גוש התיישבות

ניתן לראות את התממשות החשיבות של המושג "גוש התיישבות" בהימצאות קבוצת היישובים היהודיים באזור שכונה אצבע הגליל בשנות ה-30 של המאה ה-20. החלטת חבר הלאומים על מתן המנדט הבריטי על ארץ ישראל ומנדט צרפתי על סוריה העלתה את השאלה היכן יעבור הגבול בין שתי הארצות. בטרם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל בימי השלטון העות'מאני היו ארץ ישראל וסוריה מחוז שלטוני אחד – הוואלי של דמשק. כאשר חבר הלאומים קבע כי המנדט על סוריה יהיה בידי צרפת ואילו המנדט על ארץ ישראל יהיה בידי בריטניה, הועלה הצורך לקבוע את הגבול בין שתי מדינות. היות שאין תוואי טבעי לגבול הצפון של ארץ ישראל, נקבע קו ישר לגבול, צפונית לאגם החולה שכונה על שם אלה שתוו אותו הסכם סייקס–פיקו. לפי תוואי זה היישובים היהודיים בצפון "אצבע הגליל" – מטולה, כפר גלעדי ותל חי, היו אמורים להיכלל במדינת סוריה. על רקע זה פרצו אירועי תל חי בשנת 1920. אף על פי שאירועי תל-חי גרמו למתנדבים רבים לנוע צפונה, נפילת תל-חי ונטישת מטולה וכפר גלעדי שבאו בעקבותיה, הייתה לעובדה. מן היישובים היהודיים בפינת הצפון נותרו רק קברים ומבנים חרוכים. בסוף שנת 1920 נמסר האזור לשליטה בריטית ושלושת היישובים יושבו מחדש כבר בסתיו 1920. בשנת 1924 תוקן הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי ובכך חזרו היישובים לחיק המנדט הבריטי וגוש היישובים הפך לעובדה.

במטרה לחזק את האחיזה היהודית בגבול הצפוני, הוחלט על רכישת קרקעות בצפון עמק החולה ליד גבול הצפון. בשנים 1939–1943 הוחלט להקים חמישה יישובים, ליד הגבול הצפוני של ארץ ישראל, באזור המכונה אצבע הגליל. היישובים נקראו לכבודו נשיא ההסתדרות הציונית, מנחם אוסישקין. היישובים כונו בשם מצודות אוסישקין, כאשר הכוונה המקורית היא הגנה על גבול הצפון. כל "מצודה" ניתנה לתנועה מיישבת אחרת^[1]: השומר הצעיר הקים את דן, הקיבוץ המאוחד את דפנה, העובד הציוני את שאר ישוב, תנועת המושבים את בית הלל, והפועל המזרחי את מושב נחלים.

השיתוף בין היישובים היה ביטחוני וכלכלי. אך היה צורך בשיתוף חברתי, ומושב נחלים של הפועל המזרחי (ששכן במקום שבו נמצא כיום קיבוץ הגושרים), שלא עמד בציפיות שאר היישובים, נאלץ לעזוב את המקום.

כאשר נרכש שטח אדמה רצוף, כמו על ידי יהושע חנקין בעמק יזרעאל, הוחלט על הקמת שורה של יישובים בגוש אחד. כאמור, המניע הראשוני היה ביטחוני, אך לא פחות היה הרצון לארגן מוסדות ייצור ושיווק שיתופי, מטרה שלמענה נדרש מספר מספיק של יישובים חקלאיים. כך הוקם הגוש המערבי של מושבים כמו נהלל וגוש מזרחי של קיבוצים כמו עין חרוד. עם זאת קיבוצים ומושבים היו בשני הגושים. במסגרת זו הוקם גם גוש ההתיישבות של בקעת עמק הירדן.

הניסיון של התיישבות דתית בנחלים אשר במצודות אוסישקין הביא את ראשי תנועת ההתיישבות של הפועל המזרחי למגמה להקים גושי התיישבות נפרדים של יהודים דתיים. אחת המטרות הייתה האפשרות להקים במסגרת הגוש מוסדות חינוך אזוריים דתיים, עם מספר תלמידים סביר בכל כיתה וכיתה. כך הוקם הגוש הדתי בדרום עמק בית שאן ובגוש עציון – בטרם הקמת המדינה. גוש יישובים נוסף הוקם בנגב, במוצאי יום הכיפורים, הלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, במסגרת מבצע הקמת 11 הנקודות. במסגרת ה"נקודות" הוקם גוש יישובים דתי שכלל את היישובים סעד, תקומה, בארות יצחק וכפר דרום.

הקמת גושי התיישבות בתקופה שלאחר הקמת המדינה היה כבר עניין של מדיניות מנהלית. דוגמה לכך הוא חבל לכיש. תכנון ההתיישבות המרוכז בחבל החל בראשית שנות ה-50. בשנת 1953 הוחלט ליישב את חבל הארץ מדרום לפרוזדור ירושלים עד צפונית לנגב הצפוני ובין הרי יהודה במזרח ובין שפלת החוף במערב. במרכזו הוקמה העיר קריית גת. בשנים 1955–1961 הוקמו בו 20 יישובים, בנוסף לשלושת הקיבוצים שכבר היו במערבו של החבל: גת, גלאון וכפר מנחם.

באזור היו כפרים ערבים נטושים (מלבד יישוב קטן שנותר בתל אל סאפי ליד הקיבוץ כפר מנחם). הוא שימש למעבר מסתננים מהר חברון לרצועת עזה. באזור תוכננו גושי התיישבות אחדים, בין השאר במטרה להגביר את ביטחון היישובים היהודיים מסביב לחבל המתוכנן, שסבלו רבות מהמסתננים. בכל גוש הוקמו מושבים אחדים ומרכז קהילתי, כמו מרכז נהורה, ובלב החבל נוסדה עיר חדשה קריית גת. מתכנן החבל היה לובה אליאב ומשרדי התכנון של החבל היו באשקלון. משם יצאו הוראות ביצוע מפורטות מתי לבנות בית, איך להקים מוסד ציבורי והיכן תוצב כל קבוצת מתיישבים. ההצלחה של החבל נמדדה בכך שרוב תושביו השתלבו בחיי העבודה מיד עם הגיעם ארצה. חלקם הגיעו ליישובים ישירות מנמל חיפה, לאחר שהגיעו ארצה ממדינות צפון אפריקה.

הקמתו של חבל לכיש שימשה דוגמה בינלאומית להקמת חבלי התיישבות ובין השאר נוסתה באיראן. בצורה זו הוקמו גושי התיישבות נוספים ברחבי ישראל.

גושי ההתיישבות שהוקמו לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות היוו את הבסיס להקמת המועצות האזוריות הראשונות.

הגוש המפורסם ביותר בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה הוא גוש קטיף.^{[דרוש מקור]} היוזמה להקמתו הייתה של ממשלת ישראל. המטרה הייתה ליישב בצורה מאורגנת, בין השאר את מפוני חבל ימית (שהיה גם הוא גוש התיישבות). בשנת 1979, לאחר חתימת הסכמי קמפ-דייוויד, הוקם מושב שיתופי ראשון בחבל – המושב עצמונה. בשנת 1982 התארגנו קבוצות של בני מושבים מהדרום ומהשרון שרצו להקים לעצמם יישוב ואף הם הקימו מושבים. כמו במקרים רבים, הגוש חפף את תחום השיפוט של המועצה האזורית חוף עזה, שהוקמה בשנת 1978. המניע להקמת הגוש היה ביטחוני, מימוש תוכנית חמש האצבעות, שהגה יצחק רבין לאחר מלחמת ששת הימים וכלכלי – מציאת פתרון התיישבותי למפוני חבל ימית ובני מושבים ואחרים.

בעת הפינוי של הגוש, באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, היו בו 17 יישובים, מושבים חקלאיים דתיים, המסונפים לתנועה המיישבת, תנועת המושבים של הפועל המזרחי, כדוגמת גושי התיישבות אחרים של תנועות מיישבות.

במאי 1983 הוקם המרכז האזורי שתוכנן להיות היישוב העירוני של החבל ונקרא בשם נוה דקלים. אף על פי שמדובר בגוש התיישבות, במשרד השיכון ראו את נוה דקלים כיישוב עירוני. משרד השיכון סבר כי היישוב העירוני ייהפך לעיר וכך תכנן אותו.

הפיתוח הכלכלי של החבל, כמו בגושי התיישבות אחרים, היה בידי חברה כלכלית שהבעלות עליה היה בידי משקי הגוש. וכך הוקמה בשנת 1980 "החברה לפיתוח חבל קטיף" שהציבה לעצמה מטרה לפתח בחבל קטיף את ענפי התיירות, החקלאות, התעשייה ועוד מספר ענפי פיתוח כגון המחלקה לבנייה, אחזקה ויזום והנהלת חשבונות.

מעמדם של הגושים

עם ההתקדמות במהלך שנות ה-90, בתהליך המדיני בין ישראל והרשות הפלסטינית, התהווה המושג גושי התיישבות, בהקשר המבטא קיבוץ של מספר רב של התנחלויות גדולות, בהן ערים, המובדלות מההתנחלויות המבודדות והקטנות. גושי ההתיישבות, על פי תפיסתו של ראש הממשלה יצחק רבין ערב חתימת הסכם אוסלו ב', היו אמורים להישאר בתחומי מדינת ישראל, גם לאחר חתימת הסכם הקבע עם הפלסטינים ויסוד מדינה פלסטינית. במסגרת פסגת קמפ דייוויד, כלל הצוות הישראלי את גוש אדומים, גוש עציון, גוש אריאל, גוש טלמונים ואזור בנימין בקטגוריה של גושי התיישבות, אשר ישראל מעוניינת לכלול בתחומה, לאחר הקמת מדינה פלסטינית.

לאור ההתנגדות הפלסטינית לעמדות הישראליות ולאחר משא ומתן פרטני וממושך בטאבה בינואר 2001, הסכימו הפלסטינים לגושי התיישבות מצומקים, הכוללים את אריאל, קרני שומרון, ביתר עילית וגוש עציון, אך ללא מעלה אדומים, אפרת וגבעת זאב. הסכמת הפלסטינים להכללת גושי התיישבות בישראל, הותנתה ב"חילופי שטחים" שבתוך הקו הירוק לפלסטין, כגון שטחים בחולות חלוצה או מזרח חבל לכיש.

בשנת 2004, שיגר הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לראש הממשלה אריאל שרון מכתב ובו הוא מצהיר כי עמדת ארצות הברית היא כי בכל הסדר קבע ישראלי-פלסטיני, יש להתחשב במציאות הדמוגרפית שנוצרה בשטח מאז מלחמת ששת הימים וכי אין לצפות שישראל תיסוג באופן מלא מכל שטחי יהודה ושומרון. אריאל שרון ראה במכתב הנשיא בוש הישג ישראלי הנובע מהחלטת ממשלת ישראל על תוכנית ההתנתקות.

עם יסודה של מפלגת קדימה, גיבש המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט, את תוכנית ההתכנסות הכוללת נסיגה משמעותית ישראלית מהשטחים, אך תוך סיפוחם של גוש אריאל, גוש אדומים וגוש עציון לישראל. פרסומים בעיתון ידיעות אחרונות מיוני 2006, טענו כי חבר הכנסת עתניאל שנלר ממפלגת קדימה, משרטט את קווי הנסיגה הישראלית, כך שלישראל יסופחו גם גוש קדומים-קרני שומרון וכן קריית ארבע. אולם פרסום נוסף מספטמבר 2007 של העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר מאותו עיתון, קובע כי השר חיים רמון בשיחותיו עם הפלסטינים, סיכם על הכללת מעלה אדומים ואריאל בתחומי ישראל כגושי התיישבות, אך לא על הכללתם של קרני שומרון, עפרה ובית אל.

רשימת הגושים, מהגדול לקטן בשיא גודלם:

• חגי הוברמן, גוש, אמונים?, באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2010