שידור ציבורי

בעבר אפשרה הטכנולוגיה הפצת מספר מוגבל של ערוצים בתחום גאוגרפי מסוים. בהתאם, נטען שאין לתת את כל אפשרויות השידור המוגבלים בידי גורמים פרטיים אלא להעניק את חלקם או כולם לגוף ציבורי שיפעל לטובת הציבור כולו. לקראת סוף המאה העשרים, עם הסרת החסמים הטכנולוגיים באמצעות הטלוויזיה בכבלים, והופעת האינטרנט ירד קרנו של נימוק זה לקיומו של שידור ציבורי.

נימוק נוסף שניתן לקיומו של שידור ציבורי הוא בטענה ששוק תקשורת ההמונים מוגבל בהיקפו ולכן יהיו בו רק שחקנים מעטים בעלי השפעה שיהיו עתירי ממון ובעלי אינטרסים שיהיו שונים מאלו של שאר הציבור. השידור הציבורי נועד לפי תומכיו, לאזן את התקשורת הפרטית ולתת בידי הציבור מקור אמין למידע. בנימוק זה הביעו השופטים חנן מלצר, מני מזוז וג'ורג' קרא את עמדתם שיש חובה על השלטון לקיים שידור ציבורי^[1].

טענה נוספת בידי המחייבים קיומו של שידור ציבורי הוא שיש צורך בערוצי שידור שאינם מחויבים לרייטינג ויכולים לייצר שידורים בעלי ערך חברתי ותרבותי איכותי, שלא יופיעו בדרך כלל בשידור מסחרי.

ארנון צוקרמן הצדיק את הצורך בשידור ציבורי, באומרו:

"שידור ציבורי מטבע הווייתו ומטבע ההסכמים שיש בינו לבין הציבור, מהווה פורום חופשי, פתוח, להבעת דעות ולדו-שיח בין כל גוני החברה השונים [...] שידור ציבורי גם מביא לידי ביטוי את כל הגוונים שיש בחברה, נותן להם להתבטא, נותן לדיון הציבורי להתבטא באופן הכי חופשי, הכי מנותק מהפוליטיקה או משיקולים מסחריים – ובזה כוחו"

— אי-אפשר לשקם את רשות השידור - שיחה עם ארנון צוקרמן, באתר העין השביעית, 14 בדצמבר 2016

יש מדינות אשר מסיבות היסטוריות, תרבותיות או פוליטיות, מפיצות בכוונה את השידור הציבורי שלהן אל מחוץ לגבולותיהן. מבחינת מדינות אלו, בין הנימוקים לקיומו של שידור ציבורי הוא חיזוק מעמדה של המדינה ויחסי החוץ שלה.

בעבר נהנה השידור הציבורי במדינות רבות מבלעדיות או מדומיננטיות בשוק תקשורת ההמונים. עם השנים נרשמת ירידה בשימוש ברדיו ובטלוויזיה המסורתיים, שפגע במיוחד בשידור הציבורי. בנוסף, פתיחת השוק לערוצים רבים יותר הביא לירידה ברייטינג של השידור הציבורי. התפתחות ערוצי הניו מדיה והאינטרנט מהווים אתגר של ממש לשידור הציבורי. בשל שלל הערוצים הזמינים מסתמנת בכל העולם ירידה בהאזנה ובצפייה לשידור הציבורי במתכונתו המסורתית. פודקסטים נוגסים בהאזנה לרדיו, ואת מקום הטלוויזיה תופסת הזרמת מדיה. בעקבות שינויים אלה מסתמן שינוי בשיטות מימון השידורים, ומעבר ממימון ציבורי (באמצעות תקציב המדינה או אגרה) למימון המון ופנייה לקהלי יעד ספציפיים^[2].

ערך מורחב – תאגיד השידור הישראלי

גופי השידור הציבורי הקיימים כיום בישראל הם תאגיד כאן וגלי צה"ל.

בעבר, פעלו רשות השידור והטלוויזיה החינוכית הישראלית עד לסגירתן בעקבות הרפורמה בשידור הציבורי שקבעה שתאגיד השידור הישראלי "כאן" יחליף אותן.

תחנת הרדיו גלי צה"ל ממומנת על ידי משרד הביטחון, ומפעילה את תחנת גלי צה"ל ואת גלגלצ.

הטלוויזיה החינוכית הישראלית, בפיקוח ומימון משרד החינוך שידרה ברצועות שידור בערוץ הראשון (ובכאן 11 לתקופה קצרה), בערוץ 2, לתקופה קצרה בערוץ עשר ובערוץ 23, אפיק ייעודי שהוקצה לה, החל מ-1995, בתחילה כערוץ כבלים ובפיקוח המועצה לשידורי כבלים ולוויין, עד לצירוף הערוץ למערך עידן+. ב-15 באוגוסט 2018, הוחלף על ידי כאן בערוץ ייעודי לילדים ולנוער בשם "כאן חינוכית". בעקבות כך, תוכניות האקטואליה של החינוכית לא משודרות עוד באפיק זה. בהחלטה של "כאן", חלק מן התוכניות ימשיכו להיות משודרות בכאן 11 ולחלקן גם יופקו עונות חדשות.

עד למאי 2017 הייתה רשות השידור מופקדת על רוב השידור הציבורי בישראל על פי חוק רשות השידור והיא הפעילה ברדיו את קול ישראל, ששידר בשמונה תחנות. היום התחנות הועברו לתאגיד השידור הישראלי

בעוד השידור המסחרי מוכפף לכללי הרייטינג, השידור הציבורי אמור להיות נקי מהשפעות עסקיות. דוגמה לניסיון כזה הייתה התחקיר המעמיק לסרט "שיטת השקשוקה", אשר נעשה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית והתאפשר בזכות היותו של הערוץ הזה, כחלק מהשידור הציבורי בישראל, משוחרר משיקולים עסקיים.

עקב טענות רבות לחוסר יעילות ברשות השידור, בוצעו מספר ניסיונות לרפורמה ברשות השידור, ואף חוקק חוק השידור הציבורי הישראלי שמטרתו להקים את תאגיד השידור הציבורי בישראל, במקומה של רשות השידור. תאגיד השידור הישראלי משדר החל מ-15 במאי 2017 בשני ערוצי טלוויזיה, המשודרים דרך משדרי עידן+, חברת הכבלים HOT, חברת הלוויין YES ודרך האינטרנט.

הערוצים המשודרים הם כאן 11, מַכַּאן 33 וכאן חינוכית:

• כאן 11: הערוץ המרכזי של התאגיד. מחליף את הערוץ הראשון של רשות השידור. משדר בעיקר חדשות, אקטואליה ותוכניות בנושאי תרבות.
• מַכַּאן 33: ערוץ המשדר בשפה הערבית, משדר חדשות ותוכניות תרבות. מחליף את ערוץ 33 שקדם לו.
• כאן חינוכית: ערוץ ילדים ונוער, מחליף את ערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית הישראלית.

שידורי הרדיו של התאגיד המשיכו, בשינויים מסוימים, את תחנות הרדיו שהיו ברשות השידור. חלק מהתחנות נותרו בשם המקורי וחלק שונו:

עם מהפכת האינטרנט, השידור הציבורי התרחב גם לאינטרנט ולמדיה דיגיטלית למחשבים וטלפונים חכמים. בכך הוא זמין בכל עת, ללא הגבלת לוח השידורים, וללא תלות במקלט טלוויזיה או רדיו. בישראל, השידור מקוון מתקיים בשידור חי של כל תחנות הרדיו של קול ישראל וכמו כן ניתן להאזין להקלטות המהדורות האחרונות של חלק מהתוכניות. גם גלי צה"ל משדרים שידור ישיר באינטרנט. חלק מתוכניות הרדיו בשידור הציבורי בישראל מחזיקות דף לעוקבים ברשתות חברתיות באינטרנט.

בעולם, שרותי שידור ציבורי מקיימים צורות שידור מקוונות נוספות:

• ארכיונים מקוונים של תוכניות רדיו וטלוויזיה ששודרו בעבר, הניתנות להורדה חינם, שניתן להקשיב להן ישירות באינטרנט או כפודקאסטים (כך בספרד, אנגליה ובארצות הברית).
• מנויי RSS לתוכניות שונות (כך באנגליה, ספרד ובפינלנד).

השידור הציבורי הגדול ביותר בעולם, מבחינת התקציב וכוח האדם, הוא שרות השידור הגרמני, ולאחריו הבי.בי.סי הבריטי.

אנגליה - ה-BBC

ערך מורחב – BBC

BBC - British Broadcasting Corporation היה שרות השידור הציבורי הראשון בעולם. הוא הוקם בשנת 1922 וייסד את אמות המידה והסטנדרטים על פיהם הוקמו רבים מהגופים המשדרים הציבוריים בעולם כולו.

ארצות הברית

השידור הציבורי בארצות הברית אינו מרכזי ואינו מופעל על ידי הממשלה, אך הוא זוכה למימון חלקי של הממשלה הפדרלית. רוב המימון של השידור הציבורי מגיע מגופים שונים בקהילה, רשויות מקומיות, עמותות ואוניברסיטאות וכן שידורי חסות מסחריים קצרים (15–30 שניות).

שידורי הרדיו – אן.פי.אר

רשת NPR הנה רשת השידור הציבורי של ארצות הברית, והתחנות המקומיות רוכשות ממנה חלק מהחומרים שהן משדרות.

שידורי הטלוויזיה פי.בי.אס

שירות השידור הציבורי של הטלוויזיה בארצות הברית, PBS, ממומן כולו על ידי תרומות הציבור. חלק מהמימון הוא כללי לשירות השידור וחלק אחר הוא של מפרסמים מסחריים המממנים ישירות תוכניות מסוימות. הפרסום בטלוויזיה הציבורית בחלקו כולל הודעות חסות ובחלקו האחר יכול לכלול סיסמאות, אך הוא נושא אופי מאופק יותר מזה של הטלוויזיה המסחרית, ואין בו קריאה לבצע פעולה. החומרים בשידור הציבורי נושאים אופי חינוכי, וכן סרטי תיעוד ועיסוק בפוליטיקה.

קנדה

השידור הציבורי בקנדה CBC - Canadian Broadcasting Corporation / Radio Canada נוסד ב 1936. פועל כחברה ממשלתית בעלת שתי זרועות שידור, באנגלית ובצרפתית. המימון הוא בחלקו ממשלתי עם חסויות מסחריות.

סקנדינביה

השידור הציבורי בסקנדינביה קיים מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 ומעוצב על פי הדגם האנגלי: DR בדנמרק, NRK בנורווגיה, תאגיד השידור השוודי בשוודיה, YLE בפינלנד.

שידורי הרדיו בסקנדינביה ממומנים על ידי אגרת טלוויזיה שמשולמת על ידי כל בית אב, בסך כ-300$ לשנה.

ספרד

תחנת הרדיו והטלוויזיה של ספרד נקראת RTVEמשנת 2009 על פי החלטת ממשלת ספרד, הפסיקו לשדר פרסומות ברשתות הספרדיות והן ממומנות על ידי מיסים שהציבור משלם ועל ידי רשתות הטלוויזיה הפרטיות במדינה. האיחוד האירופי מתנגד לצעד זה.

ונצואלה

51% מהבעלות על תחנת הטלוויזיה TELESURTV נמצאים בבעלות המדינה והתחנה משמשת לצורך קידום "הרעיון הבוליבארי" בדבר אחדות מדינות דרום אמריקה.

הולנד

omroep, אגודות שידור ציבוריות מקבלות כסף וזמן לצורך שידור ברדיו ובטלויזה הציבוריים בהולנד. האגודות האלה מקבלות מימון בהתאם לגודלן והן אמורות לשקף את המגוון של האוכלוסייה במדינה.

פקיסטן

שרות השידור הפקיסטני PBR כולל רדיו וטלוויזיה. השידורים הפקיסטניים מכסים את כל הערים המרכזיות וכ-80% משטח המדינה. בנוסף לשידורים בתוך המדינה הרדיו הפקיסטני משדר מדי יום לעולם בשמונה שפות.

טורקמניסטן

הטלוויזיה בטורקמניסטן היא בשליטה מוחלטת של השלטון ותפקידה לקדם את התרבות והלאומית במדינה ואת השלטון.

רוסיה

השידור הציבורי ברוסיה זוכה למימון של הממשלה הפדרלית.

הערוץ הראשון

בשנות ה-90 פעל ברוסיה "הערוץ הראשון", שהיה ערוץ ציבורי ונקרא תחילה "הטלוויזיה הרוסית הציבורית", שמומן באמצעות הודעות חסות. ימיו היו ספורים, לאחר שנרכש על ידי בעלי הון כדוגמת בוריס ברזובסקי והוא גויס לשדר תכנים לטובת השלטון. ב-2002 הפך לערוץ טלוויזיה מסחרי, הממומן בחציו מתקציב הממשלה.

הטלוויזיה הציבורית

בשנת 2013 הוקם ערוץ הטלוויזיה הציבורית הרוסית המהווה ערוץ ציבורי בבעלות המדינה. תכניו מאופקים יותר מתכני הטלוויזיה המסחרית. החומרים בשידור נושאים בדרך כלל אופי חינוכי וכולל סרטי תעודה ועיסוק מועט בפוליטיקה.

מידת אי התלות המסחרית של השידור הציבורי שונה ממדינה למדינה, בהתאם לכמות ואופי הפרסומות המותרות בהן. בעולם נהוגות צורות שונות של מימון פרטי לשידור הציבורי:

תשדירי חסות מסחרית לשידורים ככלל או לתוכניות מסוימות. כאשר יש מימון מסחרי של תוכניות ספציפיות, כנהוג בשידור הציבורי בארצות הברית, גדל החשש להטייה של התוכן בהתאם לאינטרסים זרים. תשדירי חסות הם מאופקים ולא מכילים עידוד לביצוע רכישה.

תשדירי פרסומת ישירים, הכוללים סיסמאות ועידוד לביצוע רכישות.

אירועי התרמה כדוגמת השירותרום לעידוד תרומות מהציבור לצורך תמיכה בשידור הציבורי.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שידור ציבורי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שידור ציבורי

• סיכום סדנה בנושא "השידור הציבורי במרחב המקוון", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• דיון חירום: אין דבר כזה תקשורת חופשית מדי", בביצוע המכון הישראלי לדמוקרטיה, סרטון באתר יוטיוב, 31 באוקטובר 2016
• אבישי עברי | שידור ציבורי - למה זה עדיין קיים?, סרטון באתר יוטיוב