מסורת שבעל פה
מסורת שבעל פה, או ידע בעל פה, היא צורת תקשורת אנושית שבה ידע, אמנות, רעיונות וחומר תרבותי מתקבלים, נשמרים ומועברים בעל פה מדור לדור.[1][2][3] העברת המסורת מתבצעת באמצעות דיבור או שיר ועשויה לכלול סיפורי פולקלור, בלדות, מזמורים, פרוזה או פיוטים. משום שכותבי הסיפורים או השירים אינם ידועים, הם מכונים ״עממי״. דרך זו מאפשרת לחברה להעביר את ההיסטוריה שבעל-פה, הספרות שבעל-פה, המשפט שבעל-פה וידע אחר לאורך דורות, לא בדרך כתובה, או במקביל לכתוב. דתות כגון יהדות, בודהיזם, הינדואיזם וג'ייניזם השתמשו במסורת שבעל-פה, במקביל לכתב, כדי להעביר כתבי קודש, ידע כללי, מזמורים ומיתולוגיות מדור לדור.[4][5]
מסורת שבעל פה כוללת מידע, זיכרונות וידע שחולקת קבוצת אנשים במשך דורות רבים, והיא אינה דומה לעדות או להיסטוריה שבעל-פה .[1][6] ככלל, "מסורת שבעל-פה" מתייחסת לזיכרון ולהעברה של ידע טקסטואלי ותרבותי ספציפי שנשמר, באמצעות אמירה קולית.[2] כדיסציפלינה אקדמית, היא מתייחסת הן לאובייקט של לימוד הן לשיטה שבה הם נלמדים.[7]
לימוד המסורת שבעל-פה שונה מן הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה שבעל -פה,[6] שהיא רישום של זיכרונות אישיים ותולדותיהם של אלו שחוו תקופות או אירועים היסטוריים. מסורת שבעל פה נבדלת מחקר האוראליות (אנ') המוגדרת כמחשבה והבעתה המילולית בחברות שבהן הטכנולוגיות של אוריינות (בעיקר כתיבה ודפוס) אינן מוכרות לרוב האוכלוסייה.[8] פולקלור הוא סוג של מסורת שבעל-פה, אך גם ידע שאינו פולקלור הועבר בעל פה וכך נשמר בהיסטוריה האנושית.[9][10]
היסטוריה
על פי ג'ון פולי, חוקר העוסק בהשוואת מסורות שבעל פה, המסורת שבעל פה הייתה מסורת אנושית עתיקה שניתן היה למצוא אותה "בכל פינות העולם".[11] ארכאולוגיה מודרנית חושפת ראיות למאמצים האנושיים שנעשו בתרבויות רבות על מנת לשמר ולהעביר אמנות וידע שהיו תלויים באופן מלא או באופן חלקי במסורת שבעל-פה.
באסיה, העברת הפולקלור והמיתולוגיות, כמו גם כתבי קודש בהודו העתיקה ובדתות הודיות שונות, הייתה על ידי המסורת שבעל פה, שנשמרה בדייקנות בעזרת טכניקות מנמוניקה משוכללות.[12] חוקרים שונים ובהם ג'ק גודי, טוענים כי הוודות אינן תוצר בלעדי של המסורת שבעל פה. הם מבססים השקפה זו על ידי השוואת חוסר העקביות בגרסאות ספרותיות שהועברו מחברות אוראליות שונות כמו יוון, סרביה ותרבויות אחרות, וכך מבחינים כי הספרות הוודית עקבית ורחבה מדי מכדי שתורכב ותועבר בעל פה לדורות, מבלי שתירשם.[4] על פי דבריו של גודי, הטקסטים הוודים עשויים לכלול הן מסורת כתובה והן מסורת בעל פה, וכינה אותם "תוצרים מקבילים של חברה אוריינית".[4][5]
ביוון העתיקה, המסורת שבעל פה הייתה מסורת דומיננטית. מייקל גגארין טוען כי השירה האפית של הומרוס, הולחנה, הוצגה והועברה ברובה בעל פה.[13] בעוד שפולקלורים ואגדות נערכו מול קהל רחוק, המשוררים היו מחליפים את השמות בסיפורים לשמות של דמויות מקומיות או שליטים על מנת לתת לסיפורים נופך מקומי ובכך להתחבר לקהל, אך בכך הפכו את האותנטיות של ההיסטוריה המוטבעת במסורת שבעל פה ללא אמינה.[14] המחסור בטקסטים כתובים אודות המסורות הדתיות של היוונים והרומאים הוביל את החוקרים להניח כי הם היו פולחניים והועברו כמסורות שבעל-פה, אך יש חוקרים החולקים על כך שהטקסים המורכבים בתרבויות היווניות והרומניות העתיקות היו תוצר בלעדי של מסורת שבעל-פה .[15] התורה וספרות יהודית עתיקה אחרת, כתבי קודש יהודיים-נוצריים וטקסטים של המאות המוקדמות של הנצרות נטועים במסורת שבעל-פה, והמונח "אנשי הספר" הוא מושג מימי הביניים.[16][17] המסורת שבעל פה נטועה בנצרות ועדויות לכך ניתן למצוא בהצהרות מקראיות מרובות שנכתבו על ידי פאולוס השליח בהן הודה ב"מסורות שקדמו לו והועברו אליו" בעל פה.[18]
קישורים חיצוניים
- topic/oral-transmission מסורת שבעל פה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מסורת בעל-פה, דף שער בספרייה הלאומית
