מרכוס בתצלום מאת פטר מירום (שנות ה-60 של המאה ה-20) | |
לידה | 22 במרץ 1912 גרודנו, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה | 13 בדצמבר 1985 (בגיל 73) תל אביב-יפו, ישראל |
מדינה | ישראל |
תקופת הפעילות | 1935–1985 (כ־50 שנה) |
בן או בת זוג | נתן אלתרמן |
צאצאים | תרצה אתר |
רחל מרכוס-אלתרמן (22 במרץ 1912 – 13 בדצמבר 1985) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית.
מרכוס נולדה בגרודנו (אז בפולין שבשליטת האימפריה הרוסית, כיום בבלארוס) ב-1912. אביה, דניאל מרכוס, היה סוחר טבק ואמה עבדה בחנות הקמח המשפחתית.[1] בשנת 1934, בגיל 22, עלתה רחל מרכוס לארץ ישראל והחלה לשחק במסגרות תיאטרוניות שונות. בראשית 1935 נישאה למשורר נתן אלתרמן,[2] ושש שנים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, תרצה אתר. בשנת 1947 הצטרפה לתיאטרון הקאמרי ונמנתה מאז עם סגל שחקניו הקבוע. בין תפקידיה המרכזיים בתיאטרון היו אמנדה ב"ביבר הזכוכית" יונו ב"יונו והטווס", לולה ב"שובי, שבא הקטנה" והאם ב"לילה במאי". זכתה בפרס מילוא (1963)[3] ובפרס קלאוזנר לתיאטרון (1969).[4]
מרכוס שיחקה גם בסרטי הקולנוע "קריה נאמנה" (1952), "מבצע יונתן" (1977) ו"סוסעץ" (1978).
חייה של מרכוס לצדו של בעלה, נתן אלתרמן, ידעו עליות ומורדות, בין היתר נוכח הרומן רב-השנים שפיתח אלתרמן עם הציירת צילה בינדר, למרות שהיו נשואים עד יום מותו ב-1970. על אף הסבל שהיה בנישואין לאלתרמן לא היתה בה חרטה על נישואיה והיא ידעה ידיעה ברורה שלא יעזוב אותה[5]. בשנת 1977 שכלה את בתה, שנפלה מחלון מרפסת דירתה. אובדן זה הכה בה קשות עד יום מותה. בריאיון ל"הארץ" סיפרה כי "הפיצוי הגדול ביותר על הכל הייתה הבת הנפלאה שזכיתי לחיות במחיצתה 36 שנים. הבת שירשה את הנעלה שהיה בו, ושלצערי לא ירשה ממני את הכוחות הגדולים שהיו בי".[6]
גם לאחר פרישתה לגמלאות מהתיאטרון הקאמרי באותה תקופה, המשיכה מרכוס להופיע ברחבי הארץ, בערבי קריאת שירה ובהצגות של "אמנות לעם". היא גם לימדה קריאת שירה בבתי הספר למשחק בית צבי וניסן נתיב.
מרכוס נפטרה מהתקף לב בשנת 1985. בצוואתה הורתה להפנות את התמלוגים על שידורי שיריו של אלתרמן לאוניברסיטת תל אביב, על מנת להנציח את בתה בחדר מיוחד בקמפוס, דבר שלדברי נכדיה האוניברסיטה לא מימשה.[6] ב-2006 הגיעו נכדיה יעל ונתן לפשרה עם אוניברסיטת תל-אביב על הקמת הקדש לניהול הכספים והנצחת תרצה אתר.[7]