פרארי (קבוצת מרוצים)

1929–1949: השנים הראשונות

סקודריה פרארי הוקמה על ידי אנצו פרארי ב-16 בנובמבר 1929 כקבוצת המרוצים של אלפא רומיאו, ובנתה את רכבי המירוץ תחת שם המותג של אלפא. בשנת 1938 קיבלה הנהלת אלפא-רומיאו החלטה להתחרות תחת שמה והקימה את "אלפא קורסה", שהחליפה את קבוצת פרארי. פרארי עצמו התנגד להחלטה, ובשנת 1939 עזב את החברה לאחר שהתחייב לא לייצר מכונית הנושאת את שמו במשך ארבע שנים לפחות.

באותה שנה הקים במודנה את חברת AAC (ראשי תיבות של Auto Avio Costruzioni; בתעתיק לעברית: אאוטו אביו קוסטרוזיוני) שעסקה בייצור חלקים למטוסים עבור ממשלת איטליה. בדצמבר 1939 קיבלה החברה הזמנה מהמרקיז של מודנה לייצר שתי מכוניות מרוץ עבור המרקיז ועבור אלברטו אסקרי. המכוניות יועדו להשתתף בגרנד פרי של ברשה שהתקיים ב-28 באפריל 1940. הדגם, שזכה לשם טיפו 815, היה בעל מנוע של שמונה צילינדרים בנפח 1.5 ליטר. שתי המכוניות השתתפו במרוץ, אך לא הצליחו לסיימו עקב תקלות טכניות^[1].

במהלך מלחמת העולם השנייה נעצרה פעילות ייצור הרכב, והמפעל הוסב לייצור חלקי מכונות. לאחר המלחמה שב פרארי לתכנן ולייצר מכוניות מרוץ, ובשנת 1947 הציגה החברה את פרארי 125, הדגם הראשון שנשא את שמו של פרארי. שלושה ימים לאחר השקת המכונית היא השתתפה במרוץ, אך לא הצליחה לסיימו עקב תקלה טכנית. שבועיים לאחר מכן השתתפה המכונית במרוץ נוסף, אותו סיימה כמנצחת^[2].

בשנת 1948 הציגה החברה את דגם 125 F1, דגם בתצורת פורמולה, המבוסס על הדגם הקודם. המכונית השתתפה במספר מרוצים, אך לא במסגרת מסודרת.

1950–1964: שנות הבכורה של האליפות ואליפויות ראשונות

אליפות פורמולה 1 החלה את דרכה בעונת 1950. פרארי הייתה אחת מהקבוצות שהצטרפו לסבב בעונת הבכורה, והיא הקבוצה היחידה שעדיין פעילה. הקבוצה לא השתתפה במרוץ הבכורה של האליפות שהתקיים בבריטניה, עקב מחלוקת כספית עם המארגנים^[3]. את הופעת הבכורה ערכה הקבוצה בגרנד פרי מונקו. אלברטו אסקרי, ריימונד סומר וג'יג'י וילורסי היו שלושת נהגי הקבוצה שהתחרו עם דגם 125 F1^[4]. במהלך העונה הציגה החברה מספר דגמים חדשים - פרארי 275, 304 ו-375 שהיו בעלי מנוע גדול וחזק יותר.

קבוצת אלפא רומיאו שלטה בעונה הראשונה של האליפות וניצחה בכל 11 המרוצים שהתקיימו. פרארי הצליחה לקטוע את רצף הניצחונות בגרנד פרי בריטניה של עונת 1951 בו ניצח חוסה פרוילאן גונזלס, נהגה הארגנטינאי של הקבוצה. בעונת 1952 השתמשה הקבוצה בדגם טיפו 500 בעל מנוע בנפח 2 ליטר. בהיעדרה של אלפא רומיאו, שפרשה מהאליפות בסיום העונה הקודמת, הצליחו נהגי פרארי לנצח בשבעה מתוך שמונת המרוצים בעונה. אסקרי, שניצח בששת המרוצים האחרונים בעונה, זכה בתואר האליפות, ושב וזכה בתואר גם בסיום עונת 1953.

לקראת עונת 1954 שונו תקנות האליפות והמכוניות החדשות צוידו במנועים בנפח 2.5 ליטר. פרארי התקשתה להתמודד עם המכוניות מתוצרת מזארטי ומרצדס-בנץ, והקבוצה ניצחה בשני מרוצים בלבד. הקושי נמשך גם בעונה שלאחר מכן, שבה ניצחה הקבוצה במרוץ אחד בלבד.

חואן מנואל פנג'יו, נהגה לשעבר של קבוצת מרצדס, אשר זכה בשתי האליפויות האחרונות, הצטרף לפרארי לקראת עונת 1956. קבוצת לנצ'יה שפרשה מהאליפות מכרה לפרארי את דגם D50 ששימש אותה בשתי העונות הקודמות. פיטר קולינס ניצח בשני מרוצים ופנג'יו ניצח בשלושה מרוצים ובשניים נוספים סיים במקום השני וזכה באליפות. על אף זכייתו, עזב בסיום העונה את הקבוצה ועבר למזארטי.

בעונת 1957 היו נהגי הקבוצה מעורבים במספר אירועים טראגיים - אוג'ניו קסטלוטי נהרג במהלך נסיעת מבחן, ואלפונסו דה-פורטגו התנגש בקהל הצופים, וכתוצאה נהרגו תשעה צופים ודה-פורטגו עצמו^[5]. לקראת עונת 1958 הציגה פרארי דגם חדש לחלוטין - פרארי 246 דינו, שנקרא על שם בנו הצעיר של אנצו פרארי. גם בעונה זאת סבלה הקבוצה מאבדות בנפש לאחר שלואיג'י מוסו נפצע קשה במהלך הגרנד פרי הצרפתי ומאוחר יותר מת מפצעיו^[6], וקולינס נהרג במהלך גרנד פרי גרמניה^[7]. מייק הות'ורן ניצח רק במרוץ אחד בכל העונה, אך בחמישה אחרים סיים במקום השני וזכה באליפות. מספר חודשים לאחר הזכייה נהרג גם הוא בתאונת דרכים^[8].

לקראת עונת 1959 צירפה הקבוצה חמישה נהגים חדשים: טוני ברוקס, פיל היל, דן גורני, ז'אן ברה וקליף אליסון. ברה פוטר במהלך העונה לאחר שהכה באגרופיו את רומנו טבוני, מנהל הקבוצה. ברוקס נאבק על תואר האליפות לאורך העונה כולה, אך הפסיד לבסוף לג'ק ברבהם מקבוצת קופר.

בעונת 1960 רשמה הקבוצה ניצחון אחד בלבד וסיימה במקום השלישי באליפות היצרנים. לקראת עונת 1961 הציגה הקבוצה את דגם הפרארי 156, המבוסס על דגם פורמולה 2 שהצליח מאוד בעונה הקודמת. וולפגנג פון טריפס הוביל את האליפות בששת המרוצים האחרונים של העונה. בגרנד פרי האיטלקי יכול היה להבטיח לעצמו את תואר האליפות אם היה מגיע למקום השלישי. הוא זינק למרוץ מהפול פוזישן, אך במהלכו התנגש במכוניתו של ג'ים קלארק מקבוצת לוטוס. הרכב הועף באוויר, פגע בגדר וכתוצאה מעוצמת הפגיעה נהרגו 15 צופים שעמדו סמוך לגדר וכן פון טריפס עצמו^[9]. בעקבות התאונה החליטה הקבוצה לעצור את פעילותה עד סיום השנה ונהגיה לא השתתפו במרוץ סיום העונה. למרות זאת זכה פיל היל, שניצח בגרנד פרי האיטלקי, בתואר האליפות והקבוצה זכתה לראשונה באליפות היצרנים.

בסיום העונה עזבו את הקבוצה המעצב קרלו צ'יטי והמנהל טבוני שהקימו קבוצת מרוצים עצמאית, וכן נהג המרוצים ריצ'י גינטר שעבר להתחרות עבור קבוצת BRM. בנוסף לעזיבת אנשי הצוות, סבלה הקבוצה משביתה ארוכה של עובדי המתכת באיטליה שגרמה לקבוצה להחמיץ שני מרוצים במהלך העונה^[10]. שילוב הנסיבות הוביל את אנצו פרארי להודיע על פרישה של הקבוצה משני המרוצים האחרונים, תוך שהוא מאפשר לנהגים להתחרות עבור קבוצות אחרות.

דגם 156 המשיך לשרת את הקבוצה גם בעונת 1963. ג'ון סורטיס, שהצטרף לקבוצה באותה עונה, ניצח בגרנד פרי הגרמני. וילי מאיירס, נהג נוסף בקבוצה, נפצע במהלך אותו מרוץ בצורה קשה, פציעה שסיימה עבורו את קריירת המרוצים. לקראת סוף השנה הציגה פרארי את פרארי 158, הדגם ששימש את הקבוצה במהלך שתי העונות הבאות. הדגם היה איטי יותר, בהשוואה לכלי הרכב של קבוצת לוטוס, אך בעונת 1964 נהנה מיתרון האמינות המכנית. סורטיס ניצח בשני מרוצים וזכה באליפות הנהגים. ניצחון נוסף של לורנזו בנדיני העניק לקבוצה זכייה גם באליפות היצרנים.

1965–1974: שקיעה ובנייה מחדש

בעונת 1965 הצליחה לוטוס לשפר את אמינות מכוניותיה ופרארי סיימה את העונה ללא ניצחון. בעונת 1966 הוחלפו מנועי הליטר וחצי במנועים גדולים יותר. סורטיס פתח את העונה, כשהוא נוהג בפרארי 312 בעל מנוע בנפח 3 ליטר. הוא ניצח בגרנד פרי הבלגי, המרוץ השני בעונה, אך עזב את הקבוצה לאחר סכסוך עם מנהל הקבוצה, אוג'יניו דרגוני, והוחלף על ידי מייק פארקס. לודביקו סקרפיוטי ניצח בגרנד פרי האיטלקי, כשהוא נעזר במנוע 36 שסתומים משופר.

דרגוני פוטר מניהול הקבוצה לקראת העונה הבאה ובמקומו מונה פרנקו ליני. במהלך גרנד פרי מונקו התהפך בנדיני עם רכבו ונותר לכוד מתחת לרכב הבוער. הוא אושפז בבית החולים כשהוא סובל מכוויות ולאחר מספר ימים מת מפצעיו^[11]. כחודש לאחר מכן נפגע פארקס בתאונה לאחר שהחליק על כתם שמן בסיום הסיבוב הראשון של הגרנד פרי הבלגי^[12]. הפציעה היוותה את סיום הקריירה של פארקס, ובעקבותיו החליט גם סקרפיוטי לפרוש מהמשך התחרויות.

בעונת 1968 השתפר מצבה של הקבוצה, כאשר ג'קי איקס ניצח בגרנד פרי הצרפתי והיה בתמונת האליפות עד שנפגע בתאונה במהלך אימון בקנדה. כריס אמון הוביל במספר מרוצים, אך לא הצליח לנצח באף אחד מהם. בסיום העונה התפטר ליני מניהול הקבוצה ואיקס עבר להתחרות עבור קבוצת ברבהאם. במהלך הקיץ באותה שנה מכר אנצו פרארי 50% מחברת הרכב שלו לחברת פיאט תמורת 11 מיליון דולר. את הכסף שהרוויח מעסקת המכירה השקיע בשיקום קבוצת המרוצים.

דגם הפרארי 312B, שהוצג בעונת 1970, היה הראשון בו נעשה שימוש במנוע חדש מתוצרת פיאט. איקס חזר להתחרות עבור הקבוצה וניצח בגרנד פרי האוסטרי, הקנדי והמקסיקני, וסיים את העונה במקום השני באליפות הנהגים. קליי רגזוני, בעונת הבכורה שלו, ניצח בגרנד פרי האיטלקי וסיים את העונה במקום השלישי.

הקבוצה חוותה שלוש עונות של שפל ללא הישגים מיוחדים. השפל הגיע לשיאו כאשר במהלך עונת 1973 לא התייצבה הקבוצה לגרנד פרי ההולנדי והגרמני, לראשונה מאז הצטרפה לאליפות. לקראת עונת 1974 קיבלה הקבוצה החלטה אסטרטגית לפרוש מהשתתפות באליפות העולם למכוניות ספורט, בה רשמה 12 זכיות ולהתמקד רק בפורמולה 1. ניקי לאודה הצטרף לצוות נהגי הקבוצה. הקבוצה רשמה ניצחונות בגרנד פרי הספרדי, הגרמני וההולנדי, אך רגזוני הפסיד את האליפות לאמרסון פיטפלדי במרוץ האחרון של העונה.

1975–1979: דומיננטיות מחודשת

פרארי 312T, שפותחה בסיועם של לאודה ורגזוני, הוצגה בתחילת שנת 1975. במהלך העונה ניצח לאודה בחמישה מרוצים וזכה בתואר האליפות, במקביל זכתה הקבוצה גם באליפות היצרנים. לאודה פתח בצורה טובה גם את העונה הבאה והוביל את האליפות עד שנפצע בגרנד פרי הגרמני. הוא החמיץ את שני המרוצים הבאים, אך חזר וצבר נקודות בשלושת המרוצים שלאחר מכן. במרוץ סיום העונה נאלץ לפרוש לאחר שתי הקפות והפסיד את התואר לג'יימס האנט בפער של נקודה אחת בלבד. בעונת 1977 זכה לאודה בתואר אליפות נוסף והקבוצה זכתה באליפות היצרנים. למרות הזכייה החליט לאודה לעזוב את הקבוצה על רקע יחסים אישיים עם חברי צוות אחרים.

ז'יל וילנב תפס את מקומו של לאודה, אך תואר האליפות עבר לקבוצת לוטוס. ג'ודי שכטר זכה באליפות הנהגים בסיום עונת 1979, התואר האחרון של פרארי עד הופעתו של מיכאל שומאכר 21 שנים אחר כך.

1980–1995: השנים השחונות

הניסיון להגן על תואר האליפות של שכטר לא צלח, ובמהלך כל העונה צברו נהגי הקבוצה שמונה נקודות בלבד. בעקבות הכישלון החליט שכטר לפרוש. לקראת עונת 1981 הציגה הקבוצה מנוע חדש עם מגדש טורבו מתוצרת החברה. המנוע החדש היה קטן יותר, בהשוואה למנועי 12 הצילינדרים המסורתיים, אך סיפק כוח רב יותר. וילנב ניצח בגרנד פרי מונקו ושל ספרד, אך בעיות בהיגוי וחוסר אווירודינמיות של המכונית החדשה מנעו ממנו מלהוות יריב בקרב על האליפות.

וילנב נהרג בתאונה במהלך מקצה הדירוג לקראת הגרנד פרי הבלגי בעונת 1982. פירוני הוביל את האליפות לאחר 11 מרוצים, אך נפצע במהלך ההכנות לגרנד פרי הגרמני, פציעה שלאחריה לא שב להתחרות. פטריק טאמבי ומריו אנדרטי, שהחליפו את וילנב ופריוני הצליחו לזכות באליפות היצרנים, אך תואר אליפות הנהגים עבר לקקה רוזברג, נהגה של קבוצת ויליאמס. במהלך השנה עבר ייצור מכוניות הפורמולה 1 למפעל נפרד ממפעל המכוניות של פרארי, שנבנה סמוך למסלול המבחן של החברה בפיוראנו.

רנה ארנו וטאמבי ניצחו בארבעה מרוצים במהלך עונת 1983 והביאו לקבוצה אליפות יצרנים נוספת. מישל אלבורטו החליף את טאמבי לקראת העונה הבאה. הוא רשם ניצחון בגרנד פרי הבלגי, אך לא הצליח לאיים על הדומיננטיות של ניקי לאודה ואלן פרוסט, נהגיה של קבוצת מקלארן. בעונתו השנייה היה קרוב לאיים על תוארו של פרוסט, אך נאלץ לפרוש בארבעת המרוצים האחרונים של העונה וסיים במקום השני. את עונת 1986 סיימה הקבוצה במקום הרביעי בלבד באליפות היצרנים, מבלי שנהגיה השיגו ניצחון אחד. גרהרד ברגר הצטרף לקבוצה לקראת העונה הבאה וזכה בניצחונות בשני המרוצים האחרונים של העונה.

אנצו פרארי נפטר ב-14 באוגוסט 1988. בעקבות פטירתו קיבלה פיאט שליטה על 90% מהחברה ובנו, פיירו פרארי, קיבל את 10% הנותרים. ברגר ואלבורטו זכו במקומות הראשון והשני בגרנד פרי האיטלקי בספטמבר, אך היה זה הניצחון היחיד של הקבוצה שסיימה אמנם במקום השני באליפות היצרנים, אך בפער ניכר ממקלארן.

בעונת 1989 שונו שוב התקנות באליפות - במקום מנועים מוגדשי טורבו נדרשו הקבוצות להשתמש במנועי 3.5 ליטר בעלי 12 צילינדרים או פחות. על מנת להתמודד עם הירידה בכוחם של המנועים פיתח ג'ון ברנרד, המנהל הטכני של הקבוצה, תיבת הילוכים חדשה שפעלה באופן חצי-אוטומטי. התיבה החדשה סבלה מבעיות רבות - ברגר הצליח לסיים רק שלושה מרוצים במהלך כל העונה כולה ואת הנקודות הראשונות צבר רק בגרנד פרי של איטליה, המרוץ ה-11 בעונה. נייג'ל מנסל שהחליף את אלבורטו פתח את העונה עם ניצחון ורשם ניצחון נוסף בהונגריה, אך נאלץ לפרוש משבעה מרוצים במהלך העונה וסיים רק במקום הרביעי בין הנהגים.

אלן פרוסט, שזכה בשלושה תוארי אליפות עם מקלארן, הצטרף לקבוצה בעונת 1990, לצידו של מנסל. פרוסט ניצח חמישה מרוצים במהלך העונה, אך תאונה במהלך הגרנד פרי היפני בינו ובין בן קבוצתו לשעבר, איירטון סנה, הבטיחה לאחרון את הזכייה באליפות.

מנועי הקבוצה המיושנים התקשו להתמודד עם מנועי ה-V10 החדשים שהציגו המתחרים והיו קלים במשקל וחסכוניים בדלק. פרוסט לא הצליח להשיג ניצחון במהלך העונה ויצא בביקורת פומבית נגד הקבוצה שיצרה מכונית קשה לנהוג בה. בעקבות הדברים פוטר לפני הגרנד פרי האוסטרלי שסיים את עונת 1991. בין השנים 1991 עד עונת 1993 לא השיגה הקבוצה אף ניצחון. ברגר, ששב לקבוצה בעונת 1993, רשם ניצחון בודד בעונת 1994 וג'ון אלסי, בעונתו החמישית בקבוצה ניצח את הגרנד פרי הקנדי בעונת 1995.

בשנת 1993 הצטרף ז'אן טוד, שהיה אחראי להצלחתה של קבוצת המרוצים של פז'ו, כמנהל הקבוצה. טוד היה אחראי במידה רבה לבנייה המחודשת של הקבוצה ולהבאתו של מיכאל שומאכר. הוא שימש בתפקיד עד סיום עונת 2006, אז החליף את לוקה דימונטזמולו בתפקידו כמנכ"ל ויו"ר חברת פרארי^[13].

1996–2007: עידן מיכאל שומאכר

בעקבות חוסר ההצלחה המתמשך ערכה הקבוצה שינוי במצבת הנהגים וצרפה לשורותיה את אדי ארווין, נהגה של קבוצת ג'ורדן, ואת מיכאל שומאכר. שומאכר, שזכה בשתי העונות האחרונות בתואר האליפות, השתכר בפרארי 30 מיליון דולר בעונה, ויחד עמו הגיעו לקבוצה גם אנשי צוות רבים שעבדו עמו בקבוצת בנטון, בהם רוס בראון המנהל הטכני וורורי בראיין, המעצב הראשי של הקבוצה. צמצום נפח המנוע ל-3 ליטר הוביל את פרארי לייצר מנוע V10 חדש בו נעשה שימוש בפרארי 310F^[14].

למרות בעיות מכניות רבות במנוע החדש, הצליח שומאכר לנצח בשלושה מרוצים במהלך העונה והוביל את הקבוצה למקום השני באליפות היצרנים. הדגם המשופר של המכונית שהוצג לקראת עונת 1997 סייע לשומאכר להציג יכולות טובות יותר במהלך העונה - הוא הגיע שמונה פעמים לפודיום, מתוכם חמש פעמים כמנצח. אל המרוץ האחרון בעונה הגיע כמוביל אליפות הנהגים, בפער של נקודה אחת יותר מז'אק וילנב. במהלך הסיבוב ה-48 של המרוץ ניסה שומאכר להתנגש בווילנב, אך לא הצליח לפגוע בו וירד בעצמו מהמסלול. בעקבות המעשה נענש שומאכר בביטול כל הנקודות שצבר במהלך העונה^[15].

לאחר העונה הדרמטית הציגה פרארי דגם חדש, F300, בעזרתו ניצח שומאכר שישה מרוצים במהלך העונה, אך הפסיד את התואר לאחר שרכבו נפגע במהלך הגרנד פרי היפני והוא נאלץ לפרוש^[16]. ארווין הגיע שמונה פעמים לפודיום וסיים במקום הרביעי באליפות הנהגים. את ניצחון הבכורה שלו באליפות השיג במרוץ הפתיחה של עונת 1999^[17]. שומאכר ניצח בגרנד פרי בסן מרינו ובמונקו, אך נפצע במהלך המירוץ בסילברסטון ונעדר מששת המרוצים הבאים^[18]. ארווין הפך לנהג המוביל של הקבוצה וניצח במרוצים באוסטריה ובגרמניה. שומאכר חזר לשני המרוצים האחרונים בעונה ואפשר לארויין לנצח את הגרנד פרי המלזי, ניצחון שנתן לו יתרון של 4 נקודות על פני מיקה הקינן לקראת מרוץ סיום העונה^[19]. הקינן הצליח לשמור על תואר האליפות לאחר שניצח במרוץ האחרון, ופרארי הסתפקה בזכייה באליפות היצרנים^[20][21].

שומאכר פתח את עונת 2000 עם רצף של שלושה ניצחונות ופתח פער של 21 נקודות לאחר שלושה מרוצים. רובנס באריקלו, שהחליף את ארווין בתחילת העונה, רשם את ניצחון הבכורה בקריירה בגרנד פרי הגרמני לאחר שזינק מהמקום ה-18^[22]. במהלך העונה נאלץ שומאכר לפרוש מארבעה מרוצים, דבר שאפשר להקינן לדחוק אותו למקום השני בטבלה. רצף של ארבעה ניצחונות בסיום העונה נתן לשומאכר תואר אליפות שישי ותואר ראשון עבור הקבוצה לאחר 21 עונות^[23]. שומאכר זכה שוב בתואר גם בעונה הבאה, אך הפעם הבטיח את הזכייה כשנותרו עוד ארבעה מרוצים לסיום העונה^[24]. באריקלו סיים את העונה במקום השלישי וסייע לזכות באליפות יצרנים שלישית ברציפות. הדומיננטיות של שומאכר ובאריקלו נמשכה גם בעונת 2002 במהלכה ניצחו ב-15 מתוך 17 המרוצים (שומאכר ב-11 ובאריקלו ב-4) והשוו את שיא הזכיות לעונה של קבוצת מקלארן^[25].

בניגוד לשתי העונות הקודמות, בעונת 2003 הוכרעה אליפות הנהגים והיצרנים רק במרוץ האחרון, בו זינק שומאכר מהמקום ה-14, סיים במקום השמיני והקדים ב-2 נקודות את קימי רייקונן, נהגה של מקלארן, בדרך לזכייה רביעית באליפות ברציפות. באריקלו זינק למרוץ מהפול פוזישן והצליח לשמור על המקום הראשון לאורך כל המרוץ, ניצחון שהעניק לפרארי את האליפות הקבוצתית^[26]. האליפות החמישית הושגה תוך הפגנת דומיננטיות של הקבוצה לאורך כל העונה. שומאכר ניצח ב-12 מ-13 המרוצים הראשונים בעונה, הוסיף עוד ניצחון עד סיום העונה, והבטיח את הזכייה באליפות שישה מרוצים לסיום העונה^[27]. באריקלו סיים את העונה במקום השני עם שני ניצחונות והקבוצה זכתה בתואר בפעם השישית ברציפות.

רצף האליפויות נקטע בעונת 2005, בה סבלו נהגי הקבוצה מרצף של תקלות מכניות, בעיות בצמיגים ותאונות^[28]. שומאכר סיים את העונה במקום השלישי עם ניצחון בודד בגרנד פרי בארצות הברית, בו השתתפו רק שישה נהגים^[29]. במהלך חודש אוגוסט הודיע באריקלו על עזיבתו את הקבוצה בעונת המרוצים הבאה^[30], והוחלף על ידי פליפה מאסה. הדגם החדש, פרארי F248, הוצג לקראת עונת 2006. מאסה רשם ניצחון ראשון בקריירה בגרנד פרי הטורקי^[31]. שומאכר ניצח בגרנד פרי האיטלקי ובסיומו הודיע על פרישתו בסוף העונה^[32]. אל המרוץ האחרון בעונה הגיע שומאכר בפער של 10 נקודות מאלונסו, דבר שהשאיר סיכוי תאורטי לזכייה באליפות. אלונסו סיים את המרוץ במקום השני והבטיח לעצמו זכייה בתואר. שומאכר ומאסה סיימו את העונה במקום השני והשלישי, אך הקבוצה הפסידה את אליפות היצרנים בפער של 5 נקודות לטובת קבוצת רנו.

מחליפו של שומאכר, קימי רייקונן, זכה באליפות בעונתו הראשונה בקבוצה, לאחר קרב צמוד שהוכרע בפער של נקודה אחת במרוץ האחרון^[33]. נהגי הקבוצה ניצחו בתשעה מרוצים (רייקונן 6, מאסה 3) והקבוצה זכתה באליפות היצרנים. במהלך חודש יולי נחשפה פרשת ריגול מקצועי, שכונתה ספייגייט (Spygate). נייג'ל סטפני, מנהלה הטכני של קבוצת פרארי, העביר לאורך העונה מידע רב למייק קופלאן, המהנדס הראשי של קבוצת מקלארן. המידע התייחס לנתונים הטכניים של מכוניות הקבוצה וכן לאסטרטגיות המרוצים. בעקבות החשיפה נקנסה קבוצת מקלארן בסכום של 100 מיליון דולר ונשללו ממנה הנקודות שצברה באליפות היצרנים במהלך העונה^[34][35].

2008–2023: במרדף אחרי רד בול ומרצדס

לאורך כל המחצית השנייה של עונת 2008 ניהל מאסה מאבק על המקום הראשון מול לואיס המילטון מקבוצת מקלארן. שתי הקפות לסיום המרוץ האחרון בעונה הוביל מאסה את התחרות, בעוד סבסטיאן פטל עקף את המילטון והוריד אותו למקום השישי, דבר שהקנה למאסה את האליפות. בפנייה האחרונה של המרוץ הצליח המילטון לעקוף את טימו גלוק וזכה בתואר^[36]. מאסה ורייקונן שדורגו במקום השני והשלישי זיכו את הקבוצה בתואר אליפות היצרנים בפעם ה-16 והאחרונה עד ימינו.

פתיחת עונת 2009 הייתה החלשה ביותר של פרארי מזה 30 שנה - לאחר חמישה מרוצים צברה הקבוצה רק 6 נקודות. במהלך מקצה הדירוג לגרנד פרי הונגריה נפגע מאסה משברים שפגעו בקסדתו. כתוצאה מהפגיעה הוא אושפז במצב קשה, כשהוא שרוי בתרדמת^[37]. בעקבות הפציעה הודיעה הקבוצה על חזרתו של שומאכר, כמחליפו של מאסה^[38], אך שבועות לאחר מכן הודיע הנהג כי לא יוכל להתחרות בשל מגבלות פיזיות שנובעות מפציעות שעבר. במקומו מונה ללוקה באדואר, נהג המבחן של הקבוצה^[39]. בגרנד פרי הבלגי השיג רייקונן את הניצחון היחיד של הקבוצה בעונה, והיא סיימה רק במקום הרביעי באליפות היצרנים.

על אף שנשארה עוד עונה בחוזהו של רייקונן, הוא הוחלף בפרננדו אלונסו^[40], ורייקונן עבר להתחרות באליפות העולם בראלי. בעונת 2010 ניצח אלונסו בגרנד פרי הגרמני ומאסה סיים במקום השני. לאחר התחרות התברר כי הנהלת הקבוצה הורתה למאסה להאט ולאפשר לאלונסו לעקוף אותו, דבר המנוגד לכללים. בעקבות ההפרה נקנסה הקבוצה בסכום של 100 אלף דולר^[41]. אלונסו ניצח גם באיטליה, בסינגפור ובקוריאה, ושני מרוצים לסיום העונה הוביל את טבלת האליפות בפער של 11 נקודות, אך איבד את התואר לסבסטיאן פטל שניצח את המרוצים שנותרו^[42]. את עונת 2011 סיימה הקבוצה במקום השלישי, לאחר שהשיגה ניצחון בודד בגרנד פרי בריטניה. לאחר 15 מרוצים בעונת 2012 הוביל אלונסו את האליפות, אך שוב הפסיד את התואר לפטל במאבק שהוכרע רק בסיום המרוץ האחרון^[43]. השליטה של פטל וקבוצת רד בול נמשכה גם בעונת 2013. בגרנד פרי הספרדי, המרוץ החמישי בעונה, השיג אלונסו את ניצחונו השני והאחרון בעונה.

רייקונן שב לקבוצה במקומו של מאסה בעונת 2014^[44]. לראשונה לאחר יותר מ-20 שנים סיימה הקבוצה עונה שלמה ללא ניצחון. בעקבות חוסר ההצלחה הודיע במהלך העונה לוקה קורדרו די מונטזמולו, יו"ר פרארי שהיה גם מנהלה של הקבוצה בשנות ה-70 וה-80, על התפטרותו^[45]. בסיום העונה עזב אלונסו את הקבוצה וחזר לקבוצת מקלארן, במקומו צורף לקבוצה פטל תמורת שכר של 50 מיליון ליש"ט לעונה^[46]. פטל השיג ניצחון ראשון כבר במרוץ השני של העונת 2015 שנערך במלזיה^[47]. הוא ניצח גם בהונגריה ובסינגפור וסיים את העונה במקום השלישי בטבלת האליפות אחרי צמד נהגי קבוצת מרצדס ומקום אחד לפני רייקונן. את עונת 2016 סיימה הקבוצה במקום השלישי בין היצרנים, ללא ניצחון.

פטל ניצח את מרוץ הפתיחה של עונת 2017 ועלה לראש הטבלה. מקום שני בגרנד פרי סין וניצחון נוסף בגרנד פרי בחריין הגדילו את היתרון באליפות הנהגים, ויחד עם מקום רביעי של רייקונן יצרו פער של 3 נקודות על מרצדס באליפות היצרנים^[48]. בגרנד פרי איטליה איבד פטל את ההובלה לאחר ניצחון נוסף של המילטון^[49]. הניצחון הבא של פטל הגיע בגרנד פרי ברזיל, אחרי שאליפות היצרנים והנהגים כבר הוכרעה בעונה.

רייקונן ופטל האריכו את חוזיהם בקבוצה לקראת עונת 2018. העונה נפתחה עם שתי ניצחונות של פטל, אך לאחר ארבעה מרוצים המילטון ומרצדס עלו לראש הטבלה, מיקום בו החזיקו עד לסיום העונה. בספטמבר הודיעה הקבוצה על עזיבתו של רייקונן בסיום העונה לסאובר. את מקומו של הפיני תפס שארל לקלר, בוגר אקדמיית פרארי לנהגים. בינואר 2019 מונה מאתיה בינוטו למנהל הקבוצה. לקלר השיג את ניצחון הבכורה שלו בגרנד פרי בלגיה והוסיף ניצחון נוסף באיטליה, מול הטיפוסי, האוהדים האדוקים של הקבוצה. פטל הוסיף ניצחון בסינגפור, ניצחון שהיה האחרון בקריירה של הנהג. חוזהו של לקלר הוארך עד לשנת 2024^[50]. חוזהו של פטל, לעומת זאת לא הוארך^[51], והוא הוחלף בסיום העונה על ידי קרלוס סאינס^[52]. גרנד פרי טוסקנה היה המרוץ האלף של פרארי כיצרנית. את העונה סיימה הקבוצה במקום השישי באליפות היצרנים, המיקום הנמוך של הקבוצה מאז עונת 1980^[53].

לציון 75 שנים למותג פרארי שינתה הקבוצה את השם שלדה בעונת 2022 ל-F1-75^[54]. העונה נפתחה עם ניצחון של לקלר ומקום שני של סאינס בבחריין^[55]. מחצית העונה הראשונה הייתה טובה עבור הקבוצה שהובילה את אליפות היצרנים. שורה של הטעויות אסטרטגיות וכשלים מכאניים סייעו לרד בול לצמצם את הפער. טעות של לקלר בצרפת הובילה להחלקה ופרישה מהמרוץ ולאיבוד ההובלה בטבלת היצרנים^[56]. לקלר הצליח להשיג ניצחון נוסף באוסטריה, אך בסיום העונה פרארי נותרה במקום השני.

רד בול שלטה בעונת 2023 וניצחה את כל המרוצים למעט אחד - גרנד פרי סינגפור. סאינס זינק מהפול פוזישן ושמר על ההובלה לאורך כל המרוץ. לאורך מרבית העונה סאינס דורג לפני לקלר בטבלת הנהגים. פרישה במרוץ סיום העונה ופודיום של לקלר הביאו לכך שלקלר סיים במקום החמישי עם 206 נקודות, שש נקודות יותר מסאינס שדורג שביעי. הקבוצה דורגה במקום השלישי אחרי רד בול ומרצדס.

החוזה של לקלר היה צפוי לפוג בתום עונת 2024. בינואר אותה שנה הודיעה הקבוצה על הארכת החוזה ובכך שמה קץ לשמועות על עזיבה אפשרית של הנהג^[57]. שבוע לאחר מכן הודיעה הקבוצה על החתמתו של לואיס המילטון בקבוצה החל מעונת 2025^[58].

בתחילת המאה ה-21 ידועה קבוצת פרארי בשל השתתפותה במרוצי הפורמולה 1, אך בתחילת דרכה השתתפה הקבוצה במרוצי מכוניות ספורט. החל מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 ועד מחצית שנות ה-70 לקחה הקבוצה חלק באליפות העולם למכוניות ספורט וזכתה ב-13 תוארי אליפות. את הניצחונות הראשונים רשמה הקבוצה במרוץ המייל מילייה (Mille Miglia) אותו ניצחה בשנת 1950 וב-1951.

בשנת 1953 נוסדה אליפות העולם למכוניות ספורט אליה הצטרפה פרארי יחד עם יצרניות אחרות דוגמת אסטון מרטין, מרצדס-בנץ ויגואר. בתחרויות שיתפה הקבוצה מגוון גדול של דגמים: 166MM ‏, 250MM ‏, דגמי המונזה בעלי מנוע 4 צילינדרים ודגמי 118 ו-121LM, בעלי שישה צילינדרים. באליפות נכללו מרוצים ידועים דוגמת טארגה פלוריו והמייל מילייה, שהתקיימו בסיציליה ומרוץ 24 השעות של לה מאן אותו נצחה הקבוצה שש שנים ברציפות (1960–1965).

בעקבות התוצאות החלשות שהשיגה קבוצת הפורמולה 1 בעונת 1973 החליט אנצו פרארי על הפסקת ההשתתפות באליפות העולם למכוניות ספורט והתמקדות בפורמולה 1 בלבד. מכוניות פרארי המשיכו להשתתף בתחרויות בקבוצות פרטיות.

בשנת 1993 פיתחה הקבוצה את דגם 333SP, שהשתתף בתחרויות בקטגוריות אבי-הטיפוס, אך לא בשם הרשמי של הקבוצה.

בשנת 2023, במסגרת תחרויות אליפות העולם במרוצי סיבולת, מכונית 51 של קבוצת פרארי ניצחה במרוץ היוקרתי 24 השעות של לה מאן, גוברת על טויוטה הדומיננטית.

סמל הסוס המקפץ, המזוהה עם פרארי מיום היווסדה, הופיע לראשונה על מטוס הקרב של פרנססקו ברקה. ברקה, טייס איטלקי וגיבור מלחמת העולם הראשונה, צייר את הסוס על מטוסו לאחר שהפיל טייס קרב גרמני מעל העיר שטוטגרט. סמל הסוס מזוהה עם העיר שטוטגרט והוא מופיע גם במרכז הסמל של חברת פורשה, שמושבה בעיר^[59]. בשנת 1923 פגש אנצו פרארי את הוריו של ברקה שהציעו לו להשתמש בסמל הסוס הן כהוקרה לבנם והן כסמל שמביא מזל טוב. פרארי אימץ את ההצעה, אך עיצב את הסמל כך שזנב הסוס פונה כלפי מעלה.

הרקע הצהוב מסביב לסמל הוא צבע המסמל את העיר מודנה, עיר הולדתו של פרארי^[60]. בחלק העליון של הסמל מופיעים שלושה פסים בצבעים אדום, לבן וירוק, המסמלים את דגלה של איטליה. מתחת לציור של הסוס רשומות האותיות S ו-F, ראשי התבות של סקדוריה פרארי.

הצבע, המאפיין את כל רכבי המרוץ של הקבוצה לאורך השנים, הוא אדום-מרוצים (Rosso corsa). השימוש בצבע החל כהחלטה של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA) לקבוע צבע מאפיין, בהתאם למדינת המוצא. מכוניות איטלקיות נצבעו באדום, צרפתיות בכחול ומכוניות בריטיות נצבעו בירוק. אף על פי שבפורמולה 1 לא הייתה מגבלה בצבעי הרכב המותרים לשימוש בחרה הקבוצה להמשיך ולהשתמש בצבע האדום^[61]. במהלך השנים שונה גוון המכוניות. בין השנים 1996 ו-2007 נצבעו הרכבים בצבע בהיר יותר, על מנת ליצור איזון בין הצבעים, כפי שהופיעו על מסכי הטלוויזיה. בשנת 2007 חזרה החברה להשתמש בגווני הרוסו קורסה.

קבוצת המרוצים של פרארי הוקמה בשנת 1929 על ידי אנצו פרארי, שביקש להתמקד במרוצי מכוניות. המעבר לייצור מכוניות סדרתי היה מבחינת פרארי אילוץ כפוי שנועד לאפשר לחברה להבטיח את המימון לפעילויות המרוצים^[59]. ההצלחה של קבוצת המרוצים והזכיות הרבות באליפויות סייעו למיתוג החברה כבעלת מורשת ארוכה של ביצועים ויוקרה^[62]. ההשתתפות במרוצים בכלל ומרוצי פורמולה 1 בפרט מוגדרת על ידי החברה כפעילות ליבה של מערך השיווק בחברה וכמקור מרכזי המוביל לחדשנות בפיתוחים טכנולוגיים^[63].

מרוצי הפורמולה 1 זוכים לפופולריות גדולה. בשנת 2015 צפו בשידורי המרוצים כ-420 מיליון צופים ברחבי העולם. בעשור השני של המאה ה-21 נמצאו המרוצים במגמה של התרחבות ומספר המרוצים שהתקיימו מחוץ לאירופה גדל. קיום המרוצים בסין, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, סינגפור, אוסטרליה, ברזיל, יפן, ארצות הברית וקנדה איפשר לחברה להגביר את הנראות שלה בשווקים חדשים ומתפתחים. החשיפה לשווקים החדשים איפשרה לחברה פרסום נרחב ללא צורך בפנייה לאמצעי הפרסום המסורתיים. בנוסף, החשיפה הנרחבת של החברה היוותה מוקד משיכה אטרקטיבי לנותני חסויות שפרסמו את מוצריהם באמצעות מיתוג רכבי החברה^[62][63].

פרארי היא הקבוצה הרווחית ביותר מבין הקבוצות המתחרות באליפות. בשנת 2013 עמד תקציב הקבוצה על 400 מיליון דולר, למרות זאת הקבוצה סיימה את השנה כקבוצה רווחית עם הכנסות שעמדו על 460 מיליון דולר, 165 מיליון דולר יותר מכל קבוצה אחרת. מיתוג הקבוצה חשוב גם לאליפות עצמה. פרארי, הקבוצה היחידה שהשתתפה בכל עונות האליפות, נהנית ממעמד מיוחד באליפות. על פי החוזה שנחתם עימה מקבלת הקבוצה מדי שנה מענק של כ-5% מסך כספי הפרסים המחולקים, ללא קשר לתוצאות שהשיגו נהגיה, עליהם מתוגמלת החברה בנפרד^[64].

ערך מורחב – אקדמיית פרארי לנהגים

האקדמיה לנהגים היא יוזמה של הקבוצה לפיתוח נהגים צעירים. היוזמה החלה לפעול במהלך שנת 2009 והנהג הראשון שהוחתם באקדמיה היה ז'ול ביאנקי^[65]. שלושה חודשים לאחר מכן צורפו לתוכנית מירקו בורטולוטי, דניאל זמפיירי ורפאל מרצ'לו^[66]. במהלך חודש יוני הוחתם בקבוצה לאנס סטרול, שהתחרה בעת ההחתמה בקארטינג^[67] ובחודש אוקטובר הצטרף לתוכנית סרחיו פרס, שחתם בקבוצת סאובר^[68].

שארל לקלר הצטרף לתוכנית בשנת 2016^[69]. בעונת 2019 החליף לקלר את קימי רייקונן כנהג בקבוצה והיה לנהג הראשון מהאקדמיה המתחרה בפרארי. באותה שנה הוחתם מיק שומאכר, בנו של מיכאל שומאכר כנהג בתוכנית^[70].

אוהדי הקבוצה זכו לכינוי "טיפוסי" (Tifosi), שמשמעותו הוא אדם החולה בטיפוס. הטיפוסי בולטים בחולצות ובדגלים האדומים עם לוגו הסוס השחור מתנוסס עליהם. במיוחד בולטים האוהדים בגרנד פרי האיטלקי, הנחשב ל"מרוץ הבית" של פרארי. רוב אוהדי הטיפוסי הם איטלקים ולצד אהדתם לקבוצת פרארי, הם תומכים גם של מזארטי ואלפא רומיאו האיטלקיות וכן של נהגים איטלקים המתחרים בקבוצות שונות.

בגרנד פרי של סן מרינו בשנת 1983 הריעו אוהדי הקבוצה ארוכות לריקרדו פטרסה, נהגה האיטלקי של קבוצת ברהאם, אף על פי שמעולם לא התחרה עבור פרארי. התרועות הגיעו לאחר ששש הקפות לסיום המרוץ התרסק פטרסה עם מכוניתו, דבר שאפשר לנהג הקבוצה פטריק טאמבי לקחת את ההובלה ולנצח במרוץ.

נהג נוסף שזכה לתרועות מהקהל, על אף שלא התחרה עבור הקבוצה, הוא ז'אן לואי שלסר. בגרנד פרי האיטלקי בעונת 1988 התחרה שלסר עבור קבוצת ויליאמס, כמחליפו של נייג'ל מנסל החולה. במהלך המרוץ התנגש באיירטון סנה, שהוביל את המרוץ, דבר שגרם לסנה לאבד את מקומו ולסיים רק במקום העשירי. גרהרד ברגר, נהגה של פרארי השיג במרוץ את הניצחון היחיד שלו בעונה, הניצחון היחיד באותה עונה שלא הושג על ידי נהג של קבוצת מקלארן.

ערך מורחב – פיוראנו (מסלול מרוצים)

בשנת 1972 הקימה פרארי בעיירה פיוראנו, הסמוכה למראנלו את מסלול המרוצים פיוראנו המשמש לבחינת דגמי החברה ומכוניות המרוץ של הקבוצה. לאורך המסלול, שאורכו כשלושה קילומטרים, קיים מגוון רחב של פניות המדמות את התנאים במסלולי המרוץ השונים.

זמן ההקפה המהיר ביותר במסלול נקבע על ידי מיכאל שומאכר, כשהוא נוהג בדגם פרארי F2004 ששימש את הקבוצה בעונת 2004.

מעבר להיותה יצרנית ומתחרה באליפות, פרארי שימשה במהלך השנים גם כיצרנית מנועים עבור קבוצות אחרות.

קבוצת הפורמולה 1 של פרארי התנגדה במשך שנים רבות להוספת חסויות פרסומות על רכבי הקבוצה. בשנת 1977 הוסיפה הקבוצה לראשונה את הלוגו של חברת פיאט. במהלך שנות ה-80 פרסמה החברה רק סמלים של ספקים טכניים של הקבוצת דוגמת מאגנטי מרלי, ברמבו ואגיפ (Agip).

חברת האנרגיה "של" מהווה אחת מנותנות החסות של הקבוצה מאז הקמתה. שיתוף הפעולה החל עוד לפני הקמת הקבוצה, כאשר של הייתה אחת מנותנות החסות לאנצו פרארי כשהתחרה כנהג בשנת 1929^[77]. בשנת 2015 הוארך החוזה בחמש שנים נוספות, עד לשנת 2020^[78].

בשנת 1996 סיימה יצרנית הטבק והסיגריות פיליפ מוריס התקשרות של 22 שנה עם קבוצת מקלארן וחתמה על הסכם עם קבוצת פרארי. בספטמבר 2005 האריכה הקבוצה את ההתקשרות עד שנת 2011, בה נאסר פרסום מוצרי טבק על ידי האיחוד האירופי. על פי הערכות המגזין "F1 Racing" במהלך השנים קיבלה הקבוצה כמיליארד דולר עבור הפרסום. למרות הפסקת הפרסום על רכבי החברה, בשנת 2011 נחתם הסכם לשיתוף פעולה פיליפ מוריס על לשנת 2015^[79], הסכם שהוארך לאחר מכן עד לשנת 2018^[80].

בשנת 2008 חתמה הקבוצה על הסכם עם בנק סנטנדר הספרדי, שהיה אחד הספונסרים של קבוצת מקלארן. הבנק נכנס לתחום החסויות בפורמולה 1 בעקבות הצלחתו של פרננדו אלונסו הספרדי. השמועות על חתימת החוזה הצפויה עם אלונסו היוו את הסיבה לחתימה עם הקבוצה. שווי ההסכם הוערך בכ-20 מיליון אירו לעונה^[81].

בשנת 2010 חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם חברת אבטחת המחשבים קספרסקי. בשנת 2013 התרחב ההסכם וקספרסקי החלה לספק לקבוצה פתרונות לאבטחת מידע במערכות המחשוב של הקבוצה. בשנת 2015 נחתם הסכם המאריך את שיתוף הפעולה בין החברות עד לשנת 2021^[82].

בשנת 2012 חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם קבוצת פטרופוליס, יצרנית משקאות האנרגיה TNT^[83].

בשנת 2013 חתמה הקבוצה על הסכמי חסות עם חברת המשלוחים UPS^[84], עם יצרנית השעונים הובולט^[85] ועם חברת וויצ'יי פאואר (Weichai Power) הסינית^[86].

יממה לאחר שהקבוצה החתימה את נהג המרוצים המקסיקני אסטבן גוטיירס כנהג מבחן בקבוצה, חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם חברת התקשורת אמריקה מוביל, שבבעלותו של קרלוס סלים^[87].

ביולי 2016 חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם חברת לוקוסטיקה, יצרנית משקפי השמש רייבן, הסכם שנכנס לתוקף במהלך עונת 2017^[88].