דוכיפת

אורכה של הדוכיפת כ-26–30 סנטימטר, מוטת כנפיה 42–46 סנטימטר. לדוכיפת צורה וצבעים בולטים: צבע גופה חום-צהבהב. כנפיה וזנבה מפוספסים בצבעי שחור לבן, ועל ראשה מתנשאת ציצית של נוצות ארוכות המזדקרות בזמן מעופה. רגליה קצרות וכנפיה גדולות. מקורה ארוך, דק ומחודד. משקלה 46–70 גרם. היא ממעטת מאוד לעמוד על עצים או על שיחים וכך, גם את קנה בונה הדוכיפת במקומות נמוכים, חורים ושקעים בגובה פני הקרקע. להגנת הקן מטורפים מפרישה הנקבה נוזל מסריח מבלוטות הסמוכות לבסיס הזנב (uropygial gland)^[1]. להפרשה זו, שריחה כשל בשר רקוב, תפקיד משוער בהרחקת טורפים וטפילים, וייתכן אף שהיא אנטי בקטריאלית^[2]. ההפרשה מתחילה עם ההטלה ונפסקת כשהצאצאים פורחים מהקן. כאמצעי הגנה נוסף מסוגלים הגוזלים מיומם השישי להתיז צואה על פולשים.

הדוכיפת מטילה 1–9 ביצים בכל הטלה.

הדוכיפת שכיחה באירופה, באסיה ובאפריקה. בישראל היא יציבה ומקייצת, מצויה בעיקר במישור החוף, אך תפוצתה מתפשטת וגדלה בעקבות ריבוי השדות המעובדים והמדשאות במדינה. עם זאת בעשור השני של המאה ה-21 חלה ירידה משמעותית בגודל אוכלוסיית הדוכיפת בישראל, ככל הנראה בשל פלישת מינים מתחרים כמו המיינה והדררה^[3].

היא ניזונה מחרקים, זחלים (ובהם גלמי התהלוכן) ותולעים. מכיוון שלשונה מנוונת היא אוכלת את טרפה על ידי זריקתו לאוויר ובליעתו בעת שהוא נופל אל תוך פיה.

הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית הוא "הוּדהוּד"^[4]. גם שמה בשפה הלטינית, "הוּפּוּפּה" (upupa) נובע מחיקוי קולות הקריאה שלה. הקולות מושמעים בעיקר על ידי הזכרים למשיכת נקבות. תדירות השירה יורדת לאחר ההטלה. פרט למשיכת בת זוג, הקריאה משמשת גם לחידוש קשר שנותק עם בת הזוג^[5]. ההבדלים בין קולות זכרים שונים הם בעיקר באורך הצליל. נמצא כי נקבות נמשכות יותר לשירת זכרים הבנויה מ"בתים" ארוכים^[6].

קינון ודגירה: החיזור מתחיל בדרך כלל במהלך חודש מרץ. הזכר מתחיל להשמיע את קריאתו הטריטוריאלית תוך עמידה במקום גבוה, כשראשו מורכן וציציתו פרושה. תוך כדי שזוג מחפש מקומות קינון, מסתובב הזכר סביב הנקבה בכנפיים פרושות מעט ואז מאכיל אותה^[7].

• דוכיפת אפריקנית Upupa epops africana - מרכז הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עד קניה
• דוכיפת מצויה Upupa epops
  • Upupa epops ceylonensis - פקיסטן, הודו וסרי לנקה
  • Upupa epops epops - צפון-מערב אפריקה, האיים הקנריים, אירופה עד מרכז רוסיה, צפון מערב סין וצפון מערב הודו.
  • Upupa epops longirostris - בנגלדש, הודו-סין וחלקים מחצי-האי המלאי.
  • Upupa epops major - מצרים, צפון סודאן ומזרח צ'אד.
  • Upupa epops senegalensis - אלג'יר, סנגל, אתיופיה וסומליה.
  • Upupa epops saturata - רוסיה, יפן, סין וטיבט
  • Upupa epops waibeli - קמרון, צפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אוגנדה וקניה.
• דוכיפת מדגסקר Upupa epops marginata - מדגסקר
• דוכיפת סנט הלנה Upupa antaios - סנט הלנה (נכחדה)

המקור האטימולוגי של המילה אינו חד-משמעי:

• במצרית קדומה, ומעין זה בקופטית (שהתפתחה מהמצרית הקדומה), המילה לדוכיפת היא: קוּקוּפְת, או כּוּכּוּפַת (בהתאמה)^[8], שעשויה לנבוע מהמילה המצרית הקדומה קוּקוּפה/כּוּכּוּפה^[9] שהוא סוג של כובע עתיק (להסרת מחלת-ראש) - מה שאולי אמור להזכיר את "הכובע" שעל ראש הדוכיפת.
• בשפת טלוגו שמדוברת בדרום הודו (ושהשפיעה על לשון המקרא במילים בודדות, כגון: "תוכי", "שנהב"), דוכיפת היא "כּוֹנְדָפּיתה".
• המחנך וחוקר הציפורים אליעזר שמאלי ציין בספרו "צפרים בישראל"^[10] שחוקרי שפות ציינו בפניו כי "בשפה הודית אחת" (שבשמה לא נקב) ניתן לתרגם את "דיכּ-פּת" כצירוף של שתי מילים שמובנן "תרנגול הר" - מה שלכאורה יכול להקביל אל תרגום אונקלוס לדוכיפת: "נגר טורא" (שהרי המובן של "טורא" הארמי - הוא הר, בעוד שהתלמוד מתרגם את "נגר טורא" כתרנגול-הבר). עם זאת, במהדורות מאוחרות יותר - השמיט שמאלי מספרו את העדות הנ"ל, ואפשר שזאת משום שהמילה "דיכּ" במובן של "תרנגול" אינה בשום שפה הודית - אלא בשפה הערבית.
• אליעזר בן-יהודה (במילונו ערך "דוכיפת"), תלה את המילה דוכיפת בשורשי-פועַל שונים מהשפה הערבית; אולם אף אחד מהם אינו מורה בערבית על הדוכיפת עצמה.
• במסכת חולין (דף ס"ג עמוד א) ניתנת האטימולוגיה הבאה: "אמר רב יהודה: דוכיפת - שֶהוֹדוֹ כָפוּת" (ראו להלן את פירוש רש"י למובן של "הוֹדוֹ כפות").

זיהוי העוף במקרא

בתורה מוזכרת הדוכיפת בין העופות הטמאים. כנראה משום שהיא נחשבה לעוף נערץ במצריים העתיקה.^[11]

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה... וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף

— ספר ויקרא, פרק י"א

• תרגומי התורה ללועזית מתרגמים את "דוכיפת" שבתורה - למילה הלועזית המקבילה אשר מורה על העוף המוכר בימינו כדוכיפת. למשל:
  • תרגום השבעים (מלפני יותר מאלפיים שנה) ליוונית: "εποπα".
  • תרגום אונקלוס (מלפני כאלפיים שנה) לארמית: "נגר טורא", בעוד שבמסכת גטין (דף ס"ח עמוד ב) מציין התלמוד (מלפני כ-1500 שנה) כי "נגר טורא" הוא תרגום אונקלוס של "תרנגול-הבר"; מעין זה, בפירושו של רש"י (מלפני כאלף שנה) לתלמוד - מתורגמת המילה דוכיפת (שבמסכת חולין דף ס"ג עמוד א) לצרפתית עתיקה: "פאון שלבייא", שמובנו המילולי: טווס-הבר (ועוד הוסיף שם רש"י לבאר בעברית: "והוא עוף גדול כתרנגול"). באשר לזיהוי של תרנגול (טווס) הבר:
    • רש"י מפרש (על ויקרא יא יט): "תרנגול הבר [...] ובלע"ז: הרופּא"; מסתבר להיות: "הפּופּא" או "הופּא", מונח בצרפתית עתיקה (בדומה לצרפתית חדשה) המורֶה על העוף המוכר בימינו בתור דוכיפת (והשוה גם לתרגום השבעים)
  • תרגום רש"י (מלפני כאלף שנה) לצרפתית עתיקה על המילה "דוכיפת" שבספר ויקרא: "הרופּא" (ציטוט זה מהדפוסים הובא לעיל אודות תרנגול הבר; הנוסח המקורי בכתב היד היה כנראה "הפּופּא" או "הופּא", ראו לעיל שם) ^{[דרוש מקור]}.
  • תרגום הרב סעדיה גאון (מלפני כאלף שנה) לערבית יהודית, כמו מסורות התרגום של יהודי-המזרח לערבית יהודית: "הֻדְהֻד" ^{[דרוש מקור]}.
  • תרגום התורה של יהודי האי ג'רבה - הוא למילה הברברית המקבילה: "שִיבּוּבּוּכּ" ^{[דרוש מקור]}.
• במסכת חולין (דף ס"ג עמוד א) ניתן הזיהוי הבא: "אמר רב יהודה: דוכיפת - שֶהוֹדוֹ כָפוּת". לפי רש"י - "הוֹדוֹ כּפוּת" פירושו ש: "כרבולתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש, וכפותה שם, והוא עוף גדול כתרנגול^[12]"; מעין זה בפירושו לתורה הוא מציין על המילה דוכיפת: "תרנגול הבר וכרבולתו כפולה".

מיתולוגיה

לפי המטמורפוזות לאובידיוס, טראוס מלך התראקים אנס את גיסתו פילומלה, אחות אשתו פרוקנה וכדי שהמעשה לא יתגלה כרת את לשונה וכלא אותה. פילומלה מעבירה לאחותה מסר מוצפן ברקמה. פרוקנה משחררת את אחותה וכנקמה הרגה את בנם איטיס, בישלה אותו והגישה את בשרו לבעלה. בסיום הארוחה כאשר מוצג לפניו הראש הכרות ומתברר לטראוס כי הוא אכל את בנו הוא שולף את חרבו להרוג את האחיות.האחיות בורחות מטראוס אך טראוס כמעט מסיג אותן לכן התפללו האחיות לאלים על מנת שיהפכו אותן לציפורים אשר יוכלו לברוח מטראוס אז הופכת פילומלה לזמיר, פרוקנה לסנונית וטראוס הופך לדוכיפת כשהציצית היא זכר לכתר המלכות והחרב הופכת למקור הארוך והחד.

דתות

• הגמרא מייחסת לדוכיפת את הבאת תולעת השמיר לבניין בית המקדש.
• הדוכיפת מופיעה באגדות שלמה המלך כמי שמגלה לו על דבר ממלכת שבא:

באותה שעה נתבקש תרנגול הבר בין העופות ולא נמצא, וציוה המלך להביאו בכעס וביקש ליסרו. ענה תרנגול הבר ואמר לו: שמע אדוני מלך הארץ ויבואו דברי באזניך...אמרתי אשוט בעולם כולו ואראה אם יש מדינה או ממשלה שאינה נשמעת לאדוני המלך. הסתכלתי וראיתי מדינה אחת, עיר קיטור שמה בארץ מזרח. עפרה יקר מזהב וכספה בחוצות כזבל ואילנות מבראשית שם נטועים...

— ספר האגדה, על פי תרגום שני ומדרש משלי

• בקוראן מופיעה הדוכיפת בסיפור שלמה המלך ומלכת שבא, המתואר בסורת א-נמל ("פרשת הנמלים", סורה 27).

ויפקוד את העופות, ויאמר: "מה לי לא אראה את הדוכיפת הנפקד מקומה? ענוש אענשנה קשה או זבוח אזבחנה או תוכיח צדקתה" לא אחרה הרבה (לשוב) ותאמר "השגתי (דעת) אשר לא השגת אותה, ואביא אליך משבא דבר יציב: הנה מצאתי אישה תמלוך עליהם...

— קוראן, פרשת הנמלים תרגום יוסף יואל ריבלין

מאגיה

בימי הביניים יוחסו לדוכיפת סגולות מאגיות.

• על פי כתבי יד מהמאה ה-12 המתארים הכנת קמעות יש להשתמש בדם דוכיפת או חפרפרת כדיו לכתיבתן^[13].
• ויליאם מאובריאן (Guillaume d'Auvergne), בישוף פריס מ-1228 עד 1249 סבר כי לב של דוכיפת מטהר את הנפש מ"אדים מזיקים" בשינה ומכין אותה להארה^[14].
• ברתולומאו אנגליקוס (Bartholomeus Anglicus) מספר כי כאשר דוכיפת מזקין ואינו יכול עוד לעוף ולראות תולשים צאצאיו את נוצות התעופה שלו, רוחצים את עיניו במרקחת עשבים ונושאים אותו תחת כנפיהם עד שנוצותיו צומחות שוב והוא מחדש את נעוריו. ברתולומיאו מציין גם כי מריחת דם הדוכיפת על הרקות מגינה מפני קוסמים ומכשפים וכי התזת דם דוכיפת על אדם ישן תגרום לו לחזיונות תעתועים של שדים. השראת חלומות רעים באופן זה מוזכרת גם בכתביו של אלברטוס מגנוס^[15].
• במאה ה-13, פדרו הספרדי (Petrus Hispanus) כתב כי ניתוח דוכיפת חיה ואכילת ליבה בעודו פועם, מקנה יכולת חיזוי עתידות וקריאת מחשבות^[16].

פוחלץ של דוכיפת נחשב כסגולה להצלחה במשפט^[17]

הדוכיפת מופיעה כמוטיב בכמה סמלים. למשל, בסמל רובע ברכטן שבעיר דורטמונד בגרמניה.

בספרות

• בשיר "בין נהר פרת ונהר חדקל" של חיים נחמן ביאליק מופיעה הדוכיפת כציפור פלאית היוצאת לחפש את האהוב:

בין נהר פרת ונהר חידקל
על-ההר מיתמר דקל
ובדקל בין עפאיו
תשכן-לה דוכיפת זהב.

ציפור זהב! עופי, חוגי
צאי ובקשי לי בן זוגי.

— חיים נחמן ביאליק

• המשורר ע. הלל כתב שיר על הדוכיפת ומתאר אותה בתור ציפור שאכפת לה רק מעצמה ולא מהסביבה שלה.

ואם העולם יתהפך, שמים יפלו למטה, והארץ על הגג?
- לא אכפת - אמרה הדוכיפת.
- אז מה בסופו של דבר אכפת לך ואכפת?
- אני לעצמי,
אני הדוכיפת
מאד
מאד
אכפת!
אמרה הדוכיפת

— 'הדוכיפת' מעשה בחתולים

• גדוד 94 של חטיבת כפיר מכונה "דוכיפת".
• במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, הכריז נשיא המדינה שמעון פרס, ב-29 במאי 2008 כי הציפור הלאומית של ישראל היא דוכיפת מצויה.^[18]. ההכרזה התקיימה לאחר הליך בחירה ארוך, שאורגן על-ידי החברה להגנת הטבע, וכונה "תחרות הציפור של המדינה". השתתפו בו כל בתי הספר בארץ ואזרחים רבים.^[19].
• הלוויין הראשון שנבנה על ידי תלמידי תיכון בארץ מכונה "דוכיפת 1" (בהמשך שוגרו גם "דוכיפת 2" ו"דוכיפת 3").

מדיה וקבצים בנושא דוכיפת בוויקישיתוף

• דוכיפת, באתר ITIS (באנגלית)
• דוכיפת, באתר NCBI (באנגלית)
• דוכיפת, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• דוכיפת, באתר GBIF (באנגלית)
• זיוה שמיר, מי ענד לדוכיפת ציצית זהב: על מקומה של הדוכיפת ביצירת ביאליק, גג: כתב-עת לספרות, גליון 18, 2008, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית