נתיחה שלאחר המוות

ניתוח מתים היה אסור אצל היוונים והרומאים העתיקים מטעמים דתיים.הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם.ניתוחי מתים התחילו בצורה מסודרת רק ב-1238 ונכנס אל האקדמיה האירופאית במהלך המאה ה-17 . האיש שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית הוא אנדריאס וסאליוס, אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות.

בעבר היה נהוג לבצע ניתוחי מחקר גם באנשים חיים. היתרון בזה לעומת נתיחה שלאחר המוות, היא האפשרות לראות כיצד תהליכים שונים מתרחשים בגוף בפועל. לפי עקרונות המוסר המודרני אסור לנתח אדם רק לשם מחקר ומסיבה זו אין מבצעים יותר ניתוחי מחקר באנשים חיים.

ניתוחים לאחר המוות מבוצעים משלוש סיבות עיקריות:

1. ביתור גוויות לצורכי לימוד ומחקר
2. ניתוח לשם קביעת סיבת המוות
3. ניתוח לשם נטילת איבר לצורך ריפויו של אדם אחר

ביתור גוויות לצורכי לימוד ומחקר

לפי החוק תימסר גווייתו של אדם שהסכים בכתב כי גופתו תימסר למטרות מדעיות לצורכי לימוד ומחקר.

ברוב בתי הספר ללימוד רפואה בישראל יש מעבדות מיוחדות שבהן מנתחים גופות של אנשים שהביעו את רצונם לפני מותם שגופתם תשמש לצרכים מדעיים.ממצאי הנתיחות שלאחר המוות מספקים נתונים למחקרים רפואיים בתחומים רבים. כמו כן, הנתיחות משמשות לצורכי רפואה מונעת, כגון גילוי פגמים תורשתיים המשותפים לכמה מבני המשפחה.

אזהרה:
תמונה קשה לצפייה

גופתה של קתרין אדווס, קורבנו הרביעי של ג'ק המרטש, לאחר הנתיחה שלאחר המוות. ניתן לראות שהגופה נתפרה באזור הבטן והחזה לאחר הנתיחה.

class=notpageimage|הצגה

שני סעיפים עיקריים של החוק הנוגעים לביתור גוויות לצורכי לימוד ומחקר:

א. לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגויה בבית הספר לרפואה יובאו הגויה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה.
ב. מותר לבית הספר לרפואה לשמור על הגויה או על חלקים ממנה, אם הסכים לכך הנפטר בכתב, או אם הרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא התנגד לכך תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.

ניתוח לשם קביעת סיבת המוות

פרט למחקר מדעי, המטרה העיקרית של הנתיחה שלאחר המוות היא קביעה מדויקת ככל האפשר של סיבת המוות. קביעת סיבת המוות דרושה לצרכים חקירתיים במקרים של עבירה פלילית, והנתיחה משמשת לאיתור חפצים או חומרים בגופה כגון קליעים, להב שבור של סכין, שאריות רעלים וכדומה, היכולים לתרום לחקירת המקרה הפלילי (בישראל עוסק בכך המכון הלאומי לרפואה משפטית).בשנת תשמ"א-1980 נוסף לחוק האנטומיה והפתולוגיה סעיף הקובע "מותר לרופא לנתח גווייה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות".

ניתוח לשם נטילת איבר לצורך ריפויו של אדם

ניתוח לשם נטילת איבר צריך להתבצע בסמוך למות האדם. חלק מהאיברים נלקחים מאנשים שעברו מוות מוחי, כאשר הלב ממשיך לפעום ולהזרים דם באופן מלאכותי, ועל ידי זה נשמרים האיברים עד להוצאתם לצורך ההשתלה.

בראשית ימי המדינה לא הוסדר נושא ניתוחים לאחר המוות ונטען שאי אישור החוק מנע לימודי רפואה בישראל^[1].בשנת התשי"ג - 1953, חוקק "חוק האנטומיה והפתולוגיה" המסדיר את הטיפול בגוויות במדינת ישראל באופן כללי בהתאם למטרות השונות של הנתיחות. על פי החוק, אין לנתח גווייה אלא ברשות המשפחה, ואם המשפחה לא נותנת את רשותה אז רק בנסיבות מיוחדות ובצו בית משפט מתאים. בפועל, בתי החולים ביצעו ניתוחי מתים רבים מאוד בלא רשות המשפחות. במפלגות הדתיות טענו שהחוק לא כובד ושבפועל מבוצעות נתיחות רבות בניגוד לחוק^[2][3].

באוגוסט 1959 קבעה ועדת החוקה של הכנסת שקיימת פרקטיקה של ניתוחי מתים בניגוד לחוק^[4]. המפלגות הדתיות ניסו במשך שנים לתקן את החוק באופן שאוסר באופן מוחלט ניתוחים ללא אישור המשפחה, אך ללא הצלחה^[5]. מקרים של ניתוחים של חרדים שנפטרו, כמו זה של הרבנית רחל נאדל מבני ברק^[6] הביאו להפגנות נגד הממשלה בדרישה לאפשר לאנשים זכות מוחלטת לקבוע האם הם או קרובי משפחתם ינותחו לאחר המוות^[7]. במספר מקרים, בני משפחה העלימו את גופת קרוביהם מבית החולים מחשש לביצוע ניתוח לאחר המוות בגופה, נגד רצונם^[8].

הממסד הרפואי התנגד למתן זכות וטו למשפחה על ניתוחי מתים בטענה שהניתוחים הכרחיים לרפואה^[9].

לאחר המהפך, ההסכם הקואליציוני של אגודת ישראל עם הליכוד קבע שחוק האנטומיה והפתולוגיה יתוקן כדרישת הדתיים. בסוף 1980 תוקן לבסוף החוק בהליך מזורז. בנובמבר 1980 עבר החוק בקריאה ראשונה^[10] ולאחר דיונים בוועדה שהתקיימו במתח רב^[11] אושר החוק בתחילת דצמבר לאחר גיוס מלא של הקואליציה והאופוזיציה^[12].

ראו גם – תרומת איברים ביהדות

היהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה גופנית בגופה, מפאת כבוד המת. במקרים חריגים התירו רבנים לבצע נתיחה כזו, אם היה בכך סיכוי סביר להציל חיים של אנשים אחרים, למשל - זיהוי חיידק הגורם למגפה. בנושא זה עדיין חלוקות הדעות בזרמים השונים ביהדות, כאשר רוב הזרמים ביהדות החרדית נוטים להימנע בכל מחיר מנתיחה שלאחר המוות.

בשנת 1925 התעוררה בעיית ניתוח המת בראי הרפואה עם פתיחתה של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, הרבנות הראשית המורחבת לארץ ישראל פסקה "שאין הרבנות הראשית מתנגדת שבגופותיהם של אלה אשר הסכימו לזה מחיים בכתב, חתום על ידיהם מרצונם הטוב, ישתמשו לניתוחים אנטומיים לצורכי לימוד הרפואה בבית הספר לרפואה, בתנאי שישמרו על החלקים המנותחים להביאם לקבורה בכבוד כדין תורה".

בעת חקיקת חוק האנטומיה והפתולוגיה התשי"ג - 1953 נידונה רבות מקודת המבט של המשפט העברי בנושא, לחיוב ולשלילה^[13].

• צילום פוסט מורטם
• מוות מוחי
• פתולוגיה
• רפואה משפטית
• אנטומיה (גוף האדם)

• יצחק רפאל, לשאלת ניתוחי מתים, הוצאת המפלגה הדתית הלאומית בישראל, תש"ד

מדיה וקבצים בנושא נתיחה שלאחר המוות בוויקישיתוף

• נתיחה שלאחר המוות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ניתוחי מתים, דף שער בספרייה הלאומית
• תרומת גופה למדע לצורכי מחקר
• ד"ר איתי גל, בעקבות צוואת קניוק: מה קורה לגופה שנתרמה למדע?, באתר ynet, 9 ביוני 2016

ניתוחי מתים ביהדות ובמדינת ישראל

• הערך "ניתוח המת", באתר ויקישיבה, מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית
• אליעזר מלמד, הלכות ניתוחי מתים, באתר ישיבה
• קלמן כהנא, ניתוחי מתים - סקירה ביבליוגרפית, ספר אסיא ו, עמ' 303–338, באתר מכון שלזינגר
• ניתוחי מתים - מאמרים, באתר "דעת"
• אליעזר יהודה וולדינברג, ציץ אליעזר ח"ד, ירושלים תשי"ד (1954), סימן י"ד, עמ' עב-עט, באתר היברובוקס
• יצחק רפאל, לשאלת נתוחי מתים ופתרונה, בתוך: אור המזרח, תשרי-כסלו תשכ"ז (1966), עמ' 13–17, באתר היברובוקס
• בעיית ניתוחי מתים, בהוצאת "מרכז להסברה דתית בישראל", ירושלים תשכ"ז 1967, באתר היברובוקס
• סמדר שמואלי, ניתוחי מתים ללימוד רופאים - רק באישור המשפחה, באתר ynet, 18 בפברואר 2001
• יהודה יפרח, השלדים יוצאים מהארון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 באוגוסט 2011, פורסם במקור ראשון
• הרב אליעזר מלמד, הלכות ניתוחי מתים, באתר פניני הלכה
• הרב מיכאל ויגודה, מכירת איברים - סמכות החקיקה וגבולותיה, באתר "דעת"