אבו כישכ

הכפר הוקם על ידי בני השבט הבדואי, ערב אבו כישכ, שהיגרו ממצרים או מצפון סיני לאזור השרון בשלהי המאה השמונה-עשרה. השבט החזיק בקרקעות ששטחן נאמד בכ-20,000 דונם בשרון, בואכה צפון מזרח תל אביב – מהאזור שלימים הוקמה בו הרצליה עד לאזור פתח תקווה ושכונת הדר יוסף בתל אביב. בני השבט חלשו על אגן נחל הירקון, לאחר שהביסו את שבטי הג'באראת וערב אל-ג'ראמנה^[3]. לבני המשפחה היו סכסוכים גם עם ערביי אומלבס וערביי חווארת ובמהלך העימותים האלה נהרג השיח' פארס אבו כישכ^[4].

במאורעות תרפ"א (1921) תקפו אנשי אבו כישכ והכפריים באזור, ערביי יהודייה, פג'ה, ראס אל-עין ואחרים, את המושבות פתח תקווה וכפר סבא. לאחר כישלון המתקפה, ובעקבות תוצאות של ועדת חקירה שבדקה את האירועים, הוטל על תושבי אבו כישכ, ובראשם השייח', לשלם קנס כספי גדול של 700 לירות מצריות^[5]. השייח' המובס נאלץ למכור חלק ניכר מאדמותיו כדי לשלם את הקנס. חברת "הכשרת היישוב" נכנסה באמצעות נציגה, יהושע חנקין, למשא ומתן על רכישתם של כ-4,000 דונם מדרום לגוש הקרקעות של כפר מל"ל שנרכשו בשלב מוקדם יותר. הכשרת היישוב ביקשה לקנות את הקרקעות עבור קבוצה של יהודים מווילנה או קבוצה של יהודים מגליציה. בנובמבר 1924 ביטלו אנשי וילנה את הקנייה. חברת "משק", חברה כלכלית שהוקמה בפולין ב-1923 לשם רכישת קרקעות והתיישבות בארץ ישראל, הביעה נכונות להקים חוות נטיעה זעירות כדי למכור אותן ליהודי פולין או להחכירן לתושבי הארץ. ב-4 ביוני 1924 נחתם הסכם בדבר מכירתם של 4,197 דונם תמורת 3.5 לירות ארץ-ישראליות לדונם, אולם מתווך פרטי שייצג קבוצה של חסידי גור הציע לשייח' אבו כישכ שמונה לירות לדונם וקנה את הקרקע במקום חנקין. הקבוצה הציעה את הקרקע למכירה בפולין, אולם אז פרץ משבר כלכלי בארץ ישראל, הקרקעות לא נמכרו והקונים לא הצליחו לשלם את תמורת הקרקע לשייח' של אבו כישכ. בשלב זה התערב חנקין, הצליח להוריד את המחיר מול אבו כישכ ורכש את הקרקע^[6]. גם המושבות מגדיאל ורמתיים הוקמו על קרקעות שנקנו מאבו כישכ.

בשנת 1924 פנו לחברת 'הכשרת היישוב' שתי קבוצות שהיו מעוניינות ברכישת קרקע חקלאית בשרון. על פי סקר הכפרים 1945, שטחי אדמותיו היו 18,470 דונם טורקי, מתוכם 901 דונם בבעלות יהודית, והכפר מנה 1,900 נפשות^[1].

בתקופת המרד הערבי הגדול נורו מהכפר יריות לעבר פתח תקווה ויישובי הסביבה^[7], ואירעו מספר מקרי תקיפה על ידי אנשי הכפר^[8].

אנשים מאבו כישכ היו מעורבים בפרשת הרצח בגן הוואי^[9] ב-10 באוגוסט 1947. קבוצה אחרת, בראשות סייף א-דין אבו כישכ, הייתה אחראית להתקפה על אוטובוס 2094 ב-30 בנובמבר 1947, אירוע הנחשב ליריית הפתיחה של מלחמת העצמאות. עם זאת, מנהיגי הכפר ראו במקרים אלה חריגים, והם שאפו לחיי שלום עם שכניהם היהודים. בדצמבר 1947 או בינואר 1948 נפגשו מנהיגי שייח' מוניס, אל-מסעודיה, ג'מאסין אל-ע'רבי, מוח'תארי ערב אבו כישכ ואג'ליל עם נציגי "ההגנה" בביתו של אברהם שפירא בפתח תקווה. הם הביעו תקוות לשלום, והתחייבו שלא לסייע לצבא ההצלה הערבי או למיליציות מקומיות^[10].

אנשי "ההגנה" עמדו בהסכם, וחטיבת אלכסנדרוני, שלחמה באזור השרון, אכן נמנעה מלתקוף באזור הכפרים. ראשי הכפרים התבקשו על ידי הוועד הערבי העליון לפנות את בתיהם, והם סירבו. אולם בסוף מרץ 1948 חטף הלח"י חמישה ממנהיגי שייח' מוניס, ועקב כך איבדו תושבי הכפרים את האמון בהסכמים עם "ההגנה".

במהלך המלחמה תקף כוח של אצ"ל מאהל אחד של השבט וגירש את יושביו, וב-30 במרץ 1948 עזב השבט את השרון מתוך פחד מפני התקפה יהודית.^[2]

על עזיבת תושבי אבו כישכ סיפר לימים אליהו בנימיני, בנו של מייסד רמת השרון צבי בנימיני בשיחה עם יואב קרני: ”קרקעותיו השתרעו מכביש פתח-תקווה–רמתיים ועד הים, עד הירקון, עד רעננה. רמת-השרון לבדה סיפחה 17 אלף דונם מאדמותיו”. (השייח) אבו כישכ לא רצה ללכת. אדרבא, הוא ואיכריו השאירו את רהיטיהם בחצר הענקית של הבנימינים. "הם הניחו שהם יחזרו כעבור כמה שבועות...". לטענת בנימיני, אבו כישכ ואיכריו קיבלו פקודה מן הוועד הערבי העליון לפנות את בתיהם, עד שחילות הפלישה הערביים יחזירו אותם לשם^[11].

במקום שבו עמד הכפר נמצא היום מפעל תע"ש רמת השרון, וחלקים מן היישובים רמת השרון והוד השרון.

• רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 436–442
• נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008, עמ' 146

מדיה וקבצים בנושא אבו כישכ בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אבו כישכ
• מפת גושים אבו כישכ, 1949, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית