סונטה

מקור הסונטה בחצר של פרידריך השני, מלך סיציליה. החוקרים חלוקים האם הסונטה המצאה איטלקית, או שמא מקורה בשירה המוסלמית, וככל הנראה היא התפתחות של שירת הטרובדורים הפרונבסאלית. המשורר הראשון שחיבר סונטות היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו (באמצע המאה ה-13). מסיציליה הסונטה עברה למרכז איטליה, שם שימשה את המשוררים הטוסקנים גווידו קבאלקנטי, צ'ינו דה פיסטויה, ברונטו לטיני, ודנטה אליגיירי לחיבור שירי אהבה אידיאלית בסגנון חדש מתוק. הסונטה הגיעה לפסגת התפתחותה בסונטות של פרנצ'סקו פטררקה^[5], שנחשב באיטליה ובאירופה במשך דורות רבים למחוקק ולמופת של אמנות הסונטה^[6].

הסונטות של פטררקה מתאפיינות בתכונות הבאות:^[7]

• שחרור מוולגריות ומכובד מטפיזיות שאפיין את הסונטה בתקופות קודמות
• מוזיקליות נעלה
• סגנון ומודולציה יפים
• שפע של סונטות-אהבה שהפך את הסונטה לפופולרית

מאיטליה תפוצת הסונטה התרחבה לארצות דוברות שפות לטיניות, תוך חיקוי המשוררים האיטלקים ובמיוחד פטררקה. עם מחברי הסונטות הנודעים בארצות הנ"ל נמנים לופה דה וגה הספרדי, לואיש דה קמואש הפורטוגזי, קלמאן מארו הצרפתי, ורבים אחרים. באיטליה, משוררים רבים חיברו סונטות בעקבות פטררקה, שהבולט שבהם טורוואטו טאסו.

בשלהי המאה ה-16, גם בעקבות פטררקה, רובם של המשוררים האליזבתנים חיברו מחזורי סונטות אהבה, ביניהם "אסטרופתל וסטלה" מאת פיליפ סידני^[8], "אמורטי" מאת אדמונד ספנסר^[9], והסונטות של ויליאם שייקספיר^[10]. ספנסר ושייקספיר המציאו צורות חדשות של סונטה הנקראות על שמם^[11]. להלן אופן החריזה בצורות הסונטה השונות:

במאה ה-18 מיעטו לחבר סונטות, עד שלקראת סופה הסונטות של המשוררים האנגלים שרלוט סמית' ו-ויליאם בוולס, שהתחבבו על המשוררים הרומנטיים האנגלים, הביאו לתחייה מחודשת של הסונטה. אזי וורדסוורת' חיבר את הסונטה הבאה:

אַל תָּבוּז לַסּוֹנֵט. מְבַקֵּר, הֵן בְּכִלָּיוֹן
הִפְנֵיתָ עֹרֶף לִתְהִלּוֹתָיו. זֶה הַמַּפְתֵּחַ
שֶׁפָּתַח לְשֶׁקְסְפִּיר סְגֹר-לִבּוֹ, נִגּוּן מֵפִיחַ
בְּגִיטָרָה, שֶׁהֵקֵל עַל פֶּטְרַרְקָה אֶת פִּצְעוֹ;
אֶלֶף פַּעַם הִשְׁמִיעַ טָאסוֹ אֶת קוֹל חֲלִילוֹ;
בְּעֶזְרָתוֹ קָמוֹאֵשׁ הֵפִיג צַעַר הַגָּלוּת;
כְּעָלֶה-הֲדָס הִבְרִיק הַסּוֹנֵט בַּעֲלִיצוּת,
בְּתוֹךְ בְּרוֹשׁ, בּוֹ דָּנְטֶה אָלִגְיֵרִי בְּחִזָּיוֹן
עִטֵּר אֶת כֹּבֶד רֹאשׁוֹ; פָּנַס גַּחְלִילִית עוֹדֵד
אֶת סְפֶּנְסֶר הֶעָדִין, מֵאֶרֶץ הַפֵיוֹת נִקְרָא
לְהֵאָבֵק בִּדְרָכִים אֲפֵלוֹת; כְּשֶׁאָפַף אֵד
עֲלֵי שְׁבִילוֹ שֶׁל מִילְטוֹן, בְּיָדוֹ זֶה נִהְיָה
לַחֲצוֹצְרָה, בָּהּ נְעִימוֹת מַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת
הוּא תָּקַע, אַךְ אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ! מַה מְעַטּוֹת.

מהמאה ה-19 ואילך חיבור סונטות נהיה נפוץ בכל העולם המערבי וגם במזרח.

כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לדנטה, עמנואל הרומי כתב סונטות בעברית, והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות.^[12] במהלך הדורות רבים ממשוררי יהדות איטליה חיברו סונטות, ביניהם שמואל ארקוולטי, יהודה אריה ממודנה, משה זכות, עמנואל פראנשיס^[13], יעקב פראנשיס, שמשון כהן מודון, אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו, שד"ל, יוסף אלמנצי, רחל מורפורגו, ואחרים^[14]. המשוררים היהודים האיטלקים כינו את הסונטה שיר זה"ב^[15], שזהב בגימטריא 14, כמניין שורות הסונטה.

מאיטליה הסונטה העברית התפשטה בתקופת ההשכלה לגרמניה ולמזרח אירופה. עם משוררי ההשכלה וחיבת ציון שחיברו סונטות (ספורות) נמנים: שלמה זלמן זאלקינד, נפתלי הרץ וייזל, אברהם בר גוטלובר, מיכ"ל, יל"ג^[16], מנחם מנדל דוליצקי, יהודה ליב גמזו, ואחרים^[14].

עם המשוררים שכתבו נדבך משמעותי של סונטות בעברית במאה ה-20 ואילך נמנים שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן^[17], יעקב שטיינברג, חיים אברהם פרידלנד, שמעון הלקין, ש. שלום, חיים לנסקי, יצחק עוגן, שמשון מלצר, לאה גולדברג^[18], יהודה עמיחי, יוסי גמזו, אהרון שבתאי, אלי הירש, ואחרים.

טשרניחובסקי, במבוא למחברת הסוניטות (1922), הירצה על תולדות הסונטה, על קשייה וחומרותיה, על צורות חריזתה השונות, ועל הגיונה הפנימי^[19].

מחזור סונטות הוא קובץ סונטות שבמרכזן נושא כלשהו או אדם מסוים. כל סונטה מהווה שיר כשלעצמו, והסונטות כולן מצטרפות ליצירה אחת. דוגמאות: מחזורי סונטות האהבה שהוזכרו למעלה, "נהר דאדן" מאת וורדסוורת', "סונטות מן הפורטוגזית" מאת אליזבת בראונינג, "סונטות לאורפאוס" מאת רילקה, "הסוניטות מבית הקפה" מאת יעקב שטיינברג.

כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, ובכליל סונטות הירואי, בנוסף הסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הירואי הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום ו"כליל החורש" מאת יוסי גמזו.

סונטת-זנב היא סונטה בת 14 שורות שנוסף לה בסופה זנב (קודה) הנחזרת עם השורה האחרונה של הסונטה. צורה זו פותחה באיטליה במאה ה-14, הייתה נפוצה במאה ה-15, ובמהלך הדורות שימשה בעיקר לחיבור סונטות קומיות, אבסורדיות, וסאטיריות. כשהזנב מוגזם באורכו, היא נקראת סונטסה. לדוגמה, הסונטסה "סונטה קטנה עם זנב" מאת קרלו פורטה, שזנבה באורך 177 שורות.

סונטה מתווכת היא סונטה שמצורפות אליה שורות קצרות בנות שבע הברות, הנוספות לאחר כל שורה לא זוגית של הקוורטינים ולאחר השורה הראשונה והשניה של הטרצינים, כך שמתקבלת צורת חריזה כללית: אאבאאב, אאבאאב, גגדדג, דדגגד. צורה זו הומצאה במאה ה-13 על ידי המשורר האיטלקי גיטונה מארצו.

סונטה אקרוסטיכונית היא סונטה בה האותיות הראשונות בכל שורה מהוות יחדו שם או מילה או משפט. המשורר האיטלקי מתאו מריה בויארדו השתמש בה לחיבור סונטות-אהבה.

משוררים השתמשו בצורת הסונטה ליצירות שירה וספרות ארוכות. דוגמאות:

• ויליאם שייקספיר שילב סונטות במחזותיו "עמל אהבה לשווא"^[20], "מהומה רבה על לא דבר", "רומיאו ויוליה", ו-"הנרי החמישי".
• ג'ון מילטון שיבץ סונטות באפוס בחרוז לבן "גן העדן האבוד".
• אלכסנדר פושקין חיבר את הרומן בחרוזים "יבגני אוניגין" במתכונת סונטות, תוך שימוש בצורת סונטה הנקראת על שמו סונטה פושקינית, בחריזה: אבאב, גגדד, הווה, זז. בעקבותיו חיברו רומנים בצורה דומה ויקרם סת (שער הזהב, 1986), מאיה ערד (מקום אחר ועיר זרה, 2003) ועופרה עופר (מה קרה להגר באילת?, 2023).

• פרנצ'סקו פטרארקה
• אדמונד ספנסר
• הסונטות של שייקספיר
• ג'ון מילטון
• ויליאם וורדסוורת'
• יבגני אונייגין
• אהבתה של תרזה די מון
• פעמוני עין כרם
• כליל סונטות

• פרנצ'סקו פטררקא, מבחר שירים (בתוספת מסה על תקופתו), תרגמה לאה גולדברג, תל אביב 1953
• ראובן אבינועם, מבחר שירת אנגליה, ע' 39-36, 49, 60-57, 141-140, מסדה: תל-אביב תשט"ז.
• שאול טשרניחובסקי, מחברת הסוניטות, הוצאת דביר ירושלים, ברלין תרפ"ב (1922)
• יוסף ליכטנבוים, שיר-הזהב של טשרניחובסקי, ב-"מאזנים" ט"ו תש"ג.
• ש"י פנואלי, בסוניטות ש. שלום, ב-"העולם", 8 ביוני 1939
• ראובן רבינוביץ, כשעה ערבית, ב-"דבר", 1 בספטמבר 1967.
• משה שמיר, בסגור זכוכית שבורה, ב-"מעריב", 22 באפריל 1977.
• אליעזרה איג, שקספיר בסוניטות, ב"למרחב", 25 בספטמבר 1964.
• נ. עגר, סונטות מאנגלית לעברית, ב-"קול העם", 15 בינואר 1965.
• דבורה ברגמן, צרור זהובים, סונטים עבריים מתקופת הרנסאנס והבארוק, הוצאת יד בן צבי, 1998
• דבורה ברגמן, שרשרת הזהב: הסונט העברי לדורותיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
• דבורה ברגמן, לפרשת התקבלות הסונט העברי, ב-"תרביץ", כרך נו, חוברת א, ע' 123-109, תשרי-כסלו תשמ"ז
• דבורה ברגמן, הסונט העברי מראשיתו ועד ימינו, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
• יורם ברונובסקי, "אל תבוז לסונט, המבקר": קיצור תולדותיו של הסונט, שיר זה"ב, ב-"מאזנים" אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
• ראובן צור, דיוקנו של הסונט, ב-"מאזנים", אייר תשמ"ז (יוני 1987)
• פנינה נוה, חיקוי ומקור ב"שיר ידידות" לאפרים לוצאטו, ב-"תרביץ", כרך כד, חוברת ג, ע' 336-323, ניסן תשט"ו.
• הלל ברזל, כליל סונטות כז'אנר אצל טשרניחובסקי, ב-"מאזנים," אב-אלול תשמ"א (אוגוסט-ספטמבר 1981)
• יהודית בר-אל, מחזור 'הסוניטות מבית הקפה' ליעקב שטיינברג, ב-"מחקרי ירושלים בספרות עברית", כרך א, ע' 88-73, תשמ"א
• טוביה ריבנר, על סונט אחד של לאה גולדברג, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: סונטה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סונטה

אודות הסונטה

• עמנואל בן-גריון, משהו על סונטות שקספיר ועל המלט, באתר פרויקט בן-יהודה
• אברהם רגלסון, הסונטות של שייקספיר, באתר פרויקט בן-יהודה
• יצחק אורן, הכליל, באתר פרויקט בן-יהודה
• רונן סוניס, ‏סוּגה בשושנים - הרהורים לא אקדמיים על הסונֶטה, הו! 2, יוני 2005, עמ' 199–208
• סונטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

קובצי סונטות

• דנטי אליגיירי, החיים החדשים, בתרגום עמנואל אולסבנגר, באתר פרויקט בן-יהודה
• שאול טשרניחובסקי, לשמש, באתר פרויקט בן-יהודה
• שאול טשרניחובסקי, על הדם, באתר פרויקט בן-יהודה
• חיים לנסקי, סונטות, באתר פרויקט בן-יהודה