חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 49)
חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 49), הידוע בכינוי "החוק הנורווגי", נחקק ב-16 ביוני 2020, ומאפשר לחבר הכנסת המכהן כשר או כסגן שר להתפטר מהכנסת, ובמקומו ייכנס לכנסת המועמד הבא ברשימת המועמדים לכנסת אליה משתייך חבר הכנסת שהתפטר. במקרה שחבר הכנסת שחברותו הופסקה יחדל מלכהן כשר או כסגן שר, או ימונה לראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, ראש הממשלה בפועל או ממלא מקום ראש הממשלה, תחודש חברותו בכנסת, והאחרון שנהיה לחבר כנסת מבין חברי רשימתו יחדל מלכהן. חבר כנסת שחברותו הופסקה והתפטר או פוטר מתפקידו כשר או כסגן שר וחזר להיות חבר כנסת, ואחר כך מונה שוב לשר או לסגן שר, לא יוכל להתפטר שוב מהכנסת במסגרת החוק הנרווגי במשך תקופת אותה הכנסת. החוק אינו מוגבל בזמן, והוא מאפשר התפטרות של עד שליש מחברי הכנסת מאותה סיעה[1]. התיקון מכונה "החוק הנורווגי" על פי מנגנון דומה שקיים בנורווגיה.
בנורווגיה ובמדינות נוספות
סעיף 62 של חוקת נורווגיה קובע ששר בממשלה אינו יכול לשמש גם כחבר הרשות המחוקקת, הסטורטינג[2]. חקיקה דומה קיימת גם במדינות אחרות כגון שוודיה, הולנד וצרפת. הדבר מחייב את חברי הפרלמנט שהתמנו לתפקיד שרים בממשלה להתפטר מתפקידם בפרלמנט[3].
בנוסף, בנורווגיה ובשוודיה ישנם חברי פרלמנט מחליפים, המשתלבים בעבודת הפרלמנט כממלאי מקום של חברי הפרלמנט בעת שנבצר מהם להשתתף בישיבות הפרלמנט או הוועדות באופן קבוע או באופן זמני, לדוגמה, בשל שליחות בחו"ל או מחלה. חבר פרלמנט מחליף הוא המועמד הבא בתור ברשימת מועמדי המפלגה באזור הבחירה הרלוונטי. כיוון שחבר פרלמנט שנתמנה לשר בממשלה לא יכול למלא את תפקידו כחבר הפרלמנט, הוא מוחלף על ידי חבר פרלמנט מחליף, עד שיסיים את תפקידו כשר[4].
בחלק מהמדינות (כדוגמת נורווגיה ושוודיה) רשאים השרים שהתפטרו מהממשלה לחזור ולכהן בפרלמנט; ובחלקן (כדוגמת הולנד וצרפת) האפשרות הזאת איננה קיימת. הבדל אחר בין המדינות הוא שבחלקן החוק מחייב רק שרים להתפטר מהפרלמנט – ובחלקן הוא חל גם על ראש הממשלה ו/או על סגני שרים[5].
המינוח המדויק לחוק הוא "חוק חבר פרלמנט מחליף (Alternate Member Bill)", אך הוא ידוע בכינויו "החוק הנורווגי". מקור הכינוי "החוק הנורווגי" נעוץ בעובדה שהפרלמנט בנורווגיה היה הראשון שחוקק חקיקה המונעת כפל כהונה בפרלמנט וברשות המבצעת, בשנת 1828[6].
החוק הנורווגי בישראל
התפתחות החוק
בשנת 2015 חוקקה הכנסת כהוראת שעה לתקופת כהונתה של הכנסת העשרים את תיקון מס' 42 לחוק יסוד: כנסת שכינויו, "החוק הנורווגי הקטן"[7]. בסיסו בחקיקת סעיף 42ג ובהרחבת סעיף 43. החוק קבע כי שר או סגן שר רשאים להתפטר מתפקידם כחברי כנסת ולפנות את מקומם לבא בתור שברשימות המפלגה אליה הם משתייכים. אם ירצה חבר כנסת שהתפטר מתפקידו לחזור אל מקומו כחבר כנסת והיה וחבר הכנסת שחברותו הופסקה יחדל מלכהן כשר או כסגן שר, או ימונה לתפקיד ראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, ראש הממשלה בפועל או ממלא מקום ראש הממשלה, תחודש חברותו בכנסת והאחרון שנהיה לחבר כנסת מבין חברי רשימתו, יחדל מלכהן. על פי הוראות התיקון, חבר כנסת אחד בלבד מכל רשימת מועמדים רשאי להפסיק את חברותו בכנסת בהתאם לסעיף זה.
ב-16 ביוני 2020, בכנסת ה-23, הורחב "החוק הנורווגי" ונחקק תיקון מס' 49. בניגוד ל"חוק הנורווגי הקטן" הקודם, שנחקק כהוראת שעה והתיר התפטרות של ח"כ אחד בלבד מכל רשימה, התיקון הנוכחי אינו מוגבל בזמן, והוא מאפשר התפטרות של עד שליש מחברי הכנסת מאותה סיעה (עם עיגול כלפי מעלה כאשר בסיעה פחות מ-12 ח"כים)[8].
ב-6 ביולי 2021, בכנסת ה-24, הורחב "החוק הנורווגי" ונחקק תיקון מס' 51. בתיקון החוק נקבע להגדיל את מכסות הרשאים להפסיק חברותם בכנסת לפי "החוק הנורווגי" כך שבסיעה שבה ישנם ארבעה עד שישה חברי כנסת יוכלו להפסיק חברותם שלושה חברי כנסת, בסיעה שבה ישנם שבעה עד תשעה חברי כנסת יוכלו להפסיק חברותם ארבעה חברי כנסת, ובסיעה שבה עשרה חברי כנסת ומעלה יוכלו להפסיק חברותם חמישה חברי כנסת[9].
ב-24 בינואר 2023, בכנסת ה-25, הורחב החוק ונחקק תיקון מס' 52.[10] בתיקון החוק נקבע להגדיל את מכסות הרשאים להפסיק חברותם בכנסת לפי "החוק הנורווגי" כך שבסיעה שבה ישנם עד שלושה חברי כנסת, מחצית מחברי הסיעה יוכלו להפסיק את חברותם במסגרת החוק. ארבעה עד שישה חברי כנסת יוכלו להפסיק חברותם שלושה חברי כנסת (ללא שינוי), בסיעה שבה ישנם שבעה עד תשעה חברי כנסת יוכלו להפסיק חברותם ארבעה חברי כנסת, ובסיעה שבה עשרה חברי כנסת עד שבעה עשר חברי כנסת יוכלו להפסיק חברותם חמישה חברי כנסת (ללא שינוי). בסיעה שבה שמונה עשר חברי כנסת יוכלו להפסיק חברותם שליש מחברי הסיעה. כאשר תוצאת חישוב כאמור שאינה מספר שלם תעוגל למספר השלם הגבוה הקרוב. בתיקון זה לחוק אף נוספה מגבלה המונעת את התפטרותם של חברי כנסת במסגרת החוק, לאחר הבחירות ועד לכינון ממשלה חדשה ובתקופת בחירות.[11] במועד חקיקת החוק בכנסת יכלו לממש את החוק 28 חברי כנסת מבין 64 חברי הקואליציה.
מטרת החוק
מטרת החוק מוצגת בדברי ההסבר להצעת החוק:
- מטרת תיקון זה היא להתיר לחבר הכנסת שמכהן כשר או כסגן שר להפסיק את חברותו בכנסת לתקופה שבה הוא מכהן בתפקידו ברשות המבצעת, בראש ובראשונה כדי להבטיח כי לסיעות הקואליציה יהיו מספיק חברי הכנסת שיכולים להתמקד בעבודה הפרלמנטרית. יש בכך כדי לשפר את עבודת הכנסת ואת הייצוג של הציבור בדיונים בכנסת ובוועדותיה, וכן לאפשר למספר לא מבוטל של שרים וסגני שרים להתמסר לעבודתם ברשות המבצעת[12].
מימוש החוק
בכנסת ה-23
בעקבות אישור החוק הנורווגי, נכנסו 12 חברי כנסת חדשים לכנסת ה-23 במקום שרים שפינו את מקומם. מתוך מפלגת ש"ס הצטרפו שני חברי כנסת, מתוך מפלגת "כחול לבן" ארבע חברות כנסת, ומתוך מפלגת "יש עתיד" חבר כנסת אחד, מתוך מפלגת "הליכוד" נכנסו שני חברי כנסת ומתוך מפלגת "יהדות התורה" נכנסו שלושה חברי כנסת[13].
בכנסת ה-24
עם הקמתה של ממשלת ישראל ה-36 התפטרו מהכנסת 21 שרים וסגני שרים, ובמקומם נכנסו לכנסת 21 חברי כנסת חדשים: חמישה מ"יש עתיד", שלושה מ"כחול לבן", שניים מ"ימינה", ארבעה מ"ישראל ביתנו", שלושה מ"תקווה חדשה", שלושה מ"מרצ" ואחת מ"העבודה"[14].
בכנסת ה-25
לאחר הקמת ממשלת ישראל ה-37 התפטרו מהכנסת 18 שרים וסגני שרים, מתוך 28 שיכלו להתפטר לפי החוק.[15] במפלגת הליכוד מיעוט מהשרים התפטר במסגרת החוק, בזמן שבשאר מפלגות הקואליציה התפטרו כל השרים שיכולים במסגרת החוק.[16]
עלות החוק
החוק הנורווגי מאפשר את התפטרותם מהכנסת של שרי ממשלה וסגני שרים על מנת לפנות מקום לבאים בתור ברשימותיהם. הוספת תשלום השכר לחברי הכנסת החדשים ולעוזריהם גורמת לעלייה בהוצאות הכנסת. ישנה גם הוצאה על בניית לשכות חדשות לשרים שלא יתפקדו כחברי כנסת ועל כן לא יהיו זכאים ללשכות במשכן הכנסת. ב-2007 העריך מרכז המידע והמחקר של הכנסת את העלות הנוספת עבור כל ח"כ שנכנס לכנסת במקום שר מתפטר ב-1.502 מיליון שקלים, מתוכם 412 אלף שקלים הם עלות חד פעמית (הקמת לשכה)[17].