מועצה אזורית

מועצה אזורית שבתחומי הקו הירוק פועלת מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958^[1] ומועצה אזורית בשטחים יהודה ושומרון (ובעבר גם בשטח רצועת עזה) פועלת מכוח צו של המושל הצבאי.

שטחה של מועצה אזורית כולל את היישובים בתחומה ואת השטח ביניהם. השטח לא כולל יישובים עירוניים בעלי רשות מקומית משל עצמם (ערים, מועצות מקומיות ומועצות תעשייתיות).

המועצות האזוריות מספקות שירותים ליישובים המוגדרים להן מוניציפלית ולכלל הישויות הנמצאות בשטחן, בסיסי צה"ל, שמורות טבע, אתרי תיירות, מוסדות חינוך ועוד.

בחלק מהמקרים, שטח המועצה האזורית כולל שטחים נרחבים שאין בהם נקודות יישוב, בשל הגישה הממשלתית בקום המדינה, שהתעתדה להכניס תחת השלטון המקומי את כלל הקרקעות בארץ. בשל מדיניות זו נוצרו "מובלעות" עירוניות בעלות הגדרה מוניציפלית נפרדת, המוקפות על ידי מועצה אזורית אחת או יותר ואינן באחריות מועצה אזורית. היו שהתנגדו לגישה מרחיבה זאת ובקשו שהמועצות האזוריות תקפנה רק את היישובים עצמם ושטחים מחברים מצומצמים הנדרשים לחיבור ביניהם, אך עמדתם כמעט ולא נתקבלה^[2].

לחלק מהמועצות האזוריות זהות, תרבות ויסודות כלכליים משותפים במידה זו או אחרת, מעבר להגדרה הגאוגרפית. כך למשל, באותו אזור יכולות להיות שתי מועצות אזוריות, אחת ליישובים דתיים והאחרת ליישובים חילוניים. לדוגמה, מועצה אזורית שדות נגב מאגדת בנגב המערבי את היישובים הדתיים, ובסמוך לה נמצאת מועצה אזורית שער הנגב המאגדת יישובים חילוניים. בדומה לכך, מועצה אזורית נחל שורק, מועצה אזורית חבל יבנה ומועצה אזורית שפיר מאגדות בתוכן יישובים דתיים באזור השפלה. מועצה אזורית אלונה מאגדת בתוכה שלושה יישובים של תנועת החרות ונבדלת ממועצה אזורית מנשה הסמוכה לה. באצבע הגליל, מועצה אזורית מבואות החרמון מאגדת את המושבים, בעוד מועצה אזורית הגליל העליון מאגדת את הקיבוצים.

רוב המועצות האזוריות נקראות על שם חבל הארץ שבה הן נמצאות. עם זאת, מספר מועצות אזוריות נקראות על שמות אנשים, בהן: מועצה אזורית אשכול, מועצה אזורית מעלה יוסף, מועצה אזורית ברנר ומועצה אזורית יואב.

המועצות האזוריות הראשונות היוו המשך לגישת הגושים שרווחה ביישוב היהודי החל משנות ה-30 של המאה ה-20 והראשונה שבהן - מועצה אזורית עמק חפר הוקמה בשנת 1940.

מועצה אזורית מטה בנימין היא בעלת מספר התושבים הגדול ביותר, כ-73,673 תושבים. מועצה אזורית מטה יהודה היא בעלת מספר היישובים הגדול ביותר, עם 57 יישובים. מועצה אזורית רמת נגב היא בעלת השטח הגדול ביותר – כארבעה מיליון דונם, שהם כ-18% משטחה של ישראל.

מועצה אזורית אלונה היא בעלת מספר היישובים הקטן ביותר (3 יישובים).

להלן רשימה מעודכנת לסוף שנת 2019 של המועצות האזורית בישראל, לפי כמות יישובים ואוכלוסייה, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה^[3]. נתוני האוכלוסייה לקוחים מאומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לסוף חודש ינואר 2023^[4].

מספר	מועצה אזורית	סמל	מחוז	מספר יישובים	מספר תושבים (2023)	מאוכלס על ידי
1	מטה בנימין		יהודה ושומרון מכונן בצו המושל הצבאי	28	76,265	יישובים יהודים
2	מטה יהודה		ירושלים	58	63,020	יישובים יהודים וערבים
3	שומרון		יהודה ושומרון מכונן בצו המושל הצבאי	28	43,813	יישובים יהודים
4	עמק חפר		מרכז (השרון)	44	43,354	יישובים יהודים
5	עמק יזרעאל		צפון	38	40,650	יישובים יהודים ובדואים
6	חוף הכרמל		חיפה	26	36,448	יישובים יהודים ויישוב ערבי
7	דרום השרון		מרכז (השרון)	31	34,539	יישובים יהודים
8	הגלבוע		צפון	32	32,681	יישובים יהודים וערבים
9	מטה אשר		צפון	32	31,715	יישובים יהודים, יישוב ערבי ויישוב בדואי
10	משגב		צפון	35	30,820	יישובים יהודים ובדואים
11	גזר		מרכז (השפלה)	25	27,756	יישובים יהודים
12	גוש עציון		יהודה ושומרון מכונן בצו המושל הצבאי	14	26,653	יישובים יהודים
13	חבל מודיעין		מרכז (השפלה)	24	24,128	יישובים יהודים
14	באר טוביה		דרום	23	23,824	יישובים יהודים
15	לב השרון		מרכז (השרון)	19	23,672	יישובים יהודים
16	מנשה		חיפה	24	22,206	יישובים יהודים וערבים
17	גולן		צפון	31	20,095	יישובים יהודים
18	הגליל העליון		צפון	29	20,074	יישובים יהודים (קיבוצים)
19	חוף אשקלון		דרום	21	19,577	יישובים יהודים
20	אל קסום		דרום	7	18,100	יישובים בדואים
21	מרום הגליל		צפון	24	16,096	יישובים יהודים, יישוב דרוזי ויישוב צ'רקסי
22	שדות דן (עמק לוד)		מרכז (השפלה)	9	15,910	יישובים יהודים
23	אשכול		דרום	32	15,393	יישובים יהודים
24	חוף השרון		מרכז (השרון)	14	14,975	יישובים יהודים
25	עמק המעיינות		צפון	24	14,847	יישובים יהודים
26	מרחבים		דרום	17	14,836	יישובים יהודים
27	עמק הירדן		צפון	22	14,697	יישובים יהודים
28	לכיש		דרום	19	14,155	יישובים יהודים
29	זבולון		חיפה	14	13,976	יישובים יהודים ובדואים
30	נווה מדבר		דרום	4	13,887	יישובים בדואים
31	שפיר		דרום	14	13,368	יישובים יהודים
32	הגליל התחתון		צפון	18	12,950	יישובים יהודים
33	מגידו		צפון	13	12,329	יישובים יהודים
34	בני שמעון		דרום	13	11,591	יישובים יהודים (וגם יישובים בדואים לא חוקיים).
35	מעלה יוסף		צפון	22	11,498	יישובים יהודים
36	שדות נגב		דרום	16	11,243	יישובים יהודים
37	הר חברון		יהודה ושומרון מכונן בצו המושל הצבאי	14	10,563	יישובים יהודים
38	נחל שורק		מרכז (השפלה)	7	10,240	יישובים יהודים
39	שער הנגב		דרום	12	9,392	יישובים יהודים
40	יואב		דרום	13	9,294	יישובים יהודים ויישוב בדואי
41	רמת נגב		דרום	14	8,852	יישובים יהודים
42	אל-בטוף		צפון	4	8,594	כפרים ערבים ובדואים
43	בוסתאן אל-מרג'		צפון	4	8,263	כפרים ערבים
44	ברנר		מרכז (השפלה)	6	8,038	יישובים יהודים
45	מבואות החרמון		צפון	13	7,789	יישובים יהודים
46	חבל יבנה		מרכז (השפלה)	7	6,870	יישובים יהודים
47	גן רווה		מרכז (השפלה)	9	6,649	יישובים יהודים
48	ערבות הירדן		יהודה ושומרון מכונן בצו המושל הצבאי	20	6,478	יישובים יהודים
49	גדרות		מרכז (השפלה)	7	5,182	יישובים יהודים
50	חבל אילות		דרום	12	4,834	יישובים יהודים
51	הערבה התיכונה		דרום	7	3,995	יישובים יהודים
52	אלונה		חיפה	3	2,256	יישובים יהודים (מושבים)
53	מגילות ים המלח		יהודה ושומרון מכונן בצו המושל הצבאי	6	2,150	יישובים יהודים
54	תמר		דרום	5	1,583	יישובים יהודים

במועצות האזוריות שיטת הבחירות שונה מזו הנהוגה בבחירות לרשויות המקומיות. המועצה מורכבת מנציגי היישובים. בדרך כלל לכל יישוב נציג אחד, אך לעיתים יש יותר מנציג אחד, בהתאם לגודל היישוב ולמספר היישובים במועצה, ואופן החלוקה נקבע עבור כל מועצה בנפרד. במועצה האזורית מטה יהודה, למשל, שבה 57 יישובים, רק ליישוב הגדול ביותר, צור הדסה, היו שני נציגים, עד שהפכה למועצה מקומית נפרדת. לעומת זאת, במועצה האזורית ברנר, שבה שבעה יישובים בלבד, 15 חברי מועצה, ארבעה מהם מהיישוב הגדול ביותר, גבעת ברנר. בנוסף לבחירת נציגי היישובים, בוחרים כלל תושבי המועצה האזורית בראש המועצה בבחירות ישירות, בדומה לאופן שבו נבחר ראש עירייה. עם בחירתו, הופך יושב ראש המועצה האזורית גם לחבר המועצה.

ההוראות בדבר הזכות לבחור ולהיבחר דומות להוראות הקיימות ביתר הרשויות המקומיות, למעט ההוראות בדבר תקופת צינון לקצינים בכירים.

עד סוף ספטמבר 1951 התקיימו בחירות רק בארבע מועצות אזוריות: מועצה אזורית ברנר, מועצה אזורית הדר השרון, הגליל העליון ועמק חפר^[5]. באמצע ינואר 1952 דווח שכבר התקיימו בחירות בתשע מועצות אזוריות^[6], בנובמבר 1952 על קיום בחירות ב-20 מועצות אזוריות^[7] ובסך הכל התקיימו בחירות ב-30 מתוך 50 מועצות אזוריות בשנים 1951-1953^[8]. בתחילת 1956 היו אמורות להתקיים בחירות ב-12 מועצות אזוריות, אך אלו נדחו בטענה שיש צורך לעדכן את חוק הבחירות ולבטל סעיפים שסבכו את הליך הבחירה^[9][10]. בשנת 1958 עודכן חוק המועצות האזוריות^[8] ובפברואר 1959 הוחל בהכנות לקיום בחירות ב-39 מהמועצות האזוריות^[11]. באוגוסט 1959 התקיימו בחירות לשמונה מועצות אזוריות ראשונות^[12] ועד סוף 1959 התקיימו בחירות ב-19 מועצות. מתחילת 1960 ועד סוף אוקטובר התקיימו בחירות ב-10 מועצות אזוריות^[13].

הבחירות במועצות האזוריות נערכות מדי חמש שנים, אך בעבר התקיימו במועד שונה מזה שבו נערכות הבחירות ליתר הרשויות המקומיות^[14], ולא כל המועצות האזוריות קיימו בחירות באותו מועד. במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נערכו מספר שינויים במועדים, במטרה להביא לכך שבסופו של דבר יאוחדו כל המועדים. עם זאת, ככל שנערכו בחירות הכוללות מספר רב יותר של מועצות אזוריות, נוכח משרד הפנים כי יתקשה מבחינה לוגיסטית לערוך בחירות בכל המועצות האזוריות באותו היום, ולכן נקבע כי הן יחולקו לשתי קבוצות. הבחירות בקבוצה האחת נערכו ב-20 בינואר 2009 (כ"ד בטבת ה'תשס"ט) ובקבוצה השנייה הן נערכו ביום 4 בדצמבר 2012 (כ' בכסלו ה'תשע"ג). פירוט הקבוצות מצוי בתוספת לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005. במועצות המנויות בחלק א' נערכו הבחירות ב-2012, ובאלה המנויות בחלק ב' נערכו הבחירות ב-2009, למעט אל-בטוף ובוסתאן אל-מרג', שהועברו מאוחר יותר לחלק א'.^[15]

באוקטובר 2018 נערכו לראשונה בחירות לכל הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות באותו יום.

• מועצות אזוריות לשעבר

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מוא"ז
ערך מילוני בוויקימילון: מוע"א
ערך מילוני בוויקימילון: מועצה אזורית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מועצה אזורית

• מרכז השלטון האזורי בישראל
• מפת המועצות האזוריות באתר מרכז השלטון האזורי בישראל