דיסידנט

דִּיסִידֵנְט (מלטינית: dissidentem - מרוחק, לא מסכים, נמצא בחוץ. במינוח האקדמיה ללשון העברית: פָּלִיג^[1]) בהגדרתו הרחבה, הוא אדם המתנגד לדעה הרווחת, לשלטון או למבנה החברתי המקובל, בעיקר במדינות רודניות וטוטליטריות.

המונח שימש במקור לתיאור התנגדות למשטר הסובייטי, והוא רווח כיום בעיקר לתיאור דיסידנטים פוליטיים, היוצאים כנגד משטרים טוטליטריים. רובם נוקטים באמצעי התנגדות בלתי אלימה להבעת ביקורת על המשטר, אם כי חלקם ניסו לגייס תמיכה להפיכה והפלת המשטר הקיים בארצם. לרוב הם נרדפים על ידי השלטון ומופעלים כנגדם אמצעי ענישה: מאסר, פגיעה כלכלית ואף הוצאה להורג. ערב הסעודית היא דוגמה בולטת להתייחסות משטרים טוטאלטריות: מאז היעלמותו של העיתונאי הסעודי, ג'מאל ח'אשוקג'י, עלה נושא ההתנגדות, הדיבור החופשי והביקורת הפנימית בממלכת ערב הסעודית בשיח התקשורתי והפוליטי הבינלאומי. עם זאת, למי שמכיר את ההיסטוריה של הממלכה, ההתנגדות איננה עניין חדש ובוודאי שהיא אינה מוגבלת לביקורתו של ח'אשוקג'י על ההתייחסות כלפי מתנגדים, "שרובם, במקרה הרע, ביקורתיים קלים כלפי הממשלה." רבים מאנשי רוח ומבני המשפחה השלטת שהתבטאו נגד דיכוי וחוסר החירויות בסעודיה הוגלו ואויימו.^[2]

דיסידנטים נודעים מהמאה העשרים הם נתן שרנסקי, אנדריי סחרוב, אלכסנדר סולז'ניצין, פיוטר יקיר, ולדימיר בוקובסקי, אלכסנדר יסנין-וולפין, אנדריי סיניאבסקי ואנדרי אמלריק, ולריה נובודבורסקיה בברית המועצות, לך ולנסה בפולין, וואי ג'ינגשנג בסין, נלסון מנדלה בדרום אפריקה, ואונג סן סו צ'י במיאנמר.

חלק מהדיסידנטים בברית המועצות אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים וקיבלו טיפול תרופתי בכפייה. לאחר התפרקות ברית המועצות כולם קיבלו הכרה כאנשים בריאים מנטלית.

בשנות השישים והשבעים נודעו מספר דיסידנטים יהודים בברית המועצות שנודעו בשם אסירי ציון, ביניהם: נתן שרנסקי, אידה נודל, סילבה זלמנסון, יוסף מנדלביץ', אדוארד קוזנצוב ואחרים. פעילותם נבעה ממניעים לאומיים-ציוניים, למען חופש הגירה למדינת ישראל.

בתחילה המונח התייחס לאנשים שחלקו על דעת הכנסייה. החל מתקופת שלטונו של סטלין בברית המועצות ובעיקר בתקופת המלחמה הקרה נעשה בו שימוש בעיקר לתיאור מתנגדים למשטרים קומוניסטיים. מתחילת המאה ה-21, לאחר התפרקות ברית המועצות, נהוג להשתמש בכינוי "דיסידנט" למתנגדי משטר במדינות טוטליטריות כמו סין ומיאנמר.