגבעה עליה עמדו קוביקאווה וחייליו, וזאת על מנת לעודד אותו לצאת לפעולה. הפעולה צלחה וקוביקאווה הצטרף מיד לצדו של טוקוגאווה, בעוד צבאו מטה את הכף בקרב. אולם, מספר דאימיו מצבאו של טוקוגאווה ראו בפעולה זו של קוביקאווה בגידה, ועל כן החליפו צדדים במהלך הקרב, והטו את הכף פעם נוספת.

אף על פי כן, לאחר עריקתו של קוביקאווה החל הצבא המערבי להתמוטט, והמפקדים התפזרו ונסו משדה הקרב. חלקם נהרגו במנוסתם, חלק הצליחו להימלט חזרה לנחלותיהם, חלקם ביצעו ספוקו וחלקם, כמו אישידה מיצונארי, נשבו והוצאו להורג.

בתום הקרב חילק טוקוגאווה את האדמות מחדש, תוך שהוא מתחשב בבעלי בריתו על חשבון אויביו, מגלה שבטים רבים מנחלותיהם ההיסטוריות ונוטל לעצמו את מרבית נחלות טויוטומי לשעבר. לאחר הוצאתם להורג של אישידה ובעלי בריתו, הצטמטמה מאוד השפעתו של שבט אודה ונאמניו.

בזמנו נחשב הקרב לעימות פנימי בין יורשיו של טויוטומי, אך לאחר שהכתיר טוקוגאווה עצמו לשוגון, תואר שהתפנה מאז נפילת שוגונות אשיקאגה עשרים ושבע שנים לפני כן, והקים את שוגונות טוקוגאווה, שהחזיקה מעמד כמאתיים חמישים שנים, קיבל הקרב חשיבות רבה יותר. ההיסטוריון של שוגונות טוקוגאווה, היאשי גָהו, כתב ב-1664 שטוקוגאווה הביס את כל חורשי הרעות שממלכה, והשכין שלום שימשך עוד עשרות אלפי שנים.^[2]

בעוד שרבים מהשבטים היו מרוצים ממעמדם החדש לאחר הקרב, השבטים שהיו בצד המפסיד הפכו ממורמרים בעקבות הגלייתם מנחלות אבותיהם. שלושה שבטים הפכו להיות מרכז ההתנגדות לשוגונות טוקוגאווה:

• שבט מורי, בהנהגת מורי טרומוטו, שנאלץ לעבור מנחלתו באקי (כיום מחוז הירושימה), לצ'ושו, אף על פי שלא השתתף בקרב באופן פעיל.
• שבט שימאזו, בהנהגת שימאזו יושיהירו, ספג ביקורת בעקבות כישלונו באיסוף מודיעין, ואף על פי שלא נאלץ לעזוב את נחלתו בסצומה, לא הפך השבט לנאמן לשוגון. המרחק הגדול בין האן סצומה, שבקיושו, לאדו הבירה איפשר לשבט לשמור על מידה מסוימת של אוטונומיה.
• שבט צ'וסוקָבֶּה, בהנהגת צ'וסוקבה מוריצ'יקה, איבד את כל אדמותיו בנחלת טוסה לטובת שבט ימגוצ'י, והנהגתו הוצאה להורג. האיבה בין בני השבט לשליטיהם החדשים נמשכה שנים רבות לאחר מכן, והגבירו את האיבה כלפי השוגונות.

צאצאי שלושת השבטים האלה עתידים לשתף פעולה בהדחת שוגונות טוקוגאווה שתיים וחצי מאות מאוחר יותר, במהלך שהוביל לרסטורציית מייג'י.

• הקרב הופיע במשחק Age of Empires III: The Asian Dynasties.
• הקרב הופיע במשחק Total War: Shogun 2
• הקרב והתככים הפוליטיים שסבבו אותו היוו את הבסיס ההיסטורי לספרו של ג'יימס קלאוול שוגון.
• הקרב היווה בסיס לסרט הקולנוע קרב סקיגהארה שיצא לאקרנים באוגוסט 2017.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב סקיגהארה

• מייקל הופמן, A man in the soul of Japan (אורכב 06.06.2012 בארכיון Wayback Machine).
• אתר הבית של אנתוני ברייאנט
• קרב סקיגהארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)