שפות מאנדה
שפות מאנדה הן משפחת שפות גדולה, של שפות המדוברות במספר מדינות במערב אפריקה על ידי עמי מאנדה וכוללות את השפות מנינקה, מנדינקה, סונינקה, בממבר, קפל, דיולה, בוזו, מנדה, סוזו וואי. יש במשפחת שפות זו בין 60 ל-75 שפות, המדוברות על ידי 30 עד 40 מיליון איש,[1] בעיקר בבורקינה פאסו, מאלי, סנגל, גמביה, גינאה, גינאה ביסאו, סיירה לאון, ליבריה וחוף השנהב. באופן מסורתי, שפות המאנדה נחשבו לסניף שונה של משפחת ניג'ר-קונגו, שגם שפות בנטו שייכות אליה, אולם סיווג זה הוא שנוי במחלוקת.
מקור שפות מאנדה
לפי הבלשן ולנטין וידרין, המולדת של שפות מאנדה היא במחצית השנייה של האלף הרביעי לפני הספירה הייתה בדרום סהרה, אי שם לצפון 16° או אפילו 18° של קו הרוחב הצפוני ובין 3° ל־12° אורך מערבי."[2]
היסטוריה
ההכרה בקבוצת השפות כמשפחת שפות נעשתה לראשונה בשנת 1854 על ידי זיגיסמונד וילהלם קואל, במחקר השפתי המקיף שלו - Polyglotta Africana. הוא הזכיר 13 שפות שלדעתו השתייכו למשפחה הסודאנית הצפון מערבית. בשנת 1901 הבחין מוריס דלפוס בין שתי קבוצות במשפחה זו.[3] "מנדטאן" קבוצה צפונית, "מנד-פו" קבוצה דרומית. ההבחנה נעשתה בעיקרון רק מכיוון שהשפות בצפון משתמשות בצירוף tan, בעוד השפות הדרומיות משתמשות בצירוף fu. בשנת 1924, ציין הבלשן לואי טוקסייה ציין כי ההבחנה אינה מבוססת ויש לפחות תת-קבוצה שלישית שכינה "מנד-בו". רק ב-1950 תמך אנדרה פרוסט בגישה זו.
בשנת 1958 פרסם וולמרס מאמר בשם "שפות המאנדה", שם חילק את השפות לשלוש קבוצות משנה: צפון-מערב, דרום ומזרח. מסקנתו התבססה על מחקר לקסיקו-סטטיסטי. ג'וזף גרינברג עקב אחר ההבחנה הזו בשפות אפריקה (1963). Long (1971) ו-Gérard Galtier (1980) עוקבים אחר ההבחנה לשלוש קבוצות אך עם הבדלים בולטים.
ההיסטוריון הבלשני Dimmendaal, Gerrit סבור כי שפות המאנדה שייכות למשפחת שפות עצמאית (Dimmendaal 2011).[4]
סיווג
מנדה אינו חולקת את המורפולוגיה המאפיינת את מרבית משפחת ניג'ר-קונגו, כמו דמיון במערכת שמות העצם.[5]
| שפה | איות חלופי | שם משלו לשפה | שם אנונימי | שמות אחרים (מבוססי מיקום) | שמות אחרים לשפה | שם / ים | דוברים | מיקום (ים) |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סורקו (נכחד) | בוזו (לא מומלץ) | סרקאנצ'י | סרקווה | רוב סורקו מדברים כעת רק על האוזה. בעיקר במאלי | מדינות ניז'ר, קווארה וקבי; דייגים על אגם קאנג'י | |||
| בוסה | בוסה | Bìsã́ | sg. בוסה, pl. בוסנו | בוסאגווה, בוסאנס, בוסאנס, בוסנסי | 11,000 בניגריה (1952 W&B); 50,000 בניגריה, 50,000 בבנין (UBS 1987) | מדינת קווארה ; מדינת ניז'ר, Borgu LGA; מדינת קבבי, בגודו LGA; גם ברפובליקת בנין | ||
| קינגה | קיאנגגניה | Kyanggani pl. קינגגנה | קנגה, טיינגה | חמישה כפרים בצד ניגריה הדוברים את השפה; 7,591 (1925 Meek); 10,000 כולל שנגה (SIL SIL 1973) | מדינת ניז'ר, Borgu LGA, צפונית לאיללו; גם ברפובליקות בנין וניג'ר | |||
| שנגה | שונגה | 10,000 כולל קינגה (SIL SIL 1973): שפה גוועת | מדינת קבבי, בגודו ויורי LGAs | |||||
| בוקו | בו | בוקו | 120,000 כל האוכלוסיות (2004 בערך. ) | מדינת ניז'ר, Borgu LGA. אזור ניקי – קנדה, רפובליקת בנין . | ||||
| בוקובארו | sg. בוסה, pl. בוסנו | קאמה, זוגבה, זוגווייה, זוגביה | קאיאמה | 30–40,000 (הערכה 2004) | מדינת קווארה. עיירה קאיאמה והכפרים הסובבים אותה |
מאפיינים
בשפות מנדה לא קיימת מערכת של שמות עצם או סיומות מילוליות של לשון מדבק שבהן שפות הבנטו כל כך מפורסמות, ובניגוד לכך יש בהן פועל עומד. השפות הן טוניות, עם חשיבות בסדר המילים במשפט: נושא - פועל עזר - מושא - פועל - תואר הפועל. בהיעדר סיומות או תחיליות, נעשה שימוש רב במילות יחס ובכינויי רמז.[6]
קישורים חיצוניים
- שפות מאנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)