גירוש האינטלקטואלים הארמנים

פקודת הגירוש ניתנה על ידי שר הפנים העות'מאני, טלעת פאשה והוצאה לפועל מיידית על ידי משטרת איסטנבול. מטרת הפעולה הייתה לאסוף מבתיהם באישון לילה את ראשי הציבור הארמני. בהם רופאים, עיתונאים, אנשי כמורה, מורים, עורכי דין ופוליטיקאים, כמו גם מובילי דעת קהל אחרים. בשל אי-סדרים ברישום, מספר העצורים הרשמי באותו לילה עומד על בין 235 ל-270 איש. בגל שני של מעצרים בימים שלאחר מכן, נעצרו עוד כ-500 אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור. העצורים נלקחו למחנות בסביבת אנקרה ברכבת מיוחדת שיצאה מתחנת הרכבת היידארפשה. חלק מהעצורים נשפטו בפני בית דין צבאי בדיארבקיר, וחלקם נרצחו בדרך לשם על ידי החיילים שליוו אותם. כ-15 עצורים שוחררו חזרה לאיסטנבול ולקוניה, בעקבות התערבותו של שגריר ארצות הברית הנרי מורגנטאו. כ-150 איש בעלי אזרחות רוסית גורשו לרוסיה עד סוף אוגוסט. בשלוש השנים הבאות סבלו העצורים התעללות, הוצאות להורג, מחלות ורעב אך נמצאו תחת הגנה שלטונית מפני גירוש למחנות הריכוז באנטליה.

לדוגמה: קריקור זוהרב שהיה חבר פרלמנט באימפריה העות'מאנית שנאסר ב-21 במאי 1915.

העצירים ששרדו שוחררו לאחר הפסקת האש של מודרוס (30 באוקטובר 1918). רובם שבו לאיסטנבול. רבים מהם כתבו ספרי זיכרונות ורבים פיתחו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (הידוע שבהם הוא המלחין קומיטאס, שלא חזר לעצמו ואושפז לסירוגין במוסדות לבריאות הנפש עד מותו 20 שנה לאחר השחרור).

יום הגירוש הוגדר על ידי ההנהגה הארמנית כיום הזיכרון לטבח עמם. היום צוין לראשונה ב-1919 ומתקיים מאז בריכוזים ארמניים ברחבי העולם.‏^[2] עם זאת, היום מוכר כיום זיכרון רשמי רק בארמניה, בנגורנו קרבאך ובקליפורניה^[3].

מדיה וקבצים בנושא גירוש האינטלקטואלים הארמנים בוויקישיתוף

• The Armenian Genocide began on the 24th of April, 1915