S-300

מערכת S-300 (מכונה גם PMU-2) נפרסה לראשונה על ידי ברית המועצות בשנת 1979, לצורך הגנה אווירית על מתקנים תעשייתיים גדולים, מתקנים מנהליים, בסיסים צבאיים, ושליטה במרחב האווירי נגד תקיפה מצד מטוסי אויב. המערכת אוטומטית לחלוטין, אם כי אפשריים גם תצפית ותפעול ידניים. ניתן להציב את רכיבי המערכת ליד עמדת הפיקוד המרכזית, או עד מרחק של 40 קילומטרים. כל מכ"ם מספק הכוונה לטילי עמדת הפיקוד המרכזית. עמדת הפיקוד משווה את הנתונים שמתקבלים ממכ"מי הכיוון המוצבים בנפרד במרחק של עד 80 קילומטר זה מזה, ומסננת מטרות שווא, משימה קשה במרחקים גדולים כאלו. למערכת הפיקוד יש שני מצבי זיהוי מטרה - פעיל וסביל.

S-300 נחשבת לאחת ממערכות הטילים נגד מטוסים החזקות ביותר שקיימות בעשור השני של המאה ה-21.^[1] מכ"מי המערכת יכולים לעקוב אחר 100 מטרות בו-זמנית תוך נעילה על עד 12/24/36 מטרות. זמן פריסת ה-S-300 הוא חמש דקות.^[1] טילי ה-S-300 מוכנים לשימוש, אטומים, ואינם דורשים תחזוקה לאורך חייהם.

למערכת יש גם יכולת מוגבלת לשמש כטיל קרקע קרקע נגד מטרות שטח, לטווח של כ-100 ק"מ. עקב עלות הטיל וזמינות טילי קרקע-קרקע ייעודיים, זולים ומדויקים יותר, יכולת זו כמעט שלא נוצלה ולא תורגלה.

במהלך מלחמת רוסיה-אוקראינה נורו לראשונה טילי S-300 לעבר מיקולאייב, לטענת מקורות אוקראינים.^[2]

המערכת הזו היא הבסיס גם לסוללות S-500, S-400, S-350 שנכנסו לשירות מבצעי ב-2021 ואף S-550 שנכנסו לשירות מבצעי ב-2023 'נגד לוויינים'.

המערכת נמכרה למצרים, אירן, ארמניה, סין, הודו, אוקראינה (ירושה מבריה"מ, עם הצלחה אדירה בבלימת מטוסי חיל האויר הרוסי), בלארוס, סלובקיה, יוון, בולגריה, קזחסטן, וייטנאם, טורקיה, אלג'יריה ולוב. לפי דיווחים איראניים ורוסיים, הייתה כוונה למכור את המערכת גם לאיראן החל מסוף שנת 2008, אך ביוני 2010 הודיע גורם רוסי בכיר כי העסקה הוקפאה. ב-12 באפריל 2015 ביטלה רוסיה את האיסור על מכירת הטילים לאיראן. תהליך אספקת המערכת לאיראן החל ב-23 בנובמבר 2015.

מצרים רכשה מערכת S-300VM Antey-2500 עם טווח ירוט של 200 ק"מ במיליארד $ בשנת 2014 וקיבלה את המערכות בשנים 2015 עד 2017. מצרים במגעים לרכש סוללות נוספות מאותה הסוג. מצרים גם מקימה מפעל ליצור טנקי T90M רוסיים שגם הוכיחו עצמם בקרבות באוקראינה.

רוסיה חתמה על עסקת מכירת מערכות S-300 לסוריה בהנהגת בשאר אל-אסד בשנת 2013, אולם בעקבות לחצים מצד ישראל וארצות הברית המערכת לא סופקה. במחצית הראשונה של 2016 העבירו הרוסים לפחות סוללה אחת של טילי S-300 (דגם V4) לסוריה לשם הגנה על כוחותיה שם.^[3] לאחר תקיפה אווירית של ארצות הברית, בריטניה וצרפת על יעדים סוריים בעקבות חשד שמשטר אסד עשה שימוש בנשק כימי נגד מורדים, באפריל 2018, הודיעו גורמים רוסיים על אפשרות שתוסר מניעת האספקה של ה-S-300 לסוריה^[4] - ייתכן שדגם S-300PMU2 Favorit.^[5] ב-24 בספטמבר 2018, בעקבות הפלת מטוס הסיור הרוסי על ידי נ"מ סורי במתקפת הטילים בלטקיה על מתקן הצבא הסורי והאשמת ישראל באחריות לכך, הודיע שר ההגנה הרוסי על אספקתם בתוך שבועיים של טילי ה-S-300 לידי סוריה.^[6][7] אחת הסוללות הוצאה מסוריה באוגוסט 2022 בשל הפלישה הרוסית לאוקראינה.^[8][9]

• S-75 דווינה
• S-125 נייבה
• S-200
• S-400
• S-500

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: S-300

• ניצן סדן, כל מה שאתם צריכים לדעת על ה-S300, טיל הנ"מ שיקבלו הסורים מרוסיה, באתר כלכליסט, 25 בספטמבר 2018
• אייל בירנברג, ‏איום דו-סיפרתי, באתר חיל האוויר הישראלי
• רון ישי, הקלף הרוסי: S-300 כדי למנוע התערבות בסוריה, באתר ynet, 9 במאי 2013
• אמיר בוחבוט‏, שובר השוויון הרוסי: הטילים שמפחידים את חיל האוויר, באתר וואלה!‏, 13 במאי 2013
• יפתח שפיר, מערכת ה-S-300 בדרכה לסוריה? רקע צבאי וטכני, "מבט על 426", 17.05.2013
• אמיר בוחבוט‏, מאתרת מטוסים ברגע ההמראה - ומיירטת: המערכת שפוטין מעביר לאסד, באתר וואלה!‏, 24 בספטמבר 2018