גרנד פרי בריטניה
גרנד פרי בריטניה הוא מרוץ גרנד פרי המתקיים אחת לשנה כחלק מסבב מרוצי אליפות הפורמולה 1. הגרנד פרי הבריטי הוא המרוץ הוותיק ביותר באליפות - היה זה מרוץ הבכורה שפתח את האליפות בשנת 1950, עונת הבכורה. מרבית המרוצים נערכו במסלול סילברסטון. מאז שנת 1948 המנצח במרוץ מקבל את "גביע הגרנד פרי הבריטי" המוענק על ידי "מועדון הרכב המלכותי".
| ענף | פורמולה 1 |
|---|---|
| תאריך ייסוד | 1926 |
| ארגון מפעיל | הפדרציה הבין-לאומית לרכב  |
| עיר מארחת | Silverstone Circuit |
| הכי הרבה זכיות | אליפות הנהגים:  לואיס המילטון (8) אליפות היצרנים:  פרארי (17) |
| www | |
| קואורדינטות | 52°04′16″N 1°00′58″W / 52.071°N 1.016°W |
 | |
 | |
| תוואי המסלול בו מתקיים המרוץ מאז שנת 2011 | |
  | |
היסטוריה
ברוקלנדס: 1926–1927
מסלול ברוקלנדס נבנה בשנת 1907 בוייברידג', שבמחוז סארי הנמצא בסמוך ללונדון. היה זה המסלול הראשון שתוכנן מלכתחילה לשמש כמסלול מרוצים ושימש גם כאחד משדות התעופה הראשונים במדינה. מרוץ הגרנד פרי הראשון תוכנן על ידי הנרי סגראב, נהג המרוצים הבריטי שניצח בגרנד פרי צרפת בשנת 1923 ובגרנד פרי סן סבסטיאן שנה לאחר מכן. במרוץ הבכורה ניצחו צמד הנהגים הצרפתים לואי וגנר ורוברט סנישאל. שנה לאחר מכן התקיים במסלול הגרנד פרי השני.
במהלך השנים הבאות התקיימו בבריטניה מספר מרוצים, שלא היו חלק מסבבי האליפות. גרנד פרי דונינגטון התקיים בשנים 1937 ו-1938 בדונינגטון פארק. המרוצים התקיימו בשליטה של היצרנים הגרמנים. ברנד רוזמאייר וטאציו נובולארי, שניהם נהגי חברת יוניון אוטו ניצחו במרוץ.
סילברסטון: 1948–הווה
ברוקלנדס נפגע במהלך מלחמת העולם השנייה ונזנח בסיום המלחמה. מסלולי מרוצים חדשים נבנו במקומם של בסיסי חיל האוויר הבריטי שיצאו משימוש. מועדון הרכב המלכותי יזם את מרוץ הגרנד פרי הראשון במסלול סילברסטון ב-2 באוקטובר 1948. את המרוץ ניצח לואיג'י וילורסי שהתחרה עבור מזארטי. המסלול עבר שינויים רבים על מנת להפוך אותו למסלול מהיר יותר לקראת המרוץ השני שהתקיים בשנת 1949.
בשנת 1950 הוצגה אליפות הפורמולה 1 וגרנד פרי בריטניה נבחר להיות מרוץ הבכורה של האליפות. המלך ג'ורג' השישי היה בין הצופים במרוץ וראה את ג'וזפה פארינה מנצח במרוץ[1]. בעונת 1951 ניצח חוסה פרוילאן גונזלס במרוץ, ניצחון שהיה ניצחון הבכורה של קבוצת פרארי באליפות[2][3]. אלברטו אסקרי ניצח בשני המרוצים הבאים לפני שגונזלס השיג ניצחון שני בשנת 1954.
החל מעונת 1955 התקיים הגרנד פרי במסלול אינטרי ובסילברסטון, לסירוגין. סטירלינג מוס ניצח במרוץ לאחר קרב צמוד עם חואן מנואל פנג'יו[4][5]. קבוצת מרצדס הייתה דומיננטית וזכתה בכל ארבעת המקומות הראשונים במרוץ. פנג'יו ניצח במרוץ שנה לאחר מכן עבור פרארי. מוס ניצח במרוץ בעונת 1957, הפעם עבור קבוצת ואנוול. המרוץ האחרון באינטרי התקיים בעונת 1962. ג'ים קלארק ניצח במרוץ בפעם הראשונה. בהמשך ינצח במרוץ עוד ארבע פעמים.
את מקומו של המסלול באינטרי תפס בעונת 1964 מסלול ברנדס האטץ' הנמצא במחוז קנט. המסלול נבנה בשנת 1950 והורחב משמעותית עשור לאחר מכן. בניגוד למסלול השטוח באינטרי מסלול ברנדס האטץ' מאופיין בפניות חדות ושינויי גובה רבים[6]. המרוץ בעונת 1969 סיפק קרב צמוד בין ג'קי סטיוארט ויוכן רינדט. רכבו ושל רינדט ספג פגיעה קשה בכנף האחורית של הרכב ונאלץ להיכנס לרחבת הטיפולים על מנת לתקן את הבעיה. סטיוארט ניצח במרוץ[7]. שנה לאחר מכן היה זה רינדט שהשיג את הניצחון. במרוץ בעונת 1973 אירעה תאונה גדולה במהלך ההקפה הראשונה, תאונה בה היו מעורבות 11 מכוניות, אך ללא נפגעים[8]. לקראת עונת 1975 נוספה פניית שיקיין נוספת, פניית וודקוט (Woodcote), על מנת להאט את המהירות בה נכנסות המכוניות לפנייה. גשם כבד ירד במהלך המרוץ, והוביל נהגים רבים, ביניהם ג'ודי שכטר וג'יימס האנט, להחליק מחוץ למסלול. אמרסון פיטיפלדי ניצח במרוץ, שקוצר בעקבות הגשם.
שינויים נוספים בוצעו במסלול בעונת 1976. באותה שנה עורר המרוץ מחלוקות גדולות. הטלוויזיה הבריטית סירבה לשדר את המרוץ בשל החלטתה של קבוצת סורטיס לפרסם על המכוניות את חברת דורקס, יצרנית הקונדומים[9]. האנט ניצח במרוץ, אך לאחר מכן נפסל בשל תלונות של פרארי וקבוצות אחרות והניצחון ניתן לניקי לאודה, שסיים במקום השני[10]. קליי רגצוני ניצח במרוץ בברנדס האטץ' בעונת 1979, הניצחון הראשון של קבוצת ויליאמס[11]. לאודה ניצח שוב בגרנד פרי בעונת 1984 ועלה לראש טבלת הניקוד של האליפות בכל הזמנים[12]. איירטון סנה זינק למרוץ בעונת 1985 מהמקום הרביעי, אך לקח את ההובלה לאחר הפנייה הראשונה. הוא הוביל לאורך חלקים גדולים של המרוץ, אך לבסוף נותר ללא דלק והפסיד במרוץ לאלן פרוסט[13]. המרוץ בעונת 1986 היה האחרון שהתקיים בברנדס האטץ'. ז'אק לאפיט, בן ה-42, נפגע בתאונה בפנייה הראשונה. תאונה שהביאה לסיום קריירת המרוצים שלו. נייג'ל מנסל שמכוניתו נתקעה בתחילת המרוץ החליף למכונית הרזרבית של נלסון פיקה, שותפו לקבוצה, וניצח עימה במרוץ[14].
המסלול בסילברסטון עבר מספר שינויים לקראת עונת 1987. מנסל, שבחר שלא להחליף צמיגים במהלך המרוץ, שבר את שיא המסלול 11 פעמים בדרך לניצחון שני ברציפות. בסיום המרוץ פרצו מאות צופים לתוך המסלול[15]. בשלושת המרוצים הבאים סיים מנסל במקום השני אחרי סנה (1988) ופרוסט (1989, 1990). בסיום המרוץ בשנת 1990 זרק מנסל את הכפפות לקהל והכריז על פרישה, הכרזה ממנה חזר בסופו של דבר[16]. לקראת עונת 1991 עבר המסלול, שנחשב למסלול המהיר באליפות, שינוי משמעותי שהאט את קצב הנהיגה. מנסל ניצח בשני המרוצים הבאים. לאחר פרישתו ניצחו במרוץ שני נהגים אחרים של קבוצת ויליאמס, פרוסט ודיימון היל.
בעקבות מותם של איירטון סנה ורולנד רצנברגר בגרנד פרי סן מרינו של שנת 1994 בוצעו במסלול מספר שינויים. שינויים נוספים נעשו שנתיים לאחר מכן. במהלך המרוץ של 1999 נפצע מיכאל שומאכר ושבר את רגלו. בעקבות הפציעה החמיץ את מרבית העונה ויצא ממרוץ האליפות. בשנת 2003 פרץ למסלול קורנליוס הורן, שנודע בהתפרצויות לאירועים במטרה לעורר מודעות לכך שסוף העולם מתקרב. המרשלים הצליחו לתפוס אותו ולהורידו מהמסלול ובהמשך נעצר על ידי המשטרה[17].
מחלוקת בין מועדון נהגי המרוצים הבריטי (BRDC), בעלי המסלול בסילברסטון ובין הנהלת הפורמולה 1 לגבי מימון השיפוצים הנדרשים במסלול הוביל לספקות לגבי המשך המרוץ. באוקטובר 2004 הוצא המרוץ מסבב התחרויות המתוכנן לשנת 2005 בשל סירוב של הבעלים לשלם את דמי ההשתתפות שנדרשו[18]. בסופו של דבר נחתם חוזה חדש לקיום המרוץ לחמש שנים נוספות[19]. ביולי 2008, שנה לפני סיום החוזה, הוכרז כי יחתם הסכם עם דונינגטון פארק ל-10 שנים[20]. דונינגטון פארק לא הצליח להשיג את המימון הנדרש ובדצמבר 2009 נחתם חוזה חדש עם סילברסטון ל-17 עונות[21].
בעונת 2021 הוחלט על קיום פיילוט של שלושה מרוצי ספרינט שישולבו במהלך העונה, במקום מקצה הדירוג המסורתי. מרוץ הספרינט הראשון התקיים בשבת שלפני הגרנד פרי. ולטרי בוטאס ניצח במרוץ הספרינט. הוא הוביל לאורך מרבית המרוץ, אך 12 הקפות לסיום, בעקבות הוראה קבוצתית, איפשר ללואיס המילטון לעקוף ולנצח את המרוץ[22].
מנצחים
נהגים שניצחו את המרוץ מספר פעמים
נהגים המופיעים בכתב מודגש עדיין פעילים
| ניצחונות | נהג | שנים |
|---|---|---|
| 8 | לואיס המילטון | 2008, 2014, 2015, 2016, 2017, 2019, 2020, 2021 |
| 5 | ג'ים קלארק | 1962, 1963, 1964, 1965, 1967 |
 אלן פרוסט | 1983, 1985, 1989, 1990, 1993 | |
| 4 | נייג'ל מנסל | 1986, 1987, 1991, 1992 |
| 3 |  ג'ק ברבהאם | 1959, 1960, 1966 |
 ניקי לאודה | 1976, 1982, 1984 | |
 מיכאל שומאכר | 1998, 2002, 2004 | |
| 2 |  חוסה פרוילאן גונזלס | 1951, 1954 |
| אלברטו אסקרי | 1952, 1953 | |
| סטירלינג מוס | 1955, 1957 | |
| ג'קי סטיוארט | 1969, 1971 | |
 אמרסון פיטיפלדי | 1972, 1975 | |
 ז'אק וילנב | 1996, 1997 | |
| דייוויד קולטהרד | 1999, 2000 | |
 פרננדו אלונסו | 2006, 2011 | |
| סבסטיאן פטל | 2009, 2018 | |
| מארק ובר | 2010, 2012 |
קבוצות שניצחו את המרוץ מספר פעמים
קבוצות המופיעות בכתב מודגש הן קבוצות שעדיין פעילות באליפות
קבוצות המופיעות עם רקע ירוק הן קבוצות שהתחרו בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה
קבוצות המופיעות עם רקע ורוד הן קבוצות שהתחרו בשנים בהן המרוץ לא נכלל כחלק מאליפות הפורמולה 1
| ניצחונות | יצרן | שנים |
|---|---|---|
| 17 | פרארי | 1951, 1952, 1953, 1954, 1958, 1961, 1976, 1978, 1990, 1998, 2002, 2003, 2004, 2007, 2011, 2018, 2022 |
| 14 | מקלארן | 1973, 1975, 1977, 1981, 1982, 1984, 1985, 1988, 1989, 1999, 2000, 2001, 2005, 2008 |
| 10 | ויליאמס | 1979, 1980, 1986, 1987, 1991, 1992, 1993, 1994, 1996, 1997 |
| 9 | מרצדס | 1955, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2019, 2020, 2021 |
| 8 | לוטוס | 1962, 1963, 1964, 1965, 1967, 1968, 1970, 1972 |
| 4 | רד בול | 2009, 2010, 2012, 2023 |
| 2 | דלגה | 1926, 1927 |
| מזארטי | 1948, 1949 | |
| קופר | 1959, 1960 | |
| טיירל | 1971, 1974 | |
| רנו | 1983, 2006 |
מנצחים לפי שנה
מרוצים המסומנים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות הפורמולה 1
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של גרנד פרי בריטניה- ההיסטוריה של הגרנד פרי הבריטי באתר מסלול סילברסטון.
- F1 British Grand Prix: A brief history, Autoweek, 3 July 2018.
