ממלכת אפגניסטן

אמנואללה חאן חנך סדרה מקיפה של רפורמות משפטיות, חברתיות, כלכליות, צבאיות ופוליטיות. רפורמות אלו כללו תיעוש, מודרניזציה וחילון. הוא נחשב לאחד מבין השליטים המוסלמים שקראו למודרניזציה, ביחד עם רזא שאה פהלווי ומוסטפא כמאל אטאטורק. בעקבות הרפורמות, הפכה אפגניסטן למלוכה חוקתית ואמאנואלה ח'אן הפך לשאה.

בסוף שנת 1928 הודיע על תוכנית רפורמה מורחבת מאוד, אך זו הופרעה בתחילת 1929 על ידי מרד שבטי גדול אחר שכלל כוחות פשטונים וטג'יקים יחדיו. מרד זה הפך בסופו של דבר למלחמת האזרחים האפגנית הראשונה שהפילה את משטרו של אמאנואלה. הכוחות, שהתנגדו למודרניזציה, השתלטו צבאית על קאבול בהובלת חביבאללה קלקאני בינואר 1929.

הנסיך מוחמד נאדיר שאה, בן דודו של אמאנאללה, הביס מאוחר יותר (נובמבר 1929) את כוחותיו של חביבאללה, ובמהרה הוא מונה להיות מלך אפגניסטן. בתקופת שלטונו הוא זנח את הרפורמות של אמאנאללה ודגל במודרניזציה יותר הדרגתית. עם זאת בשנת 1933. סטודנט מקאבול התנקש בחייו על רקע נקמה אישית. בין 1933 ל-1973 שררה יציבות יחסית במדינה, תחת שלטונו של המלך מוחמד זאהיר שאה.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, זאהיר שאה הכיר בצורך למודרניזציה של אפגניסטן וגייס מספר יועצים זרים לסיוע בתהליך. בתקופה זו האוניברסיטה המודרנית הראשונה של אפגניסטן נוסדה. עם זאת במהלך תקופת שלטונו מספר התקדמויות פוטנציאליות ורפורמות לא יצאו לפועל כתוצאה מפלגנות וסכסוכים פוליטיים. בתחילה הושפע שלטונו מפעילות ראשי ממשלה פעלתנים ממשפחת המלוכה. לאחר התפטרות דודו, מוחמד דאוד ח'אן, זאהיר שאה החל לנכס לעצמו סמכויות רבות יותר והחל להיות אקטיבי יותר בענייני המדינה. כך בשנת 1964 העביר זאהיר שאה חוקה שיצרה דמוקרטיה פרלמנטרית מוגבלת.

בשנת 1973, בעוד שזאהיר שאה היה באיטליה, שם עבר ניתוח עיניים וטיפול במתנת, מוחמד דאוד חאן ביים הפיכה והקים ממשלה רפובליקנית. זאת לאחר שעשור קודם לכן, מוחמד דאוד חאן אולץ להתפטר מראשות הממשלה על ידי זאהיר שאה. זאהיר שאה לא הסתכן במלחמת אזרחים וויתר על השלטון^[1]. כך תמה מלוכה במדינה.

אמנאללה חאן קידם מדיניות פרו-סובייטית אך ברגע שהסובייטים סיימו את האוטונומיה של בוכרה, השאה היה מאוכזב מהיחס למוסלמים והיחסים התקררו. ארצות הברית, בגלל ההשפעה הבריטית והיעדר אינטרסים מסחריים או תרבותיים שם, לא הכירה רשמית באפגניסטן עד 21 באוגוסט 1934. שגרירות אמריקאית לא נפתחה בקאבול עד יוני 1942. בהודו הבריטית פקידים התקשו לקבל את עצמאותה המוחלטת של אפגניסטן, לשעבר פרוטקטורט בריטי, ואילו האפגנים התרעמו בצורה מרה על עמדות פטרוניות של בריטניה.

ב-27 בספטמבר 1934, בתקופת שלטונו של זהיר שאה, הצטרפה ממלכת אפגניסטן לחבר הלאומים. עד סוף שנות ה-30 אפגניסטן הגיעה להסכמים על סיוע וסחר חוץ עם מדינות רבות, בעיקר גרמניה, איטליה ויפן. במהלך מלחמת העולם השנייה, אפגניסטן נותרה נייטרלית. אף על פי שכן, לאפגניסטן היו יחסים עם גרמניה הנאצית, אך אלה נותקו לאחר הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן.^[2]

אפגניסטן התקבלה לארגון האומות המאוחדות ב-29 באוגוסט 1946. בשנת 1947, אפגניסטן הייתה החברה היחידה שהצביעה נגד הכנסת פקיסטן לארגון, אם כי חודשים ספורים לאחר מכן שינתה את החלטתה^[3]. הדבר נעשה בעיקר בגלל קריאת הממלכה להקמת "פשטוניסטן", מדינה שתאחד את כל הפשטונים (רובם גרים בשתי המדינות). ניקיטה חרושצ'וב ביקר בבירה קאבול ואישר את הטענות האפגניות לפשטוניסטן בשנת 1955.^[2] יחסי אפגניסטן–פקיסטן המשיכו לכלול תקופות של מתיחות.

בהנהגתו של זהיר שאה חיפשה הממשלה האפגנית מערכות יחסים בעיקר עם ברית המועצות, צרפת, בריטניה וארצות הברית.^[4] ארצות הברית וברית המועצות השקיעו שניהן בכלכלת אפגניסטן כדי לנסות להשיג השפעה במהלך המלחמה הקרה. כמו תוכנית ארבע הנקודות בשנת 1951, כאשר אפגניסטן וארצות הברית חתמו על הסכם לסיוע בפיתוח הכלכלי במשק, ובניית צינור של 100 ק"מ מטרמז למזר-א-שריף שנבנה על ידי טכנאים סובייטים והחלו בשנת 1954. אפגניסטן קיבלה 18,500,000 דולר מבנק הייצוא –יבוא של ארצות הברית כדי לסייע להם ברכישת חומרים, ציוד ושירותים אמריקאים לפרויקט הפיתוח של עמק הלמנד. אפגניסטן הפכה לחברה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות בשנת 1961.

• היסטוריה של אפגניסטן