עושר העמים

בין המושגים המרכזיים בספר מוגדרים:

• עקרונות ערך העבודה וחלוקת העבודה. ערך העבודה הוא הערך בעיני הקונה של העבודה שהושקעה ביצירת מוצר. מעקרון חלוקת העבודה נובע כי כל עובד צריך להתמחות בחלק מהתהליך. העיקרון מגלם בתוכו ייעול ופריון גבוה, והיה הבסיס לתאוריות ניהול כגון הניהול המדעי שהרחיב את עקרונות הגישה, והיה לגישה השלטת בתחילת המאה ה-20.
• העיקרון המפורסם ביותר, הוא עקרון היד הנעלמה על פיו ההתפתחות הכלכלית של החברה יכולה להתרחש רק כאשר מתקיים שוק חופשי המנווט עצמו על בסיס היצע וביקוש וללא התערבות המדינה. לעיקרון זה מספר השלכות: הכלכלה יכולה לצמוח (בניגוד להנחה המרקנטיליסטית על פיה כמות ההון הכללית קבועה). ההתערבות השלטונית רק מפריעה לפעילות הכלכלית ומונעת מלהגיע לרמת איזון אופטימלית של היצע וביקוש.

התייחסות לסחר חופשי

סמית בחן את השפעת מרקנטיליזם על הפריון של המדינה, והראה שלמרות שנקיטת מכסי מגן מחזקת את התעסוקה בענף המוגן בטווח הקצר (ולעיתים גם בטווח הבינוני), הרי שבטווח הארוך אותו ענף עלול להיפגע מחוסר יעילות שתיגרם כפועל יוצא מהעדר הצורך בתחרות בתוצרת חוץ^[1].

לפי סמית היתרון בסחר החופשי מבוסס על ארבעה עקרונות:

1. עקרון היד הנעלמה^[1]:

”כל פרט עמֵל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור.”

2. חלוקת עבודה לגורמים שונים שכל אחד מהם יבצע את החלק בעבודה בו הוא מתמחה, תגדיל את הפריון ותוזיל את העלויות^[1].

3. "בעיית הידע" - בשל מורכבות הכלכלה הלאומית, לא ניתן לחזות בוודאות את כלל ההשפעות וההשלכות של נקיטת פרוטקציוניזם^[1].

4. עלות-הזדמנות: כל סבסוד של ענף מסוים, הוא על חשבון העדר הפניית משאבים אלו למקום אליו היו מועברים אלמלא היה מבוצע אותו סבסוד^[1].
כפועל יוצא מעקרונות אלו, לרוב מדינה תרוויח אילו תאפשר סחר חופשי ותתמקד בייצור וייצוא בתחומים בהם יש לה יתרון על ארצות אחרות, ובתחומים האחרים תייבא מאותן מדינות להן יש יתרון בייצור אותם תחומים^[1].

עם זאת, סמית אינו שולל לחלוטין נקיטת פרוטקציוניזם, אך לשיטתו זהו סטייה מברירת המחדל, שמחייבת את הממשל לתת נימוקים להפעלתה^[1].
סמית עצמו סבר שבשלושה מקרים ראוי להגביל את הסחר החופשי:

1. צורכי ביטחון לאומי - הטלת מכסי מגן על מוצרים שהמדינה מעוניינת לייצר בעצמה בצורכי ביטחון, ומאותה סיבה ניתן אף להגביל ייצוא של טכנולוגיה צבאית^[1].
2. הטלת מכס במטרה להוביל להדדיות בסחר חופשי (לדוגמה: אם מדינה מטילה מכס גבוה על ייבוא ממדינה אחרת, ראוי שמדינה זו בתגובה תטיל מכס גבוה על ייבוא מאותה מדינה במטרה לגרום לה לחתום על הסכם סחר חופשי הדדי)^[1].
3. לעיתים כדי למנוע קריסה פתאומית של ענף מקומי עקב תחרות, ראוי להטיל מכסות מגן שיופחתו בהדרגה עד לביטולם המוחלט, כדי לאפשר הסתגלות הדרגתית^[1].

ל"עושר העמים" נודעה לאורך השנים השפעה חשובה על החשיבה הכלכלית. טענותיו של סמית, במיוחד כאשר צורפו אליהן טענותיו של ממשיכו החשוב, דייוויד ריקארדו^[2] ושל ז'אן-בטיסט סיי הפכו לבסיס החשוב ביותר של ההגות הכלכלית בבריטניה. זו התעצבה במיוחד בהשראתו של אלפרד מרשל, ואומצה מאוחר יותר על ידי הזרם המרכזי בהגות הכלכלית באנגליה ובארצות הברית. אסכולה כלכלית מרכזית זו ראתה באדם סמית את הכלכלן המודרני הראשון וב"עושר העמים" מעין תנ"ך של החשיבה הכלכלית המודרנית.^[3] הביקורת העיקרית שהוטחה בסמית, אפילו בקרב חסידיו הנלהבים ביותר, נגעה לאימוץ רעיון הערך של העבודה השגוי, ובעיקר לסתירות הפנימיות בטיעונים בזכות מימון תשתיות וחינוך, שאינם עולים בקנה אחד עם התזה הכללית של "עושר העמים."^[4]

השפעה חשובה מאוד הייתה לספר גם על החשיבה המרקסיסטית, ובמיוחד על קרל מרקס. מרקס ביטא אומנם בוז לסמית, אך אימץ את הניתוח הכלכלי שלו ושל ריקרדו, ובמיוחד את תורת הערך של העבודה של סמית.^[5] רעיון נוסף של סמית, שהייתה לו השפעה על מרקס, היה הצבעתו על ה"ניכור" הנוצר אצל עובדים בחזרה אינסופית על פעולות פשוטות (סמית כמובן לא השתמש במונח המרקסיסטי "ניכור"). הוגים מאוחרים יותר בהגות המרקסיסטית גינו את סמית במילים חריפות הרבה יותר מאלו של מרקס,^[6] כשעיקר מתקפתם מופנה נגד רעיון ההתפתחות האוטומטית של שגשוג עליה דיבר סמית.

תפישתו של אדם סמית ושל "עושר העמים" כהוגים הכלכליים הראשונים זכתה לערעור חשוב באמצע המאה ה-20 מצידו של ג'וזף שומפטר, שהצביע על כך שחלק ניכר מרעיונותיו של סמית אומצו מרעיונותיהם של הוגים אחרים.^[7] מתקפות אלו גרמו לכך שסמית נתפש היום פחות כחדשן ויותר כממזג של תפישות שהיו רווחות אצל הוגים כקנטיון או קסניי לפניו.

• חיים ברקאי, אדם סמית באספקלריה של ימינו, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1995.
• אדם סמית, עושר העמים, תרגמו מאנגלית: יריב עיטם ושמשון ענבל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
• הפילוסופים הארציים: חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים, רוברט היילברונר, 2011.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עושר העמים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עושר העמים

• האתר הרשמי של המכון ע"ש אדם סמית
• עושר העמים בגרסה מקוונת (באנגלית)
• ירון כהן צמח, אבני הכלכלה | שוק חופשי, הרמוני ומאושר, באתר TheMarker‏, 4 באוגוסט 2015
• סמואל גרג, ‏"ישראל והסחר החופשי בעידן של לאומנות כלכלית", השילוח, גיליון 16, אוקטובר 2019