מני מזוז

מזוז נולד בשנת 1955 באי ג'רבה שבתוניסיה. ב-1956 עלתה משפחתו לישראל והתיישבה בעיירה נתיבות, שם גדל כילד חמישי מבין תשעה אחים ואחיות. אביו, הרב שלמה מאזוז, היה רב ודיין בג'רבה, שחיבר שמונה ספרי הלכה וחידושים שהתפרסמו לאחר מותו. לאחר עלייתו לארץ, פתח האב חנות בנתיבות. על קליטתם בעיר סיפר: ”משפחתי, כמו שאר המשפחות הראשונות גרו כשנה בפחונים שהיו פזורים בשטח פתוח, בלי מים, בלי חשמל וכמובן ללא שירותי סניטציה בסיסיים. כעבור כשנה עברנו לדירת קבע, שהייתה ביתנו שנים ארוכות”^[1].

עם סיום לימודיו היסודיים בנתיבות המשיך מזוז את לימודיו התיכוניים במסגרת מסלול לתלמידים מחוננים שהפעיל משרד החינוך בישיבה התיכונית "מרום ציון-קריית נוער" בירושלים, בראשות הרב אברהם רביץ^[2][3] במגמה הריאלית (מתמטית-פיזיקלית). לפני הגיוס לצה"ל נטש מזוז את אורח החיים הדתי. הוא שירת כמפקד טנק בחיל השריון.

בתום שירותו הצבאי למד בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים את לימודיו לתואר ראשון בהצטיינות. התמחה כשנה בבית המשפט העליון, אצל השופטים שלמה אשר והדסה בן-עתו, ושנה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה - אצל עורכי הדין מיכל שקד ושמואל צור.

מיד לאחר שהוסמך כעורך דין ב-1981 החל מזוז לעבוד בפרקליטות המדינה, ולאורך השנים מילא שורת תפקידי מפתח במשרד. תחילה שימש כפרקליט במחלקה הפלילית ובמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, ולאחר מכן עבר למחלקת הבג"צים, שבה כיהן כפרקליט, ובהמשך כממונה על ענייני הבג"צים, עד 1994.

בין השנים 1991–1995 שימש, במקביל לתפקידיו האחרים במשרד המשפטים, כיועץ משפטי וחבר במשלחת הישראלית למשא ומתן עם הפלסטינים והירדנים, וכראש הצוות המשפטי למשא ומתן על הסכם עזה-יריחו, והסכם הביניים עם הפלסטינים.

בפברואר 1994 מונה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ), ועבד לצדם של היועצים המשפטיים מיכאל בן יאיר (1994–1996) ואליקים רובינשטיין (1997–2003). בתפקיד זה עסק במגוון הנושאים שבטיפול היועץ המשפטי לממשלה, ובעיקר בסוגיות של משפט מנהלי וחוקתי הנוגעות לעבודת הממשלה ושריה, ענייני מערכת הביטחון, משטרת ישראל, יחסי ישראל והרשות הפלסטינית, אמנות והסכמים בינלאומיים, מינויים בשירות הציבורי, מינהל אוכלוסין והגירה, ענייני תכנון ובניה, רשויות מקומיות, מכרזים, תמיכת המדינה בגופים ציבוריים, נושאי דת ומדינה ודיני עבודה^{[דרוש מקור]}.

במהלך כהונתו כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה הוביל רפורמות משמעותיות במספר תחומים, ובהם: רפורמה מקיפה בדרכי המינוי ומנגנוני הבקרה על מינויים בשירות המדינה ובשירות הציבורי, קביעת קריטריונים לתמיכות תקציביות של המדינה בגופים ציבוריים, הקמת הרשות לאכיפת דיני התכנון והבניה במקרקעין והקמת המחלקה להסכמים בינלאומיים. היה פעיל בחקיקת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, שחולל רפורמה בשיפוט המנהלי בישראל^[4]. כן הוביל^[5] את הליך חקיקת חוק שירות הביטחון הכללי, המסדיר את מעמדו, סמכויותיו ודרכי הפיקוח על פעילותו של שירות הביטחון הכללי, את "חוק הפונדקאות" וחוקים רבים נוספים.

בפברואר 2004 מונה מני מזוז ליועץ המשפטי לממשלה ה-11 של מדינת ישראל. בתחילה הוא לא היה אחד המועמדים למשרה. בעקבות פרשת בר-און חברון והסערה הציבורית שחוללה, מונתה ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שעליה הוטל לבחון את כל הסוגיות הקשורות בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. ועדת שמגר המליצה, בין השאר, שהממשלה לא תמנה ישירות את היועץ כפי שנקבע בחוק, אלא שוועדה ציבורית, חיצונית, תציע מועמדים לתפקיד ותבחן אותם - ואחר כך תמליץ על אחד או שניים מהם בפני הממשלה, שתוכל למנות לתפקיד רק את מי שהוועדה תמליץ עליו. בכך רוקנה ועדת שמגר מתוכן את סמכות הממשלה למנות את היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה הציבורית שמונתה פסלה את המועמדים המועדפים של ראש הממשלה ושל שר המשפטים, עו"ד זהר ועו"ד טורבוביץ', ורק לאחר שהם ומועמדים נוספים נפסלו על ידי הוועדה, התאפשר מינויו של מזוז. בכך היה מזוז ליועץ הראשון שמונה בהליך שנקבע על-פי המלצות ועדת שמגר לבחינת דרכי מינויו של היועץ המשפטי לממשלה - באמצעות ועדה מקצועית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס.

בדיקה שערך החשב של משרד האוצר בשנת 2013 העלתה כי במהלך כהונתו של מזוז כיועץ המשפטי לממשלה הפרישה המדינה בטעות סכומי יתר לקרן השתלמות על שמו, בסכום מצטבר של כ־100,000 ש"ח. באוקטובר 2013 פנתה היועצת המשפטית של משרד המשפטים למזוז בדרישה כי ישיב את הכסף. בתגובה טען מזוז כי לא מדובר בתשלומי יתר אלא בתשלומים המגיעים לו בדין בתור עובד מדינה. בנוסף טען כי אין המדינה זכאית לדרוש את השבת הכספים רטרואקטיבית, שנים לאחר ששולמו^[6][7]. במאי 2015 הודיע מזוז שאינו מעוניין בהמשך המחלוקת והוא נכון לקבל את הכרעת האוצר ועל כן הוא מחזיר את הכסף למדינה^[8].

תפיסת עולמו המקצועית

בריאיון עיתונאי לסיכום כהונתו תיאר מזוז את תפיסת עולמו המקצועית וטען שהיועמ"ש אינו אוכף את החוק באופן סביל אלא נדרש ליזום ולעצב את מדיניות אכיפת החוק^[9].

בראיון זה ציין כי ראה צורך בהגדרת גבולות אחריות וסמכות היועמ"ש מול שלוש מערכות:

• בין היועץ המשפטי לפרקליט המדינה ולפרקליטות בכלל: ביטול תפיסה שהשתרשה שמגיעים ליועץ המשפטי לממשלה רק כשחייבים, במקום שייתפס כחלק אורגני של המערכת.
• תפקיד היועץ מול הממשלה והשרים: איזון בין תפקיד יועצם של השרים לתפקיד התובע הכללי, האם הוא שופט אותם או עוזר להם, ולכן, חייב להיות סוג של דיסטאנס בין היועץ המשפטי לבין השרים. בהתאם לכך הפסיק את השתתפותו הקבועה בישיבות הממשלה והגיע רק מקום שהדבר נדרש.
• מערכת היחסים מול בית-המשפט העליון: היועץ המשפטי לממשלה הוא מתדיין בפני בית-המשפט העליון, ולכן מתחייבים ריחוק והפרדה. הוא הסביר כי רשויות המדינה גם צריכות להרגיש שיש מישהו שמייצג אותן, ולא את בית-המשפט.

באשר לאקטיביזם, מצד אחד הוא מסתייג מאקטיביזם שיפוטי ועל בית-המשפט להימנע מעיסוק בסוגיות שאינן משפטיות במהותן ואשר מסורות להכרעתן של רשויות המדינה האחרות. מצד שני, סבר כי יש מקום לאקטיביזם מקום שמטפלים בנושאים שהם בליבת תפקיד המערכת המשפטית. הוא ציין כי הוא רואה איזון והיזון חוזר בין שני הצדדים האלה, והדגים זאת באמצעות פסק הדין בעניין אלון מורה^[10]. עמדתו לגבי סמכויות היועץ המשפטי לממשלה היא שבתחומים שאינם שלו, הוא אינו מסיג את גבולן של הרשויות האחרות, בעוד שבתחומים המצויים בגרעין תפקידי המערכת המשפטית, הוא ממצה את סמכויותיו עד תום, ולא מהסס גם כאשר מדובר בהחלטות קשות, או בכאלה שתוצאותיהן לא ימצאו חן בעיני המערכת הפוליטית.

באשר לסוגיית הסבירות, הסביר מזוז כי ככל שהסוגיה במהותה היא עניין להכרעה משפטית, כך יש מקום להפעלת מבחן הסבירות ביתר עוצמה. מזוז ציין גם כי אינו מסתייג מהגישה של זכות עמידה רחבה והדגיש כי יש סוגיות שמטבען יכולות להגיע לבית המשפט רק על ידי עותר ציבורי.

נושאים מרכזיים בתקופת כהונתו

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

מזוז היה היועץ המשפטי בימי תוכנית ההתנתקות והוביל את המערכת לדיכוי המחאה נגד התכנית. הוא העמיד לדין פעילי ימין שקראו לחסימת כבישים על עבירת המרדה^[11] השנוייה במחלוקת ועתר לבג"ץ נגד הקביעה של השופט יעקב טירקל שאין בהרשעה בעבירת המרדה קלון^[12]. על חסימות הכבישים הוא אמר: "לא תהיה שום הבנה וסבלנות לתופעות אלימות כגון חסימת כבישים וצמתים, וכנגד עבירות אלו יופעל המשפט הפלילי בלי שום הנחות"^[13]. הוא אף אמר שאילו ידע על כוונת שרת החינוך לאפשר לעצורי חסימות הכבישים להבחן בבחינות הבגרות בכלא היה מונע זאת^[14]. בדיון שקיים במרץ 2005 הוא הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תחבורה ובמקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה להאשים את החוסמים ב"סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", סעיף שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר. כן הוחלט בדיון לחפש סעיפים נוספים שבהם ניתן להאשים חוסמי כבישים כדי להרתיע^[15].

בישיבה בכנסת לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות הסביר את החומרה שהוא רואה בחסימת הכבישים במחאה נגד ההתנתקות^[16]:

"כאשר מודיעים לנו באופן שיטתי, חוזר ונשנה, שזה יחזור על עצמו פעמיים בשבוע לאורך שבועות ארוכים, לא כביש אחד, לא צומת אחד, אלא בכל הארץ, לשיבוש החיים במדינת ישראל, כדי למנוע ביצוע של החלטות הממשלה והכנסת, זאת עבירה פלילית, זה יותר מעבירה פלילית, זאת המרדה על-ידי מי שמארגן את זה, ועל-ידי מי שמשתתף."

לימים, בראיון ליונית לוי, סירב מזוז להצהיר כי נדרש להפעיל סנקציות פליליות דומות כלפי חוסמי הכבישים מהשמאל שחסמו כבישים במחאה כנגד הרפורמה המשפטית. מזוז טען כי לא ניתן להשוות בין המקרים וכי אינו מכיר חסימות משמעותיות שבוצעו במחאה כנגד הרפורמה המשפטית^[17].

במסגרת הפעלת מערכת אכיפת החוק נגד מתנגדי ההתנתקות, הוגש כתב אישום נגד אליצור סגל על העלבת עובד ציבור, בגלל מאמר פוליטי שפרסם. לימים זיכו תשעה שופטי בית המשפט העליון את אליצור סגל וקבעו בפסק הדין רע"פ אליצור סגל כי עבירת העלבת עובד ציבור אינה חלה על מאמרים פוליטיים שכן אלו מוגנים על ידי חופש הביטוי^[18][19]. כמו כן, דרש להעמיד לדין משמעתי את הרב דוד דרוקמן, בעקבות התבטאויתיו נגד תוכנית ההתנתקות ונגד ראש הממשלה, אריאל שרון. עם זאת, הוא סירב להעמיד לדין אנשים שערכו פולסא דנורא נגד אריאל שרון, בנימוק שהם קראו לדין שמיים ולא לפעולה אנושית^[20].

המאבק בשחיתות הציבורית

אחד מהיעדים העיקריים שהתווה מזוז למערכת אכיפת החוק היה המאבק בשחיתות הציבורית, בדגש על מוקדי שחיתות בחברה הישראלית, בשלטון המרכזי ובשלטון המקומי. מזוז סיפר כי ביקש לייצר הרתעה ולחדד את המסר כי אין אנשים מעל החוק, ולא משנה מה תפקידם ומעמדם במערכת הציבורית^[9].

לשם כך יזם מאבק עקבי ושיטתי לאורך זמן, במוקדי השחיתות בחברה הישראלית - בשלטון המרכזי והמקומי - ולא הסתפק בטיפול האקראי בתיק הבודד, וזאת לשם השגת אפקט מצטבר ומשמעותי של הרתעה ושיגור מסר ציבורי ברור של "שינוי כללי המשחק". במסגרת מאבק זה היה טיפול ממוקד בתחום הקשר המושחת שבין נבחרים לחברי גוף בוחר; טיפול בתופעה של עבירות מימון בחירות; טיפול בתופעה של מינויים פוליטיים ומינוי מקורבים; טיפול בתופעות של קבלת טובות הנאה אסורות; טיפול בתופעות של שחיתות מערכתית, כגון: ברשות המיסים, במינהל מקרקעי ישראל, בתחום התכנון והבניה ובמכרזי רשויות מקומיות.המאבק בשחיתות לא עסק רק בשוליים וב"דגי הרקק" אלא גם בלב ההגמוניה השלטונית ומוקדי הכוח והאליטות של מערכות השלטון והחברה - ראשי ממשלה, נשיא מדינה, שרים, חברי כנסת, רבנים ראשיים, שופטים, ראשי ערים ועוד.

פעילותו של מזוז בתחום זה נתפסת ככזו השמה את נושא המאבק בשחיתות על סדר היום הציבורי^{[דרוש מקור]}. בתקופת כהונתו היו יותר חקירות, יותר כתבי אישום ויותר הרשעות בעבירות שחיתות של אנשי ציבור מאשר בכל תקופה אחרת בעבר. אנשי ציבור רבים נחקרו, הועמדו לדין והורשעו ואף נשלחו למאסר. בתקופה זו איש מבין אנשי הציבור שהועמדו לדין לא זוכה בבית משפט. בחלק מהפרשות ההליכים המשפטיים עדיין מתנהלים.

בהתייחסו לסוגיית המינויים הפוליטיים, ציין מזוז כי אלה מעולם לא היו עניין לגיטימי, כפי שנקבע בדו"חות מבקר המדינה ופסקי דין בבג"ץ, אלא עניין שהיה פלילי גם לפני עשרות שנים, והסביר כי ההחלטה על העמדתו לדין של צחי הנגבי^[21] הייתה החלטה אסטרטגית, תוך כוונה ברורה להפעיל לראשונה את הכלי הפלילי כנגד התופעה הפסולה, במקרה בעל נסיבות חמורות במיוחד. החלטתו נתמכה בין היתר בהבנה שמרכזי המפלגות הפכו לאחד המוקדים של שחיתות שלטונית בישראל, מקום בו מקורבים צוברים כוח ויכולים להשיג טובות הנאה^[22].

בעניין פרשת רשות המיסים ציין מזוז שהפרשה הייתה חמורה במיוחד וכי אם הפרשה לא הייתה נחשפת, תוך זמן קצר כל צמרת רשות המיסים הייתה מאוישת באנשים שהיו חייבים את מינוים לגורמים בעלי עניין מחוץ למערכת. מזוז הוסיף כי: "זה הדבר הכי קרוב שהגענו אליו של השתלטות עוינת של גורמים בעלי עניין על אחת המערכות הציבוריות הכי רגישות. לכן, בעיני זו הפרשה הכי חמורה. פה הנגע העמיק לתוך הגוף והפך ממש לסרטני."^[22]

המלחמה בנושא המינויים הפוליטיים טופלה לא רק באפיק הפלילי, אלא גם באמצעות הנחיות לשרים^[23] ואמצעים נוספים, כל זאת במטרה לייצר הרתעה ולהשתית נורמות חדשות כנגד תופעה שלדברי מזוז איימה להשחית את המערכת הפוליטית^[22].

תיקים ציבוריים בולטים

תקופת כהונתו של מזוז התאפיינה במספר רב של פרשיות שעירבו אישי ציבור בכירים.

במסגרת הפרשיות הפליליות הבולטות של אישי ציבור ניתן להזכיר את הפרשיות:

• עניינו של ראש הממשלה, אריאל שרון, בפרשת האי היווני, שנסגר על ידי מזוז. על רקע החלטתו זו של מזוז, ובמיוחד על רקע בחירתו לבצע את ההודעה בשידור חי הגיעו יחסיו עם צמרת פרקליטות המדינה, ובמיוחד עם פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, למתח חסר תקדים. השופט בדימוס, יצחק זמיר הגדיר את ההחלטה "יום חג לשחיתות". מזוז האשים אז, בפני עיתונאים, את פרקליטות המדינה, בכשל של ממש בתהליך קבלת ההחלטות בתיק.
• פרשת צחי הנגבי, שהואשם בעבירות של עדות שקר ומינויים פוליטיים^[24], הנגבי זוכה בסופו של דבר^[25].
• פרשת בניזרי בה הורשע ונשלח למאסר השר שלמה בניזרי בגין שוחד ועבירות נוספות.
• פרשת אברהם הירשזון, שר האוצר אשר הורשע ונשלח למאסר בגין עבירות גנבה ומרמה^[26].
• פרשת רמון, בה הורשע שר המשפטים חיים רמון בעבירה של ביצוע מעשה מגונה ללא הסכמה ונדון לעבודות שירות^[27].
• פרשת נשיא המדינה, משה קצב, שעסקה בחשדות לעבירות מין ועבירות נוספות שבוצעו על ידי קצב בתפקידו כנשיא המדינה וכשר התיירות, ובסופה הורשע קצב בשתי עבירות אינוס, מעשה מגונה, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט; בפרשה זו זכה מזוז לביקורת מרובה. ראשית על עסקת הטיעון שסגר עם משה קצב וזאת לאחר שהתבטא על קיומן של עבירות חמורות. כן ספג ביקורת על שלאחר שקצב חזר בו מעסקת הטיעון, החזיר את כתב האישום לפרקליטות לצורך תיקונים^[28], מה שיצר את הרושם שבכתב האישום הראשון שהגיש לא היה ממש. גם בית המשפט המחוזי שנתן את פסק הדין הראשון בעניין קצב, בחר למתוח ביקורת על התנהלותו של מזוז בפרשה.
• פרשות ראש הממשלה אהוד אולמרט, בהן הוגש נגדו כתב אישום המתייחס למספר פרשיות ("פרשת ראשונטורס", "פרשת מעטפות הכסף" ו"פרשת מרכז ההשקעות") - בעבירות של קבלת דבר במרמה והפרת אמונים ועבירות נוספות^[29]. אולמרט זוכה בשתי הפרשות הראשונות והורשע בשלישית. בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין באוגוסט 2012 ביקר מזוז בפאנל בהשתתפותו את הכרעת בית הדין שזיכתה את אולמרט, ותקף את הסיקור התקשורתי של משפטו. בתגובה שוסעו דברי מזוז בקריאות מחאה מהקהל, עד שנאלץ לקטוע את נאומו ולרדת מהבמה^[30].

בתקופתו הועמד לדין, הורשע ונאסר הח"כ לשעבר עמרי שרון בגין עבירות בחירות^[31], הורשעו חברי הכנסת יחיאל חזן^[32] ומיכאל גורלובסקי בגין "פרשת ההצבעות הכפולות" בכנסת, הורשע ח"כ יאיר פרץ בשל מעשה זיוף ומרמה^[33], טופלה פרשת רשות המיסים שנזכרה לעיל, בה ההליכים עדיין מתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הורשעה השופטת לאופר על עבירות פגיעה בפרטיות.

על אף שבתקופתו של מזוז כיועץ המשפטי לממשלה נוהל מאבק רב-היקף בתופעות השחיתות השלטונית, ובתקופה זו נחקרו, הואשמו והורשעו אישי ציבור רבים, הסביר מזוז באחד מראיונות הפרישה שהעניק, כי תפיסתו בתחום הפלילי היא שלא נכון למתוח את התחום הפלילי מעבר לממדיו הטבעיים. הוא ציין כי העמדה לדין בעניינים בשל מעשים לא תקינים, אך אינם בתחום הפלילי במובנו המהותי, עלולה לגרום יותר נזק מתועלת. והבהיר כי: "איננו ציידי גולגולות. אנחנו לא תולים נאשמים או מורשעים על הקיר ולא על החגורה. לא בכך אנחנו נמדדים"^[22].

המלחמה בפשיעה המאורגנת

יעד נוסף שהושם עליו דגש בתקופת מזוז היה המאבק במשפחות הפשע והפשיעה המאורגנת, שסבל עד אז מחוסר אפקטיביות. לשם כך, לדברי מזוז, גובשה, בשיתוף עם רשויות האכיפה השונות, "תורת לחימה" חדשה, ופותחו וגובשו כלים חדשים – לרבות אמצעי חקירה חדשים, תשתיות מודיעין ושיתופי פעולה בין רשויות האכיפה ועם רשויות חקירה זרות – לשם הגברת אפקטיביות האכיפה הפלילית נגדם. במסגרת זו גם הוקם פורום משותף: "צוות על למאבק בפשיעה החמורה והמאורגנת", בראשות היועץ המשפטי לממשלה, בו שותפים כל גופי האכיפה הפלילית והכלכלית. לצד אלה נבנה גם מערך תקיפה כלכלית משולבת, וזאת, על בסיס ההבנה כי לשם מאבק אפקטיבי בארגוני הפשיעה, הכרחי לפגוע בתשתיות הכלכליות שלהם, ואין להסתפק רק באכיפה במישור הפלילי – וזאת באמצעות חילוט כספים ורכוש, סגירת עסקים והטלת מגבלות שונות על פעילותם העסקית^[34][35][36]. ואכן בשנים שלאחר מכן, כתוצאה מפעילות זו, חלק ניכר מראשי משפחות הפשע וארגוני הפשיעה ורבים מ"חייליהם" נעצרו, הועמדו לדין ונכלאו, ופעילותם של גופים אלה הוגבלה.

פעילות בתחומים נוספים

מזוז נאבק נגד היוזמות לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בין תפקיד התובע הכללי, לבין יועץ הממשלה, וראה בהן סכנה לפגיעה ולהחלשת מערכת אכיפת החוק.

מזוז יזם והוביל רפורמה נרחבת בכל תחום המינויים בשירות המדינה - שכללה הסדרה כוללת של הליכי המינוי ומנגנוני בקרה על מינויים, בעיקר של המינויים הבכירים בשירות המדינה, מתוך מגמה שכל מינוי שאינו בהליך פומבי-תחרותי, ייבדק על ידי מנגנון מקצועי קודם לאישורו^[37].

כן הוקם מנגנון פיקוח גם על המינויים בתאגידים עירוניים. כמו כן קידם החלטות ממשלה וחקיקה לפיהן נקצבו כהונותיהם של כל נושאי המשרה הבכירים בשירות המדינה, לרבות משרת היועץ המשפטי לממשלה עצמו. מזוז הוביל רפורמה ניהולית-ארגונית בפרקליטות ובמערך הייעוץ והחקיקה, שנועד לשפר את האפקטיביות והיעילות של מערכות אלה והתאמתן לאתגרים העכשוויים. מזוז הוביל את הרפורמה בשיפוט המינהלי – הקמתם של בתי המשפט לעניינים מינהליים והעברת סמכויות אליהם מבג"ץ. כן יזם הקמת בתי דין מקצועיים לענייני זרים.

מבין פעולותיו בתחומי ההגנה על זכויות אדם ניתן לציין בקצרה, את פעילותו בתחום ההגנה על זכויות בני המיעוט הערבי ומניעת אפלייתם לרעה, שבאה לידי ביטוי, בין היתר - ביצירת הסדרים של העדפה מתקנת בקבלת ערבים לשירות המדינה^[38][39], בנושאים כלכליים של הטבות מס ושל תמיכות המדינה^[40], באיסור על פרסום מכרזים על ידי מינהל מקרקעי ישראל המיועדים ליהודים בלבד,^{[דרוש מקור]} בהחלטתו לפסול את מינויו של יואל לביא למנהל מינהל מקרקעי ישראל עקב התבטאויותיו הגזעניות נגד ערבים^[41], בעמדתו בבג"ץ לפיה אין לפסול רשימות ערביות מהשתתפות בבחירות לכנסת^[42], ובהנחייתו לביטול החלטת ועדת שרים המאפשרת הפקעת נכסי פלסטינים במזרח ירושלים^[22].

כמו כן, בשורה של החלטות והנחיות בעניינם של בני זוג בני אותו מין ביסס מזוז את זכויותיהם. בין היתר, הוא הנחה להכיר בבני זוג מאותו מין לצורך מתן זכויות כלכליות-סוציאליות לפי חוקי השיקום, הורה להכיר בזכות הירושה של בני זוג מאותו מין^[43], להכיר בזכות של בן זוג מאותו המין לעניין זכות לאימוץ ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן זוגו^[44], ולאשר תרומת ביציות בין בנות זוג^[45].

בסוגיית זכויות נאשמים בהליך הפלילי, התווה מדיניות של כיבוד זכויות חשודים ונאשמים, ובין היתר, הנחה מזוז שלא להגיש כתב אישום על יסוד הודאת נאשם שניתנה בחקירה בהיעדר ראיה משלימה המהווה דבר מה נוסף^[46][47]. כדי להבטיח ייצוג משפטי לכל נאשם הצפוי לעונש מאסר, יזם, לראשונה מקום המדינה, לקיים משפט חוזר לצעיר שהורשע בביצוע מעשה מגונה, לאחר שהתגלה, מספר שנים לאחר מכן אגב הליך אחר, כי המתלוננת בעניינו מסרה עדות שקר בתיק אחר^[48].

עם פרישתו, קיבל מזוז מלשכת עורכי הדין את התואר איש השנה במשפט, מהתנועה לאיכות השלטון את אות אביר איכות השלטון ומתנועת אומ"ץ את אות המופת^[49].

ב-22 בספטמבר 2014 נבחר לכהן כשופט בבית המשפט העליון^[50], הושבע ונכנס לתפקידו ב-10 בנובמבר 2014.

בפסק דין בו נותר בעמדת מיעוט, הביע מזוז את עמדתו כי על בית המשפט לנהוג בריסון משפטי בבואו לבחון החלטות של ועדות סטטוטוריות^[51]. עם זאת, הוא נחשב לשופט בעל גישה ליברלית מובהקת^[52]. לדוגמה, בעמדת מיעוט הוא ביקש לאסור על המדינה לדרוש כי מנהל בית חולים ממשלתי יהיה רופא^[53] והוא סבר בעמדת מיעוט שיש להוציא צו על תנאי נגד המפקח על הבנקים לצורך דיון באישור מינויו של אדם למנהל בנק^[54]. אחרים טענו שאינו בעל גישה זו כאשר אפשר לשייך את העמדות לצד היותר ליברלי בהקשרים מסוימים ולצד הפחות ליברלי בהקשרים אחרים^[55].

ב-2020 ספג ביקורת ציבורית אחר ששפט בעתירה שהוגשה נגד משרד העבודה והרווחה, שבו הועסקה בתו יעל מזוז־הרפז בתפקיד בכיר^[56]. בתגובה לעתירה טען מזוז כי התלונה היא חלק "מהמסע הציבורי התקשורתי נגד בית המשפט ושופטיו". בעקבות תלונה בעניין שהוגשה על ידי ארגון "בצלמו" העיר לו נציב תלונות הציבור על שופטים, אורי שהם, על התנהלותו, באומרו שגם אם סבר מזוז בצדק, שהקשר אינו מצדיק פסילה מלדון בתיק, טוב היה עושה לו היה מודיע לצדדים בתחילת הדיון על הקשר^[57].

בראשית דצמבר 2020 הודיע מזוז על פרישתו מכס השיפוט^[58], וכהונתו הסתיימה ב-30 באפריל 2021^[59].

נושאי ביטחון

מזוז התנגד באופן עקבי להריסת בתי מחבלים כצעד הרתעתי והוא שב והביע עמדה זאת בדעות מיעוט בעתירות בנושא, ולא קיבל את הטענה שהועלתה על ידי שופטים אחרים המתנגדים להריסות, כמו אסתר חיות, שהנושא הוכרע ולעת עתה אין לדון בו שוב דיון עקרוני^[60][61]. מזוז גם סבר, בעמדת מיעוט, ששירות בתי הסוהר רשאי לתת חופשות רגילות לאסירים ביטחוניים ולכן על השירות לשקול בקשות של אסירים ביטחוניים לחופשות כאלו^[62].

משפט פלילי

בפסק דין חדאד זיכו מזוז וג'ובראן את הנאשם כנגד דעתו החולקת של עמית^[63]. בפסק דין און יהודה, ביקש מזוז בדעת מיעוט לבטל הרשעה שהייתה מבוססת על חקירה במשטרה שפגעה לשיטתו באופן חמור בזכות ההיוועצות של הנחקר^[64]. עם זאת, בפסק דין גור פינקלשטיין התנגד לעמדתו של יצחק עמית לזיכוי של נאשם מחלק מהאישומים^[65]. באחד מפסקי הדין שלו, הוביל לזיכוי פה אחד של נאשם שהורשע בסיוע לעבירות אלימות מפחד מהנאשמים האחרים, וכתב: "לא היה מקום לדעתי להעמדתו לדין של המערער. גם אם סבר התובע כי מתקיימים יסודות עבירת הסיוע, וחזקה עליו שכך סבר, עדיין נתונים לו הסמכות ושיקול דעת שלא להגיש אישום משום "שאין במשפט עניין לציבור""^[66].

באוקטובר 2021, במהלך כנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הביע תמיכה בחקיקת פסקת התגברות, כול עוד לא הושלמה החוקה של מדינת ישראל. לדבריו, "כדי לצנן את העימותים ולהסדיר את מערכת היחסים שווה גם לשלם מחיר – ואני לא חושב שפסקת התגברות היא רעיון מופרך". כן הסתייג מחוק אשר יאסור על נאשם בפלילים להציג את מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה. בנוסף הביע מזוז תמיכה בחידוש נוהג ישן לפיו מי שמכריע אם להגיש כתב אישום בעבירות חמורות הם שופטים ולא הפרקליטות^[67].

באוגוסט 2022 אישרה הממשלה את מינויו של מזוז ליושב ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, במקומו של השופט בדימוס אליעזר גולדברג שנפטר במהלך כהונתו^[68]. כנגד המינוי הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שאין למנות מינוי קבוע בתקופת בחירות, ובג"ץ קיבל את העתירה וביטל את המינוי^[69]. בעקבות פסיקת בג"ץ, מזוז הודיע כי הוא אינו מעוניין במינוי זמני, והממשלה מינתה במקומו את אליקים רובינשטיין כיושב ראש זמני לוועדה^[70].

מזוז יצא נגד הרפורמה המשפטית בישראל, שאותה תיאר כהפיכה משטרית, וציין כי "מהלכי הממשלה הם האיום החמור ביותר, מאז ומעולם, על הדמוקרטיה הישראלית ועל החזון הציוני."^[71]

נשוי לאלינוער מזוז, עורכת דין שכיהנה, עד לפרישתה בשנת 2008, כמשנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל. אב לשתי בנות, מתגורר בשכונת בית הכרם בירושלים^[9][48].

אח לימימה מזוז, שהייתה היועצת המשפטית של משרד האוצר, ולשולה בן-צבי, ראש אגף במינהל מקרקעי ישראל. אביו, שלמה מאזוז הוא בן דודו של מצליח מאזוז שבנו הוא הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים ומנהיגה הרוחני של מפלגת יחד (בראשות אלי ישי)^[72].

• שי דורון, "כל הדרך לעסקה", מקור ראשון, 16 ביולי 2007
• דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, פרק 16, הוצאת דביר, 2012

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מני מזוז
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מני מזוז

• יעקב ריבלין ובנימין ליפקין, הכירו את השופט: מני מזוז בראיון נדיר, בחדרי חרדים, 2006
• עו"ד רון דרור, ראיון סיכום קדנציה עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, "עורך הדין", כתב העת של לשכת עורכי הדין, עמ' 44, ינואר 2010
• ארי שביט, מני מזוז מסכם קדנציה - המשך הכתבה, באתר הארץ, 3 בפברואר 2010
• שירית הרפז, האיש שיחליט בתיק שרון, באתר nrg‏, 25 בינואר 2004
• עופר סיטבון וטל קורמן, ריאיון עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, מעשי משפט א', ינואר 2008
• יובל יועז, ‏מטירון פלילי - לאימת ראשי המדינה: איך הפך מני מזוז לאיש החזק במערכת השלטונית היום?, באתר גלובס, 4 בספטמבר 2009
• שרי מקובר-בליקוב ונועם שרביט, מני מזוז שובר שתיקה: כל הפרשות המטלטלות - ריאיון עם מני מזוז, באתר nrg‏, 7 באפריל 2012
• מזוז נטש הדיון בוועידת המשפט בשל מחאת הקהל על דבריו בעניין אולמרט, באתר ynet, 28 באוגוסט 2012
• גידי וייץ, מני מזוז תוקף את המערכת המשפטית על הפסיקות בעניין אולמרט, הנגבי ורשות המסים. ראיון, באתר הארץ, 5 ביוני 2013
• קלמן ליבסקינד, ‏רחוק מהאמת: הגרסאות הבעייתיות של השופט מני מזוז, באתר מעריב אונליין, 6 ביוני 2020
• יעל פרידסון וטובה צימוקי, לא התייחס ספציפית לאוחנה? האמירה הבעייתית של השופט מזוז, באתר ynet, 6 במאי 2020
• אבישי גרינצייג, ‏הנציב שהם נגד השופט מזוז: "ראוי היה להימנע מאמירת הדברים באופן שבו הם נאמרו", באתר גלובס, 2 ביוני 2020
• גידי וייץ, מני מזוז הדהים את כולם כשפרש מהעליון. כעת הוא מוכן לספר מדוע, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2021
• שופט העליון בדימוס מזוז בריאיון: "השלטון מתדלק את תחושת "אזרחים סוג ב" מ-1977", סרטון בערוץ "כאן חדשות", באתר יוטיוב (אורך: 11:49), 31 במרץ 2023
• מני מזוז (1955-), דף שער בספרייה הלאומית

מכּתביו:

• רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל - חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, משפט וממשל ו' (תשס"א) 233
• חינוך נגד שחיתות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 6 בנובמבר 2006 - נאום בטקס הענקת אזרחות כבוד של העיר נתיבות (ח' בחשוון תשס"ז, 30 באוקטובר 2006)