חנוך לוין

שנותיו הראשונות

נולד בתל אביב למלכה וישראל לוין שעלו לארץ בשנת 1935 מלודז' בפולין. צאצא של רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי חנוך הניך לוין מאלכסנדר. גדל בבית מסורתי בשכונת נוה-שאנן שבדרום תל אביב, ולמד בבית הספר הממלכתי הדתי "יעבץ". אחיו, דוד לוין, שהיה מבוגר ממנו בתשע שנים, עבד בשנות ה-50 כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, וכך נחשף לוין כילד לעולם התיאטרון משני צידי הקלעים. כשהיה בן 12 התייתם מאביו - בעל חנות מכולת שכונתית - שנפטר מהתקף לב. הוא התחיל ללמוד בתיכון "צייטלין" בתל אביב, אך לאחר שסיים את כיתה ט' ביקשה ממנו אמו שיעזור בפרנסת המשפחה. לוין החל לעבוד כנער שליח בחברת "חירות" ונרשם ללימודי ערב לנערים עובדים בבית הספר "תיכון עירוני א'". במסגרת לימודיו בבית הספר השתתף בחוג דרמטי, ושיחק במחזה "מיכל בת שאול" של אהרן אשמן. באותה תקופה לוין יצא בשאלה.^[2]

לאחר שירות צבאי כצפן בחיל הקשר, החל לוין ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (1964 - 1967). באוקטובר 1965 הצטרף למערכת העיתון "דורבן", אחד משני עיתוני הסטודנטים של האוניברסיטה. את המדור הספרותי בעיתון זה, ערך חברו לספסל הלימודים אברהם עוז, שלימים היה מעורב בהשתלבותו של לוין בתיאטרון הקאמרי. לוין החל לפרסם שם מדור סאטירה בשם "דף האחוריים של חנוך לוין" שהוצב בעמוד האחרון של העיתון. במדור זה, בין השאר, ביקר לוין את המלחמה על כל היבטיה, את נרטיב השואה, וגם הרבה לעקוץ את הממסד על יחסו לערבים. כתיבתו עוררה את חמתם של רבים מעמיתיו הסטודנטים, שאף חתמו על עצומה המגנה אותו ואת כתיבתו. אחדים מקטעיו בתקופה זו הוצאו לאור, בשינויים כלשהם, כחלק מיצירתו המאוחרת יותר (למשל, "בלדה מחושלת על חייל וחיילת" מיוני 1966 שהתגלגל ל"נשר שחור על גג אדום", ופורסם בעקבות מבצע שלום הגליל). חלק מהמדור נכתב יחד עם האמן מיכאל דרוקס שגם אייר אותו. לוין ודרוקס אף יצרו סדרת עבודות משותפת בשם "אדון זאב". הוא בחר לא לגשת לבחינות הסיום ולא קיבל תואר ראשון.

בעת שירותו הצבאי התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שם פגש בדני טרץ', איש התיאטרון של הנוער הקומוניסטי. בין השניים צמחו ידידות וקרבה מקצועית שנמשכה מעבר לתקופת הפעילות המפלגתית. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בה שירת ביחידת נ"מ באל עריש, המשיך במעורבותו הפוליטית, ולאחר מלחמת יום הכיפורים אף נטל חלק בפגישות קבוצה טרוצקיסטית (אם כי תיאר את השתתפותו בפגישות אלה כבעלת אופי "אנתרופולוגי").

פרסומי יצירות ראשונים

בשנת 1967 פרסם לוין פואמה בשם "ברכות השחר" ב"יוכני", שהתקבלה בהערכה רבה בחוגי הספרות בארץ; ב"הארץ" הוא פרסם את הסיפורים "דינה העקשנית" (1966) ו"פשישפש" (1971; סיפור אחר של לוין באותו השם נכלל לימים בספר "החולה הנצחי והאהובה") ואת מחזורי השירים "שיר מסיבת רעים: אידיליה" (1968) ו"אנשים עם פגם" (1970). בעקבות הזמנתם של מנחם פרי ומאיר ויזלטיר החל לפרסם ב-1972 סיפורים, פואמות ושירים בכתב העת "סימן קריאה" ("עולם החנפנות" ב-1973, "גיבן מוצא זונה" ב-1976, "חיי המתים" ב-1981, ואחרים), והשתתף בקביעות בכל חוברות כתב-העת. ספרו הראשון, 'חפץ', ראה אור בספרי סימן קריאה, מסגרת שבה המשיך להוציא את ספריו עד מותו.

ב-1967 שלח לוין תסכית רדיו בשם "תפסו את המרגל" לתחרות תסכיתים בקול ישראל, וזכה בפרס הראשון. התסכית, בבימויו של דוד לוין, שודר מספר פעמים, ותרגום שלו לאנגלית אף זכה ב-1969 בפרס הראשון בתחרות תסכיתי רדיו באיטליה. הוא התפרסם מאוחר יותר בספר "אחרון".

בשנת 1968 השתתף לוין בתערוכה הקבוצתית "+10 - בעד ונגד", במסגרת קבוצת +10 של רפי לביא בגלריה 220 בתל אביב.^[3][4]

פעילות בתיאטרון

רבקה גור בהצגה "כריתת ראש" (התמונה כוללת עירום קל וחלקי)

רבקה גור בהצגה "כריתת ראש

class=notpageimage|הצגה

במקביל לפעילותו הספרותית ה"טהורה", עסק לוין בתקופה זו (1967 - 1970) בכתיבת מחזות סאטיריים פוליטיים. במרץ 1968 החל לעבוד יחד עם הבמאית עדנה שביט על הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", אותו החל לחבר שנה קודם לכן; תחילה דובר על כך שהקברט יועלה ב"צוותא", הלהקה אף עשתה חזרות שם, אך כשמנהלי "צוותא" ראו חזרה מתקדמת של המופע הם החליטו לבטל את הצגתו שם עקב תכניו. עקב כך, החליטו היוצרים להציגו במועדון "בר-ברים" בתל אביב.^[5] חברי הלהקה כללו ארבעה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב תחת עדנה שביט, בהם בת-שבע צייזלר וגד קינר (כשלעיתים החליף אותו יאיר רובין), המוזיקה לשירים נכתבה בידי אלכס כגן ובני נגרי, ועל ההפקה היה אמון דני טרץ'. בהופעה מוקדמת בקיבוץ נצר סרני התחוללה שערורייה כשוותיקי הקיבוץ, שזעמו על תכניו של הקברט, פירקו את הבמה, צרחו על השחקנים ונהגו עמם באלימות.^[6] עקב התגובות, מיתנה הבמאית עדנה שביט את ההצגה, הוציאה ממנה את אחד השירים שעוררו את הזעם הגדול ביותר, "בלדה על כיבוש הכותל המערבי", וביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר. באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות,^[7] הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.

עבודתו הבאה של לוין הייתה רביו סאטירי בשם "קטשופ". את ההצגה מימן דוד ארנפלד, יהלומן ופעיל שמאל, שהתרשם מ"את ואני והמלחמה הבאה", הפיק דני טרץ', וביים אחיו של חנוך, דוד לוין. שחקני המחזה היו תיקי דיין, קובי רכט וטוביה צפיר (כשלעיתים החליף אותו שמעון לב-ארי), ועל הלחנת המוזיקה הופקדו שוב אלכס כגן ובני נגרי. המופע הוצג לראשונה במועדון "הקברט הסאטירי" (במרתף "קולנוע פריז") בתל אביב במרץ 1969. ההצגה "קטשופ" הייתה בידורית יותר ועוקצנית ותקיפה פחות מקודמתה, והביקורות עליה היו טובות ברובן^[8], וכך גם תגובת הקהל.

בשתי יצירות אלה יצא לוין נגד פאתוס המיליטריזם הישראלי (הפארודיה מ"את ואני והמלחמה הבאה", "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על נאום הניצחון של אל"ם גורודיש בתום מלחמת ששת הימים), לעג לאזלת ידם ושאננותם של מדינאי ישראל ("שיחות שלום במזרח התיכון" מ"קטשופ"), ועסק באופן מקאברי בשכול ("מרובעים בבית הקברות" מ"קטשופ").

הביקורת שהופנתה כלפי לוין בעקבות "את ואני והמלחמה הבאה" התעצמה לאחר בכורת מחזהו הפוליטי השלישי, "מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת האמבטיה", כפי שכתוב פעמים רבות בטעות), שהועלה על ידי התיאטרון הקאמרי בבימויו של דוד לוין, ובכיכובם של תיקי דיין, ישראל גוריון, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי, ונחום שליט. עוד לפני העלאתו, רצה התיאטרון למתן את החומר של המחזה, אך נתקל בסירובו של חנוך לוין. כמו כן, תבעו אנשי המפד"ל בתל אביב, בראשותו של סגן ראש העירייה חיים בסוק, מן העירייה שלא להעלותו עקב תוכנו, שכלל שיר שחילל לכאורה את כבודו של התנ"ך, ובנוסף, פנו גם למשרד הפנים לבטל את העלאתו באמצעות "המועצה לביקורת סרטים ומחזות".^[9] המועצה הסירה שני קטעים מן המחזה,^[10] התיאטרון הקאמרי הגיש תביעה כנגד המהלך לבג"ץ,^[11] והמועצה חזרה בה ואישרה את המחזה במלואו,^[12] והוא הועלה לבסוף בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970. ההצגה כללה, בין השאר, ביטויים גסים ("לתקוע נודות"), סצנה ("העקידה") בה יצחק מפציר באביו אברהם שלא יהסס וישחט אותו, כביקורת על ההורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות, ולעג על הזחיחות והיוהרה הישראלית ("החיזור"). אולי משום שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד, ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי). חרף מחאותיו של לוין, החליטה הנהלת התיאטרון בעקבות המהומות להוריד את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד.

מחזהו ה"אמנותי" הראשון של לוין היה הקומדיה "סולומון גריפ" שבכורתה נערכה במאי 1969 ב"תיאטרון הפתוח", בבימויו של הלל נאמן. להצלחה הציבורית הגדולה הראשונה הוא זכה בעקבות הקומדיה הבאה שלו, "חפץ", שהועלתה על בימת תיאטרון חיפה במרץ 1972 בבימויו של עודד קוטלר; מחזה זה נדחה על ידי "הקאמרי" ו"הבימה" קודם לכן. מחזהו הבא, "יעקובי ולידנטל", היה הראשון אותו לוין גם ביים, והוא הוצג לראשונה בדצמבר 1972 בתיאטרון הקאמרי. במהלך שנות השבעים הוא המשיך לכתוב ולביים הצגות שהועלו בעיקר בתיאטרון חיפה וב"קאמרי" (ראו את רשימת המחזות). לוין גם חיבר בתקופה זו שני תסריטים: "פלוך", שביים דני וולמן ב-1972 ובו גם שיחק בתפקיד קטן, ו"פנטסיה על נושא רומנטי" שביים ויטק טרץ' ב-1977; שני הסרטים זכו להערכת הביקורת, אך לא הקהל.

הסערה הגדולה הבאה התחוללה בעקבות המחזה "יסורי איוב" ב-1981. מחזה זה כלל סצנה בה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל. מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". מחזהו הבא של לוין, "הזונה הגדולה מבבל" מ-1982, עורר התנגדות גם בקרב עמיתיו השחקנים בתיאטרון הקאמרי, ובראשם יוסי ידין. בעקבות ההתנגדות, קוצר המחזה בכ-20 דקות.

לוין חזר לכתיבה הפוליטית במחזהו "הפטריוט", שהועלה באוקטובר 1982 בתיאטרון נווה צדק בבימויו של עודד קוטלר. המחזה מתאר, בין השאר, אזרח ישראלי המבקש להגר לארצות הברית, ולשם כך מתבקש על ידי הקונסול האמריקאי לירוק על אמו ועל ידי הממונה על השטחים לבעוט בפני נער ערבי, רגע לפני עזיבתו הוא מגויס למלחמה באלבניה ונהרג. כשהוא מגיע לגן עדן הוא מתחיל לבקש מחילה אך לבסוף מקניט את אלוהים ותופס את כסאו. אף על פי שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות לא נתנה את אישורה, החליט קוטלר להעלותו על הבמה; כיוון שעלתה ההצגה לבמה ללא אישור, ניתן דו"ח על העלתה ונפסלו חלקים ממנה. לאור העובדה שהקטעים שנפסלו היו משפטים מתוך ההצגה ולא סצנות שלמות, התקשו יוצרי ההצגה למצוא פתרון למגבלות הצנזורה. אלא שאז התראיין יהושע יוסטון, יו"ר המועצה לביקורת סרטים הצגות וציטט ברדיו את המשפטים שהצנזורה חתכה מההצגה. כיוון שכך, מצאו היוצרים פתרון משפטי: אם ליו"ר המועצה מותר להקריא את המשפטים שהצנזורה אסרה, משמע אסור להציג אותם אך להקריא מותר. מאז ואילך במקום להציג את המשפטים האסורים על הבמה, הם הוקראו על ידי שחקן שישב בקהל.

לוין הואשם על ידי חלק מהמבקרים במהלך שנות השמונים כי מחזותיו החלו לחזור על עצמם ("יאקיש ופופצ'ה", "המתלבט"), אולם מחזותיו המאוחרים יותר ("הילד חולם", "ההולכים בחושך", "אשכבה" ועוד) זכו לשבחים רבים.

פעילותו כפזמונאי וכסופר

אף על פי שפעילותו המרכזית הייתה בתיאטרון, כתב לוין גם פזמונים שהולחנו, כ"חייל של שוקולד" בביצוע "החלונות הגבוהים" (שהתפרסם קודם לכן במדורו "דף האחוריים", ונאסר להשמעה ברדיו בשל תוכנו), "אדון כמעט וגברת כבר" בביצוע יהודית רביץ, "העץ הוא גבוה" ושירים נוספים בביצוע להקת "אחרית הימים", "אני חיה לי מיום ליום" בביצוע תיקי דיין (שהתפרסם מאוחר יותר בלחן שונה בביצועה של ריטה), "לונדון" (הלקוח ממחזהו "אורזי מזוודות"), "שחמט"^[13] (מתוך "את ואני והמלחמה הבאה") בביצוע חוה אלברשטיין, ועוד. לוין פרסם שני ספרי סיפורת ("החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת"), מערכונים ("הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים'") וספר שירה ("חיי המתים").

בשנות ה-90 הופיעה השחקנית מרים גבריאלי (ששיחקה בכמה ממחזותיו) בהצגת היחיד "שש שעה רקובה" שהתבססה על כמה מסיפוריו שהופיעו בספר "החולה הנצחי והאהובה".

בשנת 2000, לאחר פטירתו, הוציא המוזיקאי דודי לוי את הדיסק "פרויקט חנוך לוין", הכולל 11 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2003 הוציא המלחין/פסנתרן עמית פוזננסקי את הדיסק "חיי המתים", הכולל 10 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2008 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף בשם "כשתחשכנה עיניי", ובו שירים שכתב לוין. בשנת 2022 יצא לאור הפרויקט המוזיקלי "מילה שלי - משירי חנוך לוין", הכולל שישה שירים פוליטיים שכתב לוין.^[14]

לוין כתב סיפורים וקטעי פרוזה רבים. הוא הרבה לכתוב פרוזה בתחילת דרכו, בשנות השישים. אז כתב סיפורים קצרים שהושפעו מאוד מקפקא למשל "ההזדמנות" הנפתח במילים "בוקר אחד גילית שאתה אבק. לא נתנו לך מנוח." או סיפור אחר שנפתח ב"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין". קרן דותן כותבת על אוסף של חמישה מסיפוריו המוקדמים המרכזיים כי "מכל החמישה עולה אחרות חריפה של הדמות המרכזית. אחרות בלתי נסבלת המתפרקת בחלק מהסיפורים עד כדי קומדיית נונסנס."^[15]

שני ספרי הפרוזה המרכזיים שלו הם 'החולה הנצחי והאהובה' (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1986) ו'איש עומד מאחורי אשה יושבת' (הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1992), והם נכתבו בהזמנת מנחם פרי, שערך את ספריו והוציאם לאור החל מ'חפץ' (1972) ועד 'הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים' (1994). אף שלוין ראה את עצמו קודם כל כמחזאי הוא המשיך לכתוב קטעי פרוזה לכל אורך חייו, ואלה פורסמו גם בקבצים 'מה אכפת לציפור', 'הג'יגולו מקונגו', ו'אחרון' (כולם ראו אור בסדרת הספריה החדשה).

לוין נודע בסירובו העקבי להתראיין לכלי התקשורת, בו התמיד מאז תחילת שנות השבעים. באחד מהראיונות המעטים שנתן בתחילת דרכו (למיכאל הנדלזלץ מגלי צה"ל), ענה לשאלה "מדוע אתה כותב דווקא לתיאטרון?":

אני חושב, פשוט, הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש, פשוט, אני באמת לא יודע למה... אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות, אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש, חומר שמבוצע על הבמה.

פעילותו בקולנוע

בשנת 1972 כתב חנוך לוין את התסריט לסרט פלוך ביחד עם הבמאי דן וולמן שגם ביים את הסרט. אברהם חלפי שיחק בתפקיד הראשי ולוין עצמו השתתף בתפקיד קטן.בשנת 1977 כתב לוין את התסריט לסרט פנטסיה על נושא רומנטי אותו ביים ויטק טרץ' ובו דמויות גרוטסקיות אופייניות לכתיבתו של לוין.הסרט הקצר "המשורר הלאומי" שכתב וביים דן וולמן בשנת 1978, התבסס על תסכית של חנוך לוין בשם "תפסו את המרגל"

לוין נישא שלוש פעמים, לציירת נאוה כורש ולדיילת עדנה קרן, איתה נולד לו בנו אהרון לוין, מחזאי ובמאי^[16]. בת זוגו בשנות חייו האחרונות הייתה שחקנית התיאטרון ליליאן ברטו, אותה פגש בשנת 1993 בזמן החזרות להצגה "הילד חולם". משלוש נשים אלו נולדו לו ארבעה בנים.

בסוף שנות ה-90 לוין חלה בסרטן הערמונית ואושפז במרכז הרפואי תל השומר. ממיטת חוליו ביים לוין את המחזה האחרון שכתב, "הבכיינים", אך לא זכה להשלים את בימויו בעצמו (הבמאי אילן רונן השלים זאת).

לוין נפטר ב-18 באוגוסט 1999 מסרטן הערמונית ונקבר בבית העלמין קריית שאול. "הקומדיה הגדולה", שנכתבה בסוף יולי 1999, נמצאה במחשב כף היד של לוין לצד מיטתו בבית החולים ונחשבת ליצירתו האחרונה.

לוין חיבר במהלך חייו 63 מחזות, וביים 22 מתוכם (ראו את רשימת המחזות).

חנוך לוין החל את דרכו כסטיריקן ונושא הסאטירה הופיע באופן עקבי בכתביו. החל בדף האחוריים, ב"את אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה", דרך "חפץ" ו"הילד חולם". אולם במאמר היחיד שפרסם^[17] לוין טוען שהסאטירה אינה כלי תקף כדי לעשות שינוי. הוא אומר שהיא תמיד מציגה את המציאות בצורה צרה מדי ושהיא אפקטיבית רק ככלי ספרותי.

כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן מופיעים אנשים שונים.^[18]עם זאת, הטקסטים שכתב לוין מציגים לא פעם דמות גבר שמוכנה ללכת רחוק, רחוק מאוד לעיתים, בעבור מה שנראה כתשוקה לבשר, כצורך לקבל מעט חום מהמין הנשי לרוב. דמויותיו של לוין משתקפות לאור צורך זה כאנטי-גיבורים מובהקים. קיימת מגמה בטקסטים של לוין להקצין עם הסיפור: אם הגיבור רודף אחר יחס מהאישה וקיימת בו ציפייה למשל שהנה, עוד מעט יזכה לנשיקה או למבט חם מצידה, הטקסט שובר ציפייה זו שוב ושוב. אפשר לראות בכך דרך בה הטקסט יוצר דרמה – מקום בו קיימים חיים – אך אפשר שהטקסט בא לבחון במקרים אלו עד כמה ירחיק האדם האוהב, הסובל, ללכת, בעבור מעט יחס מהאישה שהוא אוהב. דוגמאות לקיצוניות בה נוקט הטקסט היא שלילת האפשרות לאהבה מצד האישה. כך, מסכינים הגברים בחלק מהסיפורים לשמש את האישה כמשרתים; משרתים אשר טומנים בחובם תקווה סמויה להתחכך לפחות בקרבה לאישה.

פיתוח נוסף של הנושא מראה כי היחס של האחר מקנה לי מקום בעולם הזה. אפשר לראות בכך ביקורת על האדם הזקוק לתבניות בחייו: בחלק מסיפורי הפרוזה של לוין מוצג הגבר כעבד לעצלותו, שכל תשוקותיו מסתכמים ברדיפה אחרי בית, אישה ומיטה חמה. נושא זה מופיע גם אצל סופרים אחרים בספרות, כש"י עגנון ב"תמול שלשום", אך הטקסט של לוין בוחר להפשיט את האדם בצורה מוקצנת יותר, המשאירה אותו עירום לנוכח תשוקותיו, המוצגות לרוב בפני הקורא – או הצופה – כזרם תודעה המתחבט בין תשוקותיו האפלות מחד, לבין הרצון להיות אדם טוב ורגיל, מאידך.

נושא נוסף המופיע בכתיבתו של לוין הוא חוסר המשמעות של הקיום האנושי.^[19] לוין שומט פעמים רבות את הקרקע עליה מתנהל המשחק בין המינים. כך, אפשר למצוא למשל ב"איש עומד מאחורי אישה יושבת" עיקור של התשוקה על ידי מסע אל קרבי הגוף, כדי להוכיח שהתשוקה מתקיימת רק עד לאן שמגיע העור. אפשר למצוא גם רגעי התפכחות, או הארה, אצל דמויות הגברים בכתביו, המגלות כי כל המירוץ עקר מיסודו: גם האהבה המסנוורת ביותר, מכילה בהמשך ישיר לה שגרה אפורה.

המחזה מלכת אמבטיה של לוין שהועלה בתחילת שנות ה-70, נתקל בתגובה ציבורית שלילית; אנשי ציבור והקהל הרחב סירבו לקבל את הביקורת כפי שבאה לידי ביטוי במחזה.^[20] ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות,^[21] פצצות סירחון הושלכו^[22] ופעמיים אף האולם פונה לאחר התרעה טלפונית על הטמנת פצצה באולם,^[23] נשלחו מכתבי איום ועלתה דרישה מצד חיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב מטעם המפד"ל להפסיק את התמיכה בתיאטרון.גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי, עורך "מעריב לנוער"). שר הביטחון, משה דיין, שצפה בהצגה, אמר: "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל".^[24]

ערך מורחב – חנוך לוין - מחזות

חנוך לוין כתב 62 מחזות, קברטים ורביואים. רשימה זו מכילה מחזות שהועלו בלבד.

• "פלוך" (1972) - תסריט: חנוך לוין. בימוי: דן וולמן. בכיכובו של אברהם חלפי.
• "פנטסיה על נושא רומנטי" (1977) - תסריט: חנוך לוין. בימוי: ויטק טרץ'. בכיכובם של אלכס מונטה ונסים עזיקרי.

• רחוב בראש העין.
• רחוב ברמלה.
• לוחית זיכרון נקבעה על ביתו של חנוך לוין ברחוב ג'ורג' אליוט 5 בתל אביב.
• ב-2015 נקבעה לוחית זיכרון גם בכניסה לבית ילדותו ברחוב ראש פינה 18 בתל אביב.
• באלבום "נקודה טובה" של הזמר שולי רנד אשר יצא בשנת 2008, מופיע השיר "המשורר" אשר נכתב לזכרו.^[25]

• תיק הדפסים בשם "בהשראת חנוך לוין: תיק הדפסים" (2002) הופק והוצג וכלל עבודות של 16 אמנים ובהם מיכה אולמן, עדו בר-אל, משה גרשוני, תמר גטר, ציבי גבע, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין ואמנים נוספים.
• "אפילו הבוץ היה מתוק", סרטם התיעודי של אורנה בן דור, עמי טיר ורן קוצר עוקב אחרי ההפקה של "אשכבה" בפולין ומתמקד בחנוך לוין ובשחקן יוסף כרמון. הסרט הופק ב-2002 ושודר בערוץ 8.
• "הפשע הקרוי אדם" - סרט תיעודי ביצירתו של רפאל לוין, בנו של חנוך לוין, על ההיבטים האישיים והפרטיים של חיי אביו. בסרט הבן מראיין את בני המשפחה והאנשים שהיו קרובים ללוין, ומציג את אישיותו המורכבת של האמן, ומערכות היחסים החשובות בחייו. בימוי ותסריט: רפאל לוין, הפקה: ענת קנדל, פנס בודד הפקות. הסרט יצא לאור בשנת 2016 במסגרת פסטיבל דוקאביב.^[26]
• סדרת התעודה "חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם",^[27] היא סדרה בת ארבעה פרקים (שכל אחד מהם הוקדש לאספקט אחר בחייו וביצירתו של לוין), אשר נוצרה על ידי רוני קובן, שרון קרני ורן לנדאו, והופקה על ידי מחלקת התעודה של הערוץ הראשון. הסדרה הייתה לאחת מסדרות התעודה המקוריות האחרונות ששודרו במסגרת הערוץ הראשון של רשות השידור בראשית שנת 2017.

ארבעת סרטי הסדרה :

• סרט ראשון - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 1 (57:31 דקות), יו-טיוב
• סרט שני - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 2 (51:33 דקות), יו-טיוב
• סרט שלישי - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 3 (55:46 דקות), יו-טיוב
• סרט רביעי - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 4 (55:05 דקות), יו-טיוב
• שולי רנד סיפר כי כתב את השיר "המשורר", העוסק בדיאלוג בין אדם מאמין לאדם שאינו מאמין, לזכר חנוך לוין.^[28][29]
• ב-17 במרץ 2011 נפתחה בגלריה גבעון בתל אביב תערוכה של הצלם גדי דגון ובה תצלומים המתעדים חלק מהפקות התיאטרון של לוין. במקביל לתערוכה פרסם דגון ספר תצלומים בנושא זה.^[30]

מוזיקה

• רבים משיריו ופזמוניו הולחנו בידי מלחינים רבים. יצאו גם כמה אלבומים של שירים מולחנים שכתב לוין.
• 2024 - האופרה "חנוך לוין - האופרה" הכוללת שירים וקטעים מאת לוין על מוזיקה מאת יוסי בן נון, יונתן כנען, יונתן קרת, רוני רשף ודוד סבה הופקה באופרה הישראלית בתל אביב

• אבי טולדנו שר חנוך לוין (1990)
• דודי לוי - פרויקט חנוך לוין (2000)
• חיי המתים - עמית פוזננסקי - משירי חנוך לוין (2003)
• את ואני והמלחמה הבאה (2004), בהשתתפות השחקנים/זמרים שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר והפסנתרן ברט ברמן
• מלכת אמבטיה (1970), יצא על גבי דיסק בשנת 2006^[31]
• כשתחשכנה עיניי - שירים ומוזיקה ממחזותיו של חנוך לוין (אוסף)(2008)^[32]
• היספיקו החיים? - משירי חנוך לוין (2013)
• חיותה- פנטזיה מוזיקלית תיאטרלית על פי חנוך לוין משתתפים: ירדן בר-כוכבא, רוני פורת, עמנואל חנון, אריה זונשיין, דניאל פיינגולד, עידו בוקלמן (2014)^[33]
• "מילה שלי - משירי חנוך לוין" (2022), בהשתתפות מוני מושונוב, מיכאל מושונוב, ליליאן ברטו, שאנן סטריט, סגול 59, איתי טיראן, יוסי צברי ואחרים^[34][35]

• מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001. אוסף ביקורות על מחזותיו של חנוך לוין, שפורסמו בעיתונות במשך שלושים שנה.
• ברכה צמח, בקט ולוין: שפת גוף, הוראות במה ואינטר-טקסטואליות, הוצאת רסלינג, 2012.
• נורית יערי ושמעון לוי (עורכים), חנוך לוין: איש עם המיתוס באמצע, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם קרן זגגי, 2004.
• מנחם פרי, "חיים ביחס", אחרית-דבר לספרו של חנוך לוין 'איש עומד לפני אשה יושבת', הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 285–302.
• דנה-לשם עזרא, חנוך לוין - חפץ, הוצאת אור-עם, 1993.
• חיים נגיד, צחוק וצמרמורת: על מחזות חנוך לוין, הוצאת אור-עם, 1998.
• זהבה כספי, היושבים בחושך - עולמו הדרמטי של חנוך לוין: סובייקט, מחבר, צופים, כתר הוצאה לאור, 2005.
• יצחק לאור, הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, 1999.(הספר בקטלוג ULI)
• תמר בר-לב, בין החפץ כרצון לחפץ הדומם: עיון במחזותיו של חנוך לוין, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1982.
• במבי (עודד) פרידמן, ה"בית" של חנוך לוין: העיצוב הבימתי של חלל פנים הבית במחזות ה"שכונה" של חנוך לוין, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 2002.
• עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009(הספר בקטלוג ULI).
• יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
• עודד וולקשטיין, דני טרץ', מולי מלצר (עורכים), ספר הציטטות של חנוך לוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
• אברהם עוז, שדות ומזוודות: תזות על הדרמה העברית והסיפר הציוני, תל אביב: רסלינג, 2014.
• מולי מלצר, חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2024.^[36]
• Erella Brown, Allegory and Irony in the Satirical Work of Hanoch [Ph.D Dissertation); Ithaca: Cornell University 1989
• איה לביא סנדרוב,"מודרניזם ופוסטמודרניזם ביצירת חנוך לוין: פואטיקה פוסטמודרנית בשירות הפואטיקה המודרנית", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2012.
• יונתן אנוש, "אליך וממך חנוך לוין" אירוע תיאטרלי אופטימלי בשתי מערכות. עיבוד ועריכה - אוריאל זוהר. כתב העת עכשיו, גיליון 73–74, עמ' 145–149, (סתיו-חורף 2013–2014).

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: חנוך לוין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חנוך לוין

• אתר המכיל את מכלול יצירות חנוך לוין במלואן
• מידע על חנוך לוין בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת הפרסומים של חנוך לוין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19, ספטמבר 2009
• גיבור תרבות תוכנית רדיו בשני חלקים המוקדשת לחנוך לוין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: חלק א' להאזנה
• גיבור תרבות תוכנית רדיו בשני חלקים המוקדשת לחנוך לוין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: חלק ב' להאזנה
• ‏BioCast - אלף אישים באלף שניות: חנוך לוין, באתר iCast‏, 30 ביוני 2011 - ריאיון עם אלברט כהן
• גיא מרוז מקריא שיר של חנוך לוין "את מי אהבה אהובתי", גלי צה"ל, יולי 2017
• חן מלול, לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 20.01.2019
• חן מלול, "דף האחוריים" של חנוך לוין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 12.01.2020
• אביבית משמרי, פורים שפיל של חנוך לוין: כש"הילד חולם" התחפש, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 04.03.2020
• זיוה שמיר, "יצר האדם רע ונורא מנעוריו"- על מחזהו של חנוך לוין "הילד חולם", טעמים: רבעון לאמנויות ולחינוך, חוב' א, 1, דצמבר 1993

מידע ביוגרפי וביבליוגרפי

• חנוך לוין, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• חנוך לוין, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• חנוך לוין, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• נורית יערי, שמעון לוי, ורשימת מחזותיו שהוצגו על בימות התיאטרון, באתר התיאטרון הקאמרי.
• רשימת הפרסומים של חנוך לוין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ספרי חנוך לוין באתר הספריה החדשה

מאמרים מכתבי עת אקדמיים

• זהבה כספי (2008) "'הפטריוט' בשירותה של 'מלכת אמבטיה': מלחמת ששת הימים ביצירתו של חנוך לוין" ישראל, חוברת 13, עורך: מאיר חזן
• זהבה כספי, ‏מצורת הגוף אל הבשר והדם: ייצוגי גוף בדרמה של חנוך לוין, מכאן ג', דצמבר 2002, עמ' 62–85

כתבות עיתונאיות

• יצחק לאור, איך אומרים לקרדה בצרפתית - על "הכנסתו" של לוין לתוך הרפרטואר של התיאטרון הצרפתי, באתר הארץ, 10 ביוני 2004
• ציפי שוחט, 13 הפקות למחזות של חנוך לוין יועלו בעולם, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2006
• ציפי שוחט, חנוך לוין ממשיך לנצח, באתר הארץ, 6 באפריל 2008
• יצחק לאור, "יש עוד חנוך לוין אחד, לא זה שמת", באתר הארץ, 29 באוגוסט 2008
• מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, ה"סקופ" של חנוך לוין, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2008
• רות דר, שחש וברדש - זיכרונות מעבודה משותפת, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
• אסתי סגל, טל פרי ושירי לב-ארי, ‏חי לו מיום ליום, באתר גלובס, 17 באוגוסט 2009
• מנחם פרי, איך שרתי אופרה עבור חנוך לוין, באתר ynet, 18 באוגוסט 2009, ynet ‏18 באוגוסט 2009
• אהרון לוין, בלכתו הותיר חלל מלא, באתר ynet, 18 באוגוסט 2009
• מיכאל הנדלזלץ, תוגה חד-תרנית, ספר חנוך לוין הצעיר, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2009
• שרית פוקס, חנוך ואני: דוד לוין נזכר באחיו, באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2009
• עמית קלינג, מחזאי עתידות, באתר nana10‏, 18 באוגוסט 2009
• מאיה נחום שחל, מלאכת החיים, באתר כלכליסט, 3 בנובמבר 2009
• רוני פיסקר, חנוך לוין למתחילים, באתר ynet, 15 בנובמבר 2009
• אורן קקון, הקהל היה לב המחזה, באתר הארץ, 8 בינואר 2010
• אראלה בראון, "אנחנו", כלומר אנשי השירות, העבדים, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2010
• רוני אפרת, עכבר העיר אונליין, האם אנחנו בוגדים בחנוך לוין?, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2010
• דניאל ראוכוורגר, תערוכה: הצלם גדי דגון ליווה את חנוך לוין, באתר הארץ, 17 במרץ 2011
• טל פרי, ‏רמי ברוך: "לוין היה אנרכיסט בנשמתו, וצעירים היום אוהבים אנרכיה", באתר גלובס, 2 במרץ 2011
• מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין עדיין אגדה, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
• יוני רכטר, שלומי שבן וקרולינה: שרים חנוך לוין, באתר ynet, 6 בינואר 2013
• החודש לפני שנים: השערוריות של חנוך לוין, באתר הקאמרי, 28 באפריל 2012
• מרב יודילוביץ', חנוך לוין על בימות פולין: "תיאטרון שדורש אומץ", באתר ynet, 12 ביוני 2013
• תמר רותם, איך נהפך חנוך לוין ללהיט בפולין, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2013
• יצחק לאור, מדוע הנשים אצל חנוך לוין הן בעיקר איוּם, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2013
• מיכאל הנדלזלץ, האתר החדש של חנוך לוין חושף מדוע הוא לא הצליח בחו"ל בחייו, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2013
• יאיר אשכנזי, בנו של חנוך לוין מציג צד נוגע ללב ולא מוכר של המחזאי, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2016
• גד קינר קיסינגר, ובבוקר נפלא לה־לה־לה, שוב נבכה על מותם תה־תה־תם, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2018
• כרמית ספיר ויץ, ‏הפרובוקציות, הצנזורה והעירום: 20 שנה למותו של חנוך לוין, באתר מעריב אונליין, 10 באוגוסט 2019
• פרופ' גד קינר קיסינגר‏, השרוול ההפוך: 20 שנים למותו של חנוך לוין, האיש שהציב בפנינו מראה עכורה, באתר וואלה!‏, 19 באוגוסט 2019
• אברהם בלבן, מכתבי אהבה ששלח חנוך לוין לאהובתו כשהיה חייל | חלק א' | חלק ב' | באתר הארץ, מאי 2021

רשימות

• אריק גלסנר, על חנוך לוין, בלוג באתר "רשימות", 30 במרץ 2009
• יפתח גולדמן, חנוך לוין: עליבות וטרגדיה

מיצירתו

• תימהון בָּלוּל בכאב של ערב קיץ / חנוך לוין, באתר ynet, 30 ביוני 2003
• "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה", מתוך 'הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים', באתר הספרייה החדשה
• "כשתחשכנה עיני", באתר הספרייה החדשה
• "שחמט", באתר הספרייה החדשה
• "רגעים יפים", מתוך 'מלכת אמבטיה', באתר הספרייה החדשה
• חנוך לוין, תשחט, אבא, תשחט, באתר ynet, 8 במרץ 2009, קטע מתוך "העקידה", מערכון מתוך 'מלכת אמבטיה' ynet ‏,8 במרץ 2009