מוריס ז'אר

מלחין צרפתי

מוריס-אלקסיס ז'ארצרפתית: Maurice-Alexis Jarre; ‏13 בספטמבר 192429 במרץ 2009)[1][2][3] היה מלחין ומנצח צרפתי. ז'אר חיבר אומנם יצירות קונצרטיות אחדות, אך הוא נודע בעיקר במוזיקה שכתב לקולנוע, בייחוד לסרטים בבימויו של דייוויד לין: "לורנס איש ערב" (1962), "דוקטור ז'יוואגו" (1965), "בתו של ריאן" (1970) ו"המעבר להודו" (1984). שני הפסקולים הראשונים והפסקול האחרון ברשימה זו, זיכו אותו בפרסי האקדמיה. פסקולי מוזיקה אחרים שלו, שגם הם ראויים לציון, נכתבו לסרטים "הבשורה" (1976), "ללא מוצא" (1987), "ללכת שבי אחריו" (1989), ו"רוח רפאים" (1990). לז'אר ניתן כוכב בשדרת התהילה בהוליווד.

מוריס ז'אר
Maurice Jarre
לידה13 בספטמבר 1924
הרובע החמישי של ליון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה28 במרץ 2009 (בגיל 84)
מליבו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידהMaurice Antoine Alexis Jarre עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורהבית הקברות ווסטווד וילג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילותצרפתצרפת צרפת
תקופת הפעילות1958–2001 (כ־43 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודיםסורבון, הקונסרבטואר של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפתצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאיםז'אן מישל ז'אר, Stéfanie Jarre עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בנו הוא המוזיקאי ז'אן מישל ז'אר.

קורות חיים

מוריס-אלקסיס ז'אר נולד בליון ב-1924. הוא החל ללמוד מוזיקה בגיל מבוגר מרוב המוזיקאים. תחילה נרשם לבית הספר להנדסה בסורבון, אבל שינה את דעתו ועבר ללימודי מוזיקה. הוא עזב את הסורבון, בניגוד לרצון אביו, ונרשם לקונסרבטואר של פריז ללמוד הלחנה והרמוניה. ככלי הנגינה הראשי שלו בחר בכלי הקשה. במהלך לימודיו התוודע אל פייר בולז ובהמשך החליף אותו כמנהל התיאטרון הלאומי העממי. בשנת 1951 הקליט בצרפת את פסקול הסרט הראשון שלו.[4]

מוזיקה לסרטים

בשנת 1961 חל שינוי משמעותי בקריירה המוזיקלית של ז'אר, כשמפיק הסרטים סם שפיגל ביקש ממנו לכתוב את הפסקול לסרט לורנס איש ערב, שזיכה את ז'אר בפרס האוסקר ובפרס גלובוס הזהב הראשונים שלו. אחריו באו היום הארוך ביותר (1962) "הרכבת" (1964), גמביט ו"הפרס הגדול" (1966), סרט המרוצים הפולחני לבמאי ג'ון פרנקנהיימר, וביניהם נחל עוד הצלחה גדולה בסרט דוקטור ז'יוואגו (1966), שכלל את הנעימה ללא מילים "הנושא של לארה" (שהייתה לנעימת השיר "אי שם אהובתי") וזיכה אותו בפרס האקדמיה השני שלו. ב-1968 הלחין את הפסקול לסרט "איזדורה" מתוכו התפרסמה הנעימה "איזדורה". הפסקול שלו לסרטו של דייוויד לין, "בתו של ראין" (1970), המתרחש באירלנד, נמנע לגמרי משימוש בסגנונות מוזיקה איריים מסורתיים, על פי דרישותיו של לין. את השיר "היו אלה ימים טובים" מתוך בתו של ראיין הקליטו בהמשך כוכבי מוזיקה כמו לייזה מינלי, שעשתה בו שימוש בתוכנית הטלוויזיה שלה, שזכתה לשבחי הביקורת, "לייזה עם Z" וזמרים אחרים במהלך שנות ה-70'. ז'אר תרם את המוזיקה לסרטו של לוקינו ויסקונטי "הארורים" (1969), לסרט מלון פלאזה (1971), מיני סדרה ,הרצח של מרי פייגן" (1988), לסרט שונאים סיפור אהבה (1989) ולסרטו של ג'ון יוסטון, "האיש שהיה רוצה להיות מלך" (1975). ב-1972 הלחין את הפסקול לסרט השפעת קרני גמא על ציפורני החתול בבימויו של פול ניומן וב-1982 את הפסקול לסרט "שנה בצל הסכנה" בבימוי של פיטר ויר. ב-1984 זכה בפרס אוסקר ובפרס גלובוס הזהב על הפסקול לסרט המעבר להודו של דייוויד לין.

הפסקול האחרון של ז'אר היה לסרט טלוויזיה בנושא השואה בשם "התקוממות".

סגנון מוזיקלי

ז'אר כתב בעיקר לתזמורת, אבל החל להעדיף מוזיקה מסונתזת בשנות ה-80'. ז'אר הוכיח, שכתיבת המוזיקה האלקטרונית שלו לסרט "העד" הייתה לאמיתו של דבר מייגעת יותר, דרשה יותר זמן והפקתה עלתה יותר מפסקול תזמורתי. ז'אר כתב מוזיקה אלקטרונית גם לסרטים "משיכה קטלנית", "שנה של חיי סכנה" ו"אין מוצא". רבים מפסקולי המוזיקה שלו לאותה תקופה מכילים גם מהילות של מוזיקה אלקטרונית ואקוסטית, כמו "גורילות בערפל", "ללכת שבי אחריו", "חוף מוסקיטו" ו"סולם יעקב".

חיים אישיים

ז'אר היה נשוי ארבע פעמים. מנישואיו השונים נולדו לו בן ובת, ובנוסף אימץ את בנה של אשתו השלישית מנישואיה הקודמים.

בנו הבכור, מנישואיו הראשונים, הוא ז'אן מישל ז'אר - מוזיקאי מפורסם בזכות עצמו, הנחשב לאחד מחלוצי המוזיקה האלקטרונית.

קישורים חיצוניים

כתבות על פטירתו בעיתונים הישראלים:

הערות שוליים