קרלוס סאורה
קרלוס סאורה אטרס (4 בינואר 1932 –10 בפברואר 2023) היה במאי קולנוע, צלם וסופר ספרדי. יחד עם לואיס בוניואל ופדרו אלמודובר, הוא נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים של ספרד. הייתה לו קריירה ארוכה ופורה שנפרשה על פני למעלה מחצי מאה, וסרטיו זכו בפרסים בינלאומיים רבים[1].
 | |
| לידה | 4 בינואר 1932 וסקה, אראגון, הרפובליקה הספרדית השנייה  |
|---|---|
| פטירה | 10 בפברואר 2023 (בגיל 91) Collado Mediano, ספרד |
| מדינה | ספרד |
| תקופת הפעילות | 1955–2023 (כ־68 שנים) |
| בן או בת זוג |
|
| מספר צאצאים | 7 |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
סאורה נולדה בהואסה, אראגון ב-4 בינואר 1932. אביו, אנטוניו סאורה פאצ'קו, שהגיע ממורסיה, היה עורך דין ועובד מדינה. אמו, פרמינה אטרס טורנטה, הייתה פסנתרנית. הוא היה השני מבין ארבעת ילדיהם, לקרלוס היה אח גדול, אנטוניו סאורה, ושתי אחיות צעירות יותר, מריה דל פילאר ומריה דה לוס אנגלס. אנטוניו הפך לצייר אקספרסיוניסטי ידוע. מהוריהם קיבלו ארבעת הילדים חינוך ליברלי. מכיוון שאביו עבד במשרד הפנים, עברה משפחת סאורה לברצלונה, לולנסיה, וב-1953 למדריד. במהלך ילדותו של סאורה התרחשה במלחמת האזרחים בספרד, שבמהלכה נלחמו הלאומנים נגד הרפובליקנים .
את זכאונות ילדותו במהלך המלחמה העלה בכמה מסרטיו - המשחקים ששיחק, והשירים ששר, כמו גם זיכרונות אפלים יותר של הפצצות ורעב, דם ומוות[2]. הוא למד לקרוא על ידי כומר, קרוב משפחה שהוריו חסו מפני קיצונים אנטי-קלריקלים. בתום המלחמה, סאורה הופרד מהוריו ונשלח בחזרה להואסה כדי לגור עם סבתו ודודותיו מצד אמו. הוא תיאר את קרובי משפחה אלה כ"ימנים ודתיים מאוד" שהטיל על הילד את עצם האנטיתזה לחינוך הליברלי שקיבל באזור הרפובליקאי. לאחר שלמד הנדסה אזרחית החל קריירה בתעשיית הקולנוע בעצת אחיו אנטוניו סאורה.
קריירה
סאורה החל את הקריירה שלו ב-1955 ביצירת סרטים דוקומנטריים קצרים. במהלך השנים 1957–1958, סאורה יצר את "קואנקה", סרטו הראשון.
הוא זכה לחשיפה בינלאומית כאשר סרטו העלילתי הארוך הראשון הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן ב-1960. אף על פי שהתחיל לצלם כניאוריאליסט, סאורה עבר לסרטים מוצפנים במטאפורות וסמליות כדי לעקוף את הצנזורה הספרדית[3]. בשנת 1962, סרטו "לוס גולפוס" זכה להכרה בשל השפעתו החברתית בסיוע לנוער בספרד, בהתמודדות עם נושא עבריינות הנוער במחוזות העניים ביותר של מדריד.
בשנת 1966, הוא זכה לתהילה בינלאומית כאשר סרטו "המצוד" זכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה סאורה לאיש הקולנוע הידועה ביותר בספרד. סרטיו השתמשו באמצעים נרטיביים מורכבים והיו לעיתים קרובות שנויים במחלוקת. הוא זכה בפרס חבר השופטים בקאן עבור הסרטים "דודנית אנג'ליקה" (1973) ו"קריאת העורב" (1975), וקיבל פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1979 עבור "אמא בת 100" .
בשנות ה-80, סאורה זכה לאור הזרקורים עבור טרילוגיית הפלמנקו שלו - "חתונת דם", "כרמן" ו- "El amor brujo", שבה שילב תוכן דרמטי עם ריקוד פלמנקו. הוא קיבל שתי מועמדויות לפרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר עבור כרמן (1983) וטנגו (1998). סרטיו הם ביטוי מתוחכם של זמן ומרחב הממזגים מציאות עם פנטזיה, עבר עם הווה וזיכרון עם הזיה. בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 התרכזה סאורה ביצירות המאחדות מוזיקה, מחול ודימויים.
חיים אישיים
קרלוס סאורה היה נשוי שלוש פעמים. הוא התחתן לראשונה עם אדלה מדרנו. נולדו להם שני בנים, קרלוס ואנטוניו. ב-1982 הוא התחתן עם מרסדס פרז, איתה נולדו לו שלושה בנים, מנואל, אדריאן ודייגו. בין שני הנישואים הללו, לסאורה נולד בן שיין עם השחקנית ג'רלדין צ'פלין. הוא היה אב לבת בשם אנה מנישואיו השלישיים פיקה של סרטיו) בשנותיו המאוחרות.
הוא היה צלם נלהב והיה לו אוסף של למעלה מ-600 מצלמות. תצלומיו הוצגו מספר פעמים. הוא החל לצלם כשהיה בן שמונה, ולאחר מכן בנה בעצמו את המצלמה שלו והפך לצלם של פסטיבל גרנדה.
סאורה מת מאי ספיקת נשימה במעונו של קולאדו מדיאנו ב-10 בפברואר 2023 בגיל 91[1].
קישורים חיצוניים
- קרלוס סאורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)