דיסק אופטי

דיסק אופטי (באנגלית: Optical disc או OD) הוא דיסק שטוח, בדרך כלל מעגלי, העשוי מחומר מיוחד (לרוב אלומיניום^[1]), אשר על גביו ניתן לקודד נתונים בינאריים (סיביות). הקידוד מבוצע לאורך נתיב ספירלי מתמשך המכסה את כל פני הדיסק ומשתרע מן המסלול הפנימי ביותר אל המסלול החיצוני ביותר. נתונים מאוחסנים על גבי הדיסק באמצעות לייזר או מכונת הטבעה, וניתן לגשת אליהם כאשר הדיסק מנוגן בכונן תקליטורים אשר מסובב את הדיסק במהירויות של בין 200 ל-4,000 סל"ד או יותר, בהתאם לסוג הכונן, פורמט הדיסק והמרחק של ראש הקריאה ממרכז הדיסק. בעוד שרק צד אחד של הדיסק האופטי מכיל נתונים בצד ההפוך בדרך כלל מודבקת תווית מודפסת, אשר לרוב עשויה מנייר, אם כי לעיתים רבות התווית מוטבעת על הצד הזה של הדיסק. רוב הדיסקים האופטיים אינם מכילים מעטפת מגן משולבת ולכן הם עשויים בקלות רבה יותר להתקלקל בעקבות שריטות, טביעות אצבע, וכו'.

דיסקים אופטיים הם בדרך כלל בקוטר שבין 7.6 ל-30 ס"מ, כאשר הדיסקים האופטים בגודל 12 ס"מ הם הנפוצים ביותר. דיסק אופטי טיפוסי הוא בעובי 1.2 מ"מ.

דיסק אופטי נועד לתמוך באחד משלושת סוגי ההקלטה: לקריאה בלבד (לדוגמה - תקליטורים), ניתן לצריבה (דיסק אופטי עליו ניתן לצרוב מידע רק פעם אחת, לדוגמה CD-R) ודיסקים אופטיים עליהם ניתן להקליט מחדש (למשל CD-RW).

דיסקים אופטיים משמשים לרוב לאחסון מוזיקה (למשל עבור ניגון בנגן תקליטורים), וידאו (למשל לשימוש בנגן DVD או Blu-ray) או יישומים ונתונים עבור מחשבים אישיים. למרות שהדיסקים האופטיים עמידים יותר מאשר המדיות שהיו בשימוש לפני כן, הם רגישים במיוחד לנזקים סביבתיים ונהרסים בהדרגה ככל שעולה השימוש היומיומי בהם. בספריות ובארכיונים ישנם נוהלים שונים שמבוצעים על מנת לשמר מדיה אופטית כדי להבטיח שניתן יהיה להמשיך ולהשתמש בדיסקטים האופטיים לאורך זמן.

במקרה של גיבוי קבצים והעברת נתונים פיזית, דיסקים אופטיים כגון תקליטורים ותקליטורי DVD מוחלפים בהדרגה עם אמצעים לאחסון מידע מתקדמים ומהירים יותר כגון הדיסק און קי. מגמה זו צפויה להימשך בעקבות העלייה בקיבולת של הדיסק און קי והירידה במחיר של ההתקן. ובנוסף, משום שבעשורים האחרונים בהדרגה מרבית המוזיקה נרכשת/מורדת מהאינטרנט ולכן מספר תקליטורי האודיו שנמכרים מדי שנה יורדת באופן מהותי.