עמוס לויטוב

לויטוב שירת כנווט קרב במטוסי פנטום בטייסת 69, הראשון מבני המחזור שלו, שנשלח למשימה מורכבת^[2]. ב-5 ביולי 1970 השתתף בגיחת הפצצה של שלושה מטוסי פנטום על סוללות נ"מ במצרים. אחרי השמדת הסוללות נפגע מטוסו מאש תותחי נ"מ. לויטוב והטייס, עמוס זמיר, צנחו ונלקחו לשבי המצרי^[3][4]. לויטוב היה השבוי הישראלי הצעיר ביותר בשבי המצרי^[5]. במהלך שהותו בשבי בכלא עבסייה, עבר לויטוב עינויים גופניים קשים, היה מבודד למשך כחצי שנה, עד שהועבר לתא משותף עם עוד תשעה שבויים ישראלים. שם בהנהגת רמי הרפז, קיימו השבויים סדר שבועי ויומי מאורגן, שכלל בין היתר, לימודים, ציון חגי ישראל וליבון הבעיות ביניהם^[6], ויצרו חיים משותפים מלאי משמעות, בתקווה לשוב הביתה. לויטוב ושאר השבויים הוחזרו לישראל במסגרת עסקת שחרור שבויים, שבוצעה לאחר מלחמת יום הכיפורים בנובמבר 1973^[7].

עם חזרתו מהשבי נשאל על ידי קצין בכיר בחיל האוויר אם כדאי לבטל את סדרת השבי (שבועיים שבהם חיילים בסיירת מטכ"ל, שייטת 13, שלדג ופרחי טיס עוברים חוויה של שבי מדומה, הכולל חקירות בעינויים ועם השפלות ונועד להכינם לאפשרות שזה יקרה במציאות) בהיותה חסרת תועלת. לויטוב ענה שהסדרה חשובה מאוד, היות שהיא חזתה כמעט במדויק את החוויה שהוא עתיד לעבור, וכך הקלה על ההתמודדות שלו בשבי^[8].

חודש וחצי לאחר שובו מהשבי, חזר לויטוב לשירות מבצעי בחיל האוויר, והשתתף במלחמת לבנון הראשונה^[9]. השתחרר בדרגת רב-סרן והמשיך לשרת שירות מילואים^[6].

לאחר שירותו סיים לימודים לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ולתואר שני באוניברסיטת בר-אילן.

לויטוב הרצה על תקופת השבי בחייו, ועל לקחיה בצה"ל ועל התמודדות עם מצבי לחץ, בפני יחידות שונות בצה"ל, גם לאנשי מילואים ובעיקר ביחידות מיוחדות. בנוסף, הרצה לקהל מגוון בחברות וארגונים, בחוגי בית, הן הרצאות והן סדנאות לפיתוח מנהלים^[10].

בהרצאתו "מציניות לציונות" תיאר לויטוב את חייו בשבי, ואת גישתו המיוחדת לשבי ולחיים אחריו, לפיה 'כאשר קיים הרצון - תמצא הדרך'. ההרצאה יועדה לנוער וחיילים (אושרה על ידי משרד החינוך, מנהל חברה ונוער), ושולבו בה ערכים של שאיפה למצוינות, מנהיגות, חברות, אמונה, אהבת המולדת והתנדבות^[11]. סיפורו האישי משמש מופת ליכולת הישרדות גם בתנאים קשים ביותר, ונלמד בבתי הספר בישראל, כדוגמה^[12].

בנוסף, הצטרף לויטוב להסברה בקרב תלמידי התיכון, כדי לעודד מוטיבציה להתגייס לשירות קרב^[13].

לויטוב תיאר את חוויותיו מהשבי ומהחזרה ממנו גם בספר פרי עטו^[5].

ספרו

"שקר השתיקה", 2007, עמוס לויטוב, הוצאת מודן - במשרד הביטחון

סיפור השבויים הופך למחזה

התיאטרון העברי העלה את ההצגה "לשם ובחזרה", בהשראת סיפורם המופלא של הטייסים והחיילים השבויים במצרים, אשר למרות הכל הצליחו לשוב אל החיים^[14]. לויטוב ליווה חלק מהמופעים, ושוחח בסיומם עם מחזאי ההצגה, יהונדב וגדי צדקה. ספרו של לויטוב היה ההשראה לכתיבת המחזה^[15].

לויטוב נישא והתגרש שלוש פעמים, והיה אב לשני ילדים וסב לשני נכדים. אשתו הראשונה הייתה קרני (ברגמן) חורן, סא"ל בדימוס. אשתו השלישית הייתה ד"ר סיון גושן-לויטוב, בתו של איש העסקים נחום חבס (בנו של נחמן חבס).

בניסיון להצלת חייו בטיפול חדשני שאינו נמצא בסל התרופות, פנו ילדיו לגיוס המונים, שנענה על ידי רבים. אך לאחר מספר שבועות, לויטוב נפטר ב-29 ביולי 2021, ממחלת הסרטן^[16].

• עמיה ליבליך, "חוץ מציפורים", 1989, הספור על לויטוב וחבריו לשבי המצרי.

• ליאת רון, אחרי השבי, אנשים ציפו שאהיה איש יפה ומאושר, nrg, ‏29 במאי 2002
• סרטון על עמוס לויטוב עם אחת מהרצאותיו, סרטון באתר יוטיוב
• אורי דרומי, "חזרתי מן השבי לא טייס ולא נווט. חזרתי אסטרונאוט", באתר הארץ, 4 ביוני 2007 - על הספר "שקר השתיקה"
• עמוס לויטוב, שקר השתיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 159 עמ', 2007
• ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏נווט הקרב המיתולוגי, עמוס לויטוב, הלך לעולמו בגיל 73, באתר מעריב אונליין, 30 ביולי 2021
• דוד רוזנטל, לשם ובחזרה, בקורת הצגה באתר וואלה, תרבות - 28 באוקטובר 2018