תפילת המחרוזת

חמישה עשר רזי המחרוזת המסורתיים הם רזי השמחה, רזי המכאובות ורזי הכבוד. בנוסף להם, נוספו מאוחר יותר תחת האפיפיור יוחנן פאולוס השני רזי האור. הרזים הם של חייו, יסורו ותחייתו של המשיח הנוצרי וחייה של אימו, המאמין, בזאת, נקרא להתבונן ברזים אלו ולאמץ ולחקות בחייו האישיים את הסגולות שהם מלמדים:^[5]

התהילים היו מאז ומתמיד, הן ביהדות והן בנצרות, מקור ראשי לתפילה. בקרב נוצרים תפילת התהילים הייתה שכיחה ביותר: להודיה, על מנת להלל את האל, בזמן אבל, בתפילות קהילתיות, בתפילות אישיות וכן, כפרשנות או כנבואה למשיח המתקרב שהתגלם בדמותו של ישוע. נזירים ונזירות ואנשי דת במיוחד נהגו להתפלל יחדו את תפילת השעות, שכוללת ברובה את התהילים, אך רוב המאמינים שלא ידעו קרוא וכתוב נהגו לומר במקום זאת מאה וחמישים ״אבינו בשמים״ או מאה וחמישים ״שמחי מרים״, בחיקוי מאה וחמישים התהילים. בעקבות זאת, על מנת להקל על ספירת התפילות המחרוזת התפתחה בשלהי המילניום הראשון.^[3]

הגרסה האחרונה והעכשווית של המחרוזת צברה אהדה בקרב המאמינים במאה ה-13 לאחר שדומיניקוס הקדוש קיבל אותה ממרים, לפי המסורת הנוצרית, על מנת להטיפה לנוצרים, ככלי להילחם בכפירות שהיו נפוצות בזמנו. אף על פי כן, יש שטענו שהמחרוזת ניתנה לראשונה לידי דומיניקוס והתפילה לא הייתה קיימת טרם לכן כלל. עם זאת, יש המחזיקים שהדבר היה פרי דמיונם של נזיר בעלי רגשות חיבה חזקים כלפי המחרוזת.^[6] אומנם לא קיימת תמימות דעים לגבי הנושא.^[7]

אדיקות למחרוזת גברה לאחר הניצחון של הצי הנוצרי בקרב לפנטו הימי נגד הכוחות הטורקיים. במאה ה-16 אירופה הנוצרית, ניצבה בסכנה ממשית – האימפריה העות'מאנית המשיכה להתרחב, הטורקים הכחידו את הנצרות בצפון אפריקה ובניסיון להשתלט על אירופה הם התחילו בפלישה ימית פתאומית במטרה להגיע ללפנטו ומשם לחלק את העולם הנוצרי ולכובשו. המאמינים שנשלחו להילחם בטורקים, חלקם ללא ידע צבאי כלל, בטוחים בהפסדם המתקרב התפללו את המחרוזת.

איתם גם האפיפיור פיוס החמישי התפלל ברומא, בוותיקן לניצחונם יחד עם קהל רב של מאמינים ואף הורה להשאיר את הכנסיות פתוחות ברחבי רומא לאורך כל היממה על מנת לתת לעודד את המאמינים להתפלל גם בלילות. הצי הנוצרי זכה בניצחון גורף בקרב, במספר אבדות קטן בהרבה מאשר לעות׳מאנים והאיום על הנצרות באירופה פסק. לאחר שפיוס החמישי שמע על כך הוא הוסיף מיד ללוח השנה הליטורגי את חג ״גברתנו של המחרוזת״. מאז גם דעך הכוח העות׳מאני בצפון אפריקה עד שהוא הודחק למזרח התיכון.^[8][9][10]

המחרוזת מחזיקה מקום חשוב בליבם של קתולים. מאמינים רבים מבקשים להיקבר בעודם אוחזים במחרוזת. באומנות, קדושים רבים נוטים להחזיק את המחרוזת בידם, נזירים לובשים את המחרוזת על מותניהם בעיקר במסדר הפרנציסקני, במסדר הדומיניקני ובמסדרים רבים אחרים. המחרוזת מהווה בתרבות הקתולית ואף העולמית סמל לאדיקות, למסירות ולאמונה.

• 
  אדם מהמאה ה-16 אוחז מחרוזת
• 
  מחרוזות נמכרות בכפר בפולין
• 
  אישה זקנה מתפללת את המחרוזת
• 
  מסיונרים בקלפורניה, לובשים את המחרוזת על מותניהם
• 
  ויטראז׳ בכנסייה – הקדוש דומיניקוס מקבל את המחרוזת ממרים

מדיה וקבצים בנושא תפילת המחרוזת בוויקישיתוף

• תפילת המחרוזת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)