אלמודנה גרנדס

אלמודנה גרנדס נולדה ב־1960 בשכונת צ'מרטין במדריד, ספרד. היא החלה לכתוב כשהייתה בת תשע.

כשהייתה ילדה, סבה נתן לה את הספר האודיסאה מאת הומרוס והיא ציינה שהוא והספר דון קישוט הם שתי ההשפעות העיקריות על עבודתה.^[2]

היא סיימה בהמשך תואר ראשון בגאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד. לאחר התואר, היא החלה לכתוב טקסטים לאנציקלופדיות. את הספרים שלה היא החלה לכתוב כשהיא מתבססת על חוויותיה בתנועת La Movida Madrileña (אנ') שפעלה בתקופת המעבר לדמוקרטיה בספרד בשנות ה-70. היא פרסמה את הרומן הראשון שלה בשם Las edades de Lulú (הגילאים של לולו) בשנת 1989, רומן אירוטי וחסר רסן שזכה להצלחה רבה וזכה בפרס La Sonrisa Vertical, וכן תורגם לעשרים שפות. הבמאי ביגאס לונה הפך את הרומן לסרט בכיכובו של חאווייר ברדם (The Ages of Lulu). אמילי ל. ברגמן ציינה כי הרומן "ייצג פריצת דרך לארוטיקה בכתיבה של נשים"^[3] לאחר שנמכר ביותר מ-1.5 מיליון עותקים ברחבי העולם.^[4]

הרומן השני שלה Te llamaré Viernes (אני אתקשר אליך ביום שישי) פורסם ב-1991 ועובד לקולנוע על ידי הבמאי חררדו אררו ב-1996 באותה שנה היא גם פרסמה את הסיפור הקצר Modelos de mujer (דוגמניות). פרסום הרומן השלישי שלה, Malena es un nombre de tango (מלנה הוא שם של טנגו), ב-1994 נחל גם הוא הצלחה גדולה.^[5]

מאוחר יותר היא פרסמה את Atlas de geografía humana (אטלס של גאוגרפיה אנושית) ב-1998 שעובד לסרט על ידי אסוסנה רודריגס וספרים נוספים, Los aires difíciles (רוחות עזות שתורגם לעברית), ב-2002, Castillos de cartón (טירות קרטון) ב-2004 ו-El corazón helado (הלב הקפוא) ב-2007.

ב-2010 פרסמה את הרומן Inés y la alegría (אינס והשִמחה) הראשון בסדרה של שישה רומנים בשם Episodios de una Guerra Interminable (פרקים של מלחמה אינסופית).^[6] הרומן הזה מספר על ההיסטוריה של ההתנגדות האנטי-פרנקואיסטית, נגד הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו. על ספר זה היא זכתה בפרס הספרותי "Sor Juana Inés de la Cruz".^[7] אחריו הגיעו El lector de Julio Verne (הקורא של ז'ול ורן שתורגם לעברית) ב-2012, Las tres bodas de Manolita (שלושת החתונות של מנוליטה) ב-2014 ו-Los pacientes del doctor García (המטופלים של דוקטור גרסיה) ב-2017, שהוביל אותה לזכייה בפרס הלאומי לספרות נרטיבית. הרומן האחרון שלה, La madre de Frankenstein (אמו של פרנקנשטיין), ראה אור ב-2020. בו, היא עסקה בחייה של אאורורה רודריגס קרביירה, ספרדייה בת המאה ה-20 שירתה בבתה במקום לאבד שליטה עליה.

יצירתה הספרותית של גרנדס הושפעה בין השאר מהסופרות הספרדיות בנות המאה ה-19 אמיליה פארדו בסאן ובניטו פרס גלדוס. ספריה עוסקים בעם הספרדי ברבע האחרון של המאה ה-20 ובשנים הראשונות של המאה ה-21, בסגנון המאופיין בריאליזם והתבוננות פנימית פסיכולוגית.

גרנדס הגדירה עצמה כשמאלנית פוליטית, ועבודתה סבבה סביב משטרו של פרנסיסקו פרנקו וההשפעה שהייתה לו על הדמוקרטיה בספרד.

גרנדס הייתה שמאלנית,^[1] ובכמה הזדמנויות היא הצביעה למפלגת השמאל המאוחד. היא הייתה כותבת טור קבועה בעיתון אל פאיס ותומכת בתוכניות רדיו כמו Cadena SER. היא גם תמכה בהפרדת הדת מהמדינה והחלשת הכנסייה וכן הייתה רפובליקנית בהקשר של המונרכיה הספרדית.

באפריל 2007 הייתה גרנדס אחת החותמות על מניפסט, שבו קבוצת אינטלקטואלים קראה נגד ביצוע פעולות טרור; בנוסף, במהלך ההפגנה לאחר הפיגוע של אט"א בנמל התעופה מדריד-בראחס, היא יצאה בהצהרה "למען שלום, חיים, חירות ונגד טרור". ההתקפה ההיא, שבה נהרגו שני אנשים, סימנה את סופה של הפסקת האש שבמהלכה ניהלה אט"א משא ומתן עם ממשלתו של חוסה לואיס רודריגס ספאטרו.^[8] גרנדס גם הביעה את דעתה על החברה הספרדית, שלטענתה הפכה מטומטמת ווולגרית, כאשר היא מושפעת על ידי צרכנות, חומרנות ואדישות לסבל. בסיפור Los besos en el pan (הנשיקות בלחם) מ-2015, היא כתבה על המשבר הספרדי של 2008 וטענה שענווה היא הדרך היחידה להתמודד איתו.^[9]

גרנדס מתחה ביקורת קשה על מפלגות ופוליטיקאים ימניים, וגם לעיתים על שמאלנים, במיוחד במהלך המשבר החוקתי בקטלוניה שהחל ב-2017. היא גם הייתה מעורבת בתנועה הפמיניסטית, ונכחה בהפגנות פמיניסטיות שונות.^[10]

ב-1998 היא הייתה חברה במפלגת "השמאל הפתוח" (Izquierda Abierta) והראתה תמיכה ברמונה מניירו, פעילה למען הזכות להמתת חסד בספרד. מניירו התפרסמה כשסייעה לבן זוגה רמון סמפדרו לעבור המתת חסד.^[11]

גרנדס נישאה למשורר לואיס גרסיה מונטרו ב-1994, איתו נולדה לה בת אחת. מנישואים קודמים היה לה בן אחד.

באוקטובר 2021, גרנדס הודיעה שהיא סובלת מסרטן, שאובחן שנה קודם לכן.^[12] היא נפטרה ב-27 בנובמבר 2021, בגיל 61.^[13]

רומנים שופרסמו בעברית

• 2008 - רוחות עזות. הוצאת כנרת זמורה דביר.
• 2014 - הקורא של ז'ול ורן. תרגום: אינס ולר. הוצאת מודן.

• 1989 פרס La Sonrisa Vertical עבור Las edades de Lulú.
• 2002 - פרס חוליאן בסטיירו לאמנויות וספרות^[14]
• 2003 - פרס קאלמו לספר הטוב ביותר של השנה עבור Los aires difíciles^[15]
• 2003 - פרס קריסול ל-Los aires difíciles^[16]
• 2006 - הספרייה העירונית של אסוקקה דה אנרס (Azuqueca de Henares), נושאת את שמה^[17]
• 2008 - פרס קרן חוסה מנואל לארה עבור El corazón helado^[18]
• 2008 - פרס גילדת מוכרי הספרים של מדריד עבור El corazón helado
• 2009 - פרס הים התיכון^[19]
• 2010 - פרס הביקורת של מדריד (Premio de la Crítica de Madrid) עבור Inés y la alegría
• הפרס האיברו-אמריקאי לנובלה על שם אלנה פוניאטובסקה (Premio Iberoamericano de Novela Elena Poniatowska 2011) עבור Inés y la alegría
• 2011 - פרס סור חואנה אינס דה לה קרוס (Sor Juana Inés de la Cruz) עבור Inés y la alegría
• המרכז לחינוך לגיל הרך וחינוך יסודי (CEIP) של שכונת לאס מורייאס (מאלגה) נקרא על שמה^[20]
• פרס עורכי הדין של אטוצ'ה (Atocha International Lawyers of Atocha Award) לשנת 2017
• 2018 - פרס ליבר
• 2018 - הפרס הלאומי לספרות נרטיבית
• 2020 - תואר דוקטור לשם כבוד מאת האוניברסיטה הלאומית לחינוך מרחוק^[21]
• 2020 - פרס העיתונות הבינלאומי של מועדון העיתונות הבינלאומי^[22]
• 2020 - פרס ז'אן מונה לספרות אירופאית עבור Los pacientes del Dr. García^[23]

מדיה וקבצים בנושא אלמודנה גרנדס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אלמודנה גרנדס (בספרדית)

• אלמודנה גרנדס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• אלמודנה גרנדס, ברשת החברתית Goodreads
• Website Almudena Grandes (בספרדית)
• Almudena Grandes' profile at Tusquets editors website (באנגלית)