נסים אלוני

אלוני נולד בשם נסים לוי, בשנת 1926, למשפחה קשת יום שהתגוררה בשכונת וולפסון בתל אביב. השכונה והדינמיות בה התנהלו ענייניה על ידי הילדים, סיפקו כר נרחב לדמיונו הפורה, ושנים רבות לאחר מכן תיאר אותה בסיפורי "הינשוף" שלו. בתום לימודיו התיכוניים בבית הספר "השכלה", התגייס לנוטרות ושם החל לכתוב לשבועון במחנה. עם סיום שירותו הצבאי התמנה אלוני לעורך הספרותי של "אשמורת" ולחבר מערכת "בעין".

במלחמת העצמאות שירת בגדוד 52 של חטיבת גבעתי, וסיים בהצלחה קורס קצינים. בין היתר, השתתף בקרב על משלט עיבדיס. מוראות המלחמה השפיעו עליו לאורך כל שנות כתיבתו^[1].

למד היסטוריה כללית ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

מחזאי

ב־1953 הועלה מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך" בתיאטרון הלאומי "הבימה", בבימויו של שרגא פרידמן, ועורר הד גדול בקרב שוחרי התיאטרון. המחזה עוסק בדמותו של המלך ירבעם בן נבט, ובעלילת המחזה משרבב אלוני השקפות עולם ועמדות אישיות בנושאים על סדר היום הציבורי.

ב־1961 הועלה ב"הבימה" מחזהו "בגדי המלך" שמיקם אותו כמחזאי ישראלי מוביל.

רבים ממחזותיו של אלוני עוסקים בבני האצולה, במלכים ובנסיכים, כמו: "בגדי המלך", "הנסיכה האמריקאית", "אכזר מכל המלך" ו"אדי קינג".

מחזות נוספים שכתב וביים אלוני, הם: "הצוענים של יפו", "המהפכה והתרנגולת", "כמו כולם" (או בשמה הנוסף: "לוקאס הפחדן"), "הנפטר המתפרע", "נפוליון - חי או מת" ו"שעיר אחד לעזאזל".

נסים אלוני העריך במיוחד את שחקנית "הבימה" חנה רובינא, לה אף כתב מחזה המוקדש לה בשם "דודה ליזה", שבו גילמה את התפקיד הראשי.

ב-1972 ביים דוד פרלוב את סרט הקולנוע "הגלולה"^[2] על פי תסריט עשיר בהמצאות עלילתיות ולשוניות שכתב אלוני, ובו השתתפו אבנר חזקיהו, יוסי בנאי, שרגא פרידמן, אדית אסטרוק, ז'רמן אוניקובסקי, גדעון זינגר וזהרירה חריפאי.

ב-1974 ביים רם לוי את סרט הטלוויזיה "הכלה וצייד הפרפרים"^[3], על פי מחזה של אלוני (שגם כתב את התסריט, יחד עם לוי), ובו השתתפו יוסי בנאי בתפקיד גץ, גילה אלמגור בתפקיד מי ויוסי פולק.

ההצגות האחרונות שכתב אלוני היו "שמחת קבצנים" (עם שייקה אופיר) שהוצגה ב-1984 בהפקת התיאטרון העממי של אברהם דשא פשנל ו"שפריץ" של להקת ילד מבחנה (אלי יצפאן, גדי פור, מיכאל מורים, דבי קליידר, נולי עומר, שמוליק לוי) בהפקת טמירה ירדני ב-1988.

כתיבת פרוזה

אלוני פרסם קובץ פרוזה בשם "רשימותיו של חתול רחוב". הקובץ מהווה לקט של טורים שכתב לעיתונים 'דבר', 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות', על סיוריו במקומות שונים בארץ ושפתה, מכתבים מפריז, אמסטרדם וברלין המספרים חוויות מעניינות מסוף שנות החמישים, סיפורים על חבריו הטובים הציירים יוסל ואודרי ברגנר, וסיפורים על הצגות שכתב^[4].

הקמת תיאטרון העונות

ב־1963 הקים אלוני, עם חבריו השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, את "תיאטרון העונות", שבמסגרתו העלה כמחזאי-במאי את "הנסיכה האמריקאית". מכאן ואילך ביים אלוני את כל מחזותיו. תיאטרון "העונות" שרד עונות בודדות, שקע בחובות ונאלץ לנעול שעריו.

מערכונים ופזמונים לגשש החיוור

אלוני כתב מערכונים לשלישיית הגשש החיוור וביים שתיים מתוכניותיהם: "סינמה גשש" ו"קנטטה לשווארמה". כתיבתו לשלישייה התאפיינה בחידודי לשון ויש שרואים בו כממציאה של "השפה הגששית" המוכרת לקהל הישראלי. אלוני כתב גם מספר פזמונים ללהקה, ובהם "יפות יפות", "כולם חכמים כולם" (יחד עם ירון לונדון) ו"שירת הבִרבור". פזמון מוכר נוסף שכתב הוא "שיר כלולות", שהלחין עודד לרר והתפרסם בביצועו של יזהר כהן.

אלוני היה נשוי פעמיים, בראשונה לרות לבית זיידמן, לה היה נשוי 12 שנים, ובשנייה לשחקנית הצעירה אילנה עדן (זו זכתה לקריירה קצרה בהוליווד). השניים נישאו ב-1962 והתגרשו ב-1965. כמו כן, קיים מערכות-יחסים עם השחקניות ז'רמן אוניקובסקי, אדית אסטרוק, הפסיכולוגית נירה ירון ושחקנית הקולנוע הרומנית-צרפתית, נדיה גריי (Nadia Gray).

אחיו היה השופט שאול אלוני.

ב-1993 לקה אלוני באירוע מוחי ולאחר תקופת שיקום חזר לעבוד.

ב-13 ביוני 1998 נפטר אלוני בגיל 71 ונטמן בבית העלמין ירקון.

• פרס כינור דוד למחזאי - 1964
• פרס נשיא המדינה לספרות - 1971^[5]
• פרס משה הלוי - 1971
• פרס ביאליק - 1983
• עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל - 1992
• פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה - 1993
• פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים - 1995^[6]
• פרס ישראל לתיאטרון - 1996
• פרס התיאטרון הישראלי למתרגם השנה (עבור "התאומים מוונציה") - 1997^[6]
• פרס התיאטרון הישראלי למתרגם השנה (עבור "אותלו") - 1998^[6]
• ערב מחווה הקאמרי לציון 80 שנה להולדתו של ניסים אלוני 2006^[7]
• בשנת 2008 הופיעה הביוגרפיה שלו "נמר בוער", מאת העיתונאית ומבקרת התיאטרון שרית פוקס. פוקס נעזרה באלוני עוד בחייו, התייעצה עם אחיו, שאול אלוני וראיינה 200 אנשים לצורך הכתיבה. לטענת הביוגרפית סבל אלוני מהלם קרב מתמשך והדבר עיצב במידה רבה את חייו וכתיבתו. הספר עורר דיון ציבורי נוקב והפך לספר לימוד לשחקנים ולסטודנטים לתיאטרון.
• בשנת 2014 הופיעה הביבליוגרפיה המקיפה הראשונה ליצירתו, "נסים אלוני, ביבליוגרפיה 2014-1948" בעריכת אילן בר-דוד ודור ורטהיימר^[8].
• בשנת 2015 הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב, הסרט התיעודי של דורון ג'רסי "הָיֹה הָיָה מלך - נסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג" על חייו ופועלו של נסים אלוני. הסרט משלב אנימציות מרהיבות המבוססות על ציוריו ואיוריו של יוסל ברגנר לדמויותיו של אלוני.^[9]

• עיריית ת"א מעניקה את פרס המחזאות מטעם קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות על שמו.
• עיריית ת"א קראה רחוב על שמו בשנת 2009 במתחם פארק צמרת.
• עיריית ראש העין קראה רחוב על שמו בשנת 2017 במתחם פסגות אפק.
• לוחית זיכרון הושמה על ביתו ברח' דיזנגוף 223 בתל אביב

• אדי קינג, מחזה בשתי מערכות, מפעלים אוניברסיטאיים, תל אביב, 1975
• הכלה וצייד הפרפרים והנפטר מתפרע, מחזה בשני חלקים שונים, הקיבוץ המאוחד, 1980
• נפוליון - חי או מת!, מחזה עם פזמונים, מוזיקה מאת גארי ברתיני, כתר, ירושלים, 1993
• אכזר מכל המלך, משכל תל אביב, 1997
• הצוענים של יפו, מחזה בשתי מערכות, רישומים - יוסל ברגנר, משכל, 2000
• בגדי המלך, מחזה בשלושה חלקים: סתיו, חורף, אביב, ציורים ואיורים - יוסל ברגנר, עריכת המחזה לדפוס - דורי פרנס, משכל תל אביב, 2004
• דודה ליזה, מלודרמה ישראלית בשתי מערכות, ציורים ורישומים - אודרי ברגנר, משכל תל אביב, 2004
• הנסיכה האמריקאית, מחזה אחד בשתי גרסאות, ציורים ורישומים - יוסל ברגנר, עריכת מחזה לדפוס - דורי פרנס, משכל, 2004

לא יצא לאור

• האם יש מקקים בישראל?^{[10][11][12][13]}

• רשימות של חתול רחוב, הופיע בהוצאת ספרי פרוזה
• רוץ, חייל טורקי, הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (2006) - חידוש של ארבעה סיפורים שפורסמו לראשונה בספר 'הינשוף' בספריית תרמיל, וכונסו במהדורה זו לנובלה אחת.
• הינשוף, ספריית תרמיל. עובד למחזה "משחיז הסכינים הסיני" בידי דניאל הורוביץ והוצג בתיאטרון החאן, בבימויה של מור פרנק, בשנת 2009
• השממית, כנרת, זמורה ביתן, דביר - 2017 סדרת רטרו

• יהונתן גפן, פרצוף של צועני - נסים אלוני: המקום, הזמן, הדמויות, העלילה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2022
• אוריאל זוהר, תיאטרון מגלם מיתוס (בעיקר על חנוך לוין וניסים אלוני), עיתון 77 ירחון לתרבות וספרות, מספר 170, עמ' 30–33, 42, תל אביב, 1994
• משה נתן, כישוף נגד מוות: התיאטרון של נסים אלוני. ערך וצירף הקדמה ונספחים זאב שצקי; איורים: יוסל ברגנר, אודרי ברגנר, שלמה ויתקין, משה מוקדי. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1996
• יצחק בן-מרדכי, ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס: עיון ביצירתו של נסים אלוני, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד, 2004
• נורית יערי (עורכת), על מלכים, צוענים ושחקנים - מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
• שרית פוקס, נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008^[14]
• מאיה בז'רנו, על שלושה מחזות של נסים אלוני, עמדה 22, 2010, עמודים 137–155

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: נסים אלוני
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נסים אלוני

• נסים אלוני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• נסים אלוני, באתר שירונט
• נסים אלוני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• נסים אלוני, דף שער בספרייה הלאומית
• נסים אלוני, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• נסים אלוני, בארכיון הבימה
• יעל רנן, ספרות המערב: הנסיכה האמריקאית 2.7
• "המלך הגולה של התיאטרון הישראלי", פודקאסט "גיבור תרבות" להאזנה המוקדש כולו לניסים אלוני וליצירתו, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת]
• נסים אלוני, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• נסים אלוני, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• מילים לשירים של ניסים אלוני, באתר "שירונט"
• נורית יערי, חייו ויצירתו של נסים אלוני, באתר תיאטרון החאן
• מידע על נסים אלוני בקטלוג הספרייה הלאומית
• שלמה שבא, איפה המהפכה ואיפה התרנגולת, דבר, 3 באפריל 1964
• יפעת נבו, שני מונולגים על שבע בובות ועוד שתיים, מעריב, 27 בדצמבר 1968
• שאול אלוני, אחי, נסים אלוני, באתר ynet, 11 ביוני 2003
• ציפי שוחט, עכבר העיר אונליין, למה התיאטרון מתנער מניסים אלוני?, באתר הארץ, 02 ביולי 2008
• מיכאל הנדלזלץ, במחשבה שנייה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2008
• מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, ניסים אלוני נחשף בספר חדש, באתר הארץ, 07 בינואר 2009
• ניסים קלדרון, נמר של פרדוקסים, באתר ynet, 6 בינואר 2009
• אורי הולנדר, קנטטה לביוגרפיה, באתר הארץ, 11 במרץ 2009
• עודד מרום, גילה אלמגור: זכיתי לעבוד עם אלוני, באתר nrg‏, 26 במאי 2009
• שמעון שלוש, על שני סיפורים של נסים אלוני מתוך "הינשוף", באתר סימניה, 3 באוגוסט 2010
• המחזה "הנסיכה האמריקאית", באתר תיאטרון החאן
• "ניסים אלוני - מחשבות נוספות" מסדרת התוכניות "גיבור תרבות"
• שרית פוקס, נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני
• יצחק בן-מרדכי, ‏הגנגסטר והספינקס : קריאה במחזה אדי קינג מאת נסים אלוני, מכאן א', מאי 2000, עמ' 97–114
• יצחק בן-מרדכי, המולדת היא הגולה האמתית - על עולמו של נסים אלוני, עיונים בתקומת ישראל 12, 2002
• יהודה זיו, על דעת המקום: מחברת הסיפורים של נסים אלוני, בבלוג "עונג שבת", 29 במאי 2013
• אברהם עוז, "נסים אלוני: מארץ הקודש לארץ נוֹד: אלוני והשיח הפוסט־קולוניאלי", מתוך: שדות ומזוודות: הדרמה העברית והסיפר הציוני ת"א: רסלינג, 2014, ע"ע 187–206.
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על נסים אלוני, באתר iCast‏, 22 בינואר 2014
• יאיר אשכנזי, נפתח ארכיון נסים אלוני, באתר הארץ, 11 בפברואר 2014
• יצחק בן-מרדכי, ‏״ערים כמו חלומות, עשויות תשוקות ופחדים״ : תל אביב של נסים אלוני, מכאן ט"ו, מאי 2015, עמ' 37–59
• יאיר אשכנזי, למה נסים אלוני מצליח דווקא בין אוהבי תיאטרון צעירים, באתר הארץ, 26 במאי 2015
• מיכאל הנדלזלץ, נסים אלוני: הבטחה שכן מומשה, באתר הארץ, 10 במאי 2015
• יעקב לויתם, היום אף אחד לא יודע מי זה נסים אלוני. אולי יגלו אותו עוד 100 שנה, באתר ישראל היום, 21 באוגוסט 2015
• נחום מוכיח, אוזניו היו כרויות לדרמות באתר הבמה, 25 באוגוסט 2015
• אורי הולנדר, מסה על נסים אלוני, במלאת עשרים שנה לפטירתו, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 14 ביוני 2018
• סיפור מאת ניסים אלוני ברשת: "הממזר - סיפור על יפתח הגלעדי", פורסם ב"יקום תרבות", 2020
• סיפור מאת ניסים אלוני ברשת: "המעשה במלך אדוני בזק והמלכים קצוצי האצבעות", פורסם ב"יקום תרבות", 2020
• טקס פרסי כינור דוד 1964, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• תיאטרון הבימה מציג את "הצוענים של יפו", 1972, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• קטע מההצגה "הנסיכה האמריקאית" מאת ניסים אלוני, 1967, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• פרסומת להצגה ארלקינו של תיאטרון העונות, 1963, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• תיאטרון העונות מציג: אל תיגעו בנוימן, 1964, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• זיוה שמיר, "הינומת כלה ובגדי שחורים" על שני מחזותיו של נסים אלוני "הכלה וצייד הפרפרים" ו"הנפטר מתפרע", מעריב ,5 בספטמבר 1980