אורח נטה ללון
"אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" הוא רומן בן שמונים פרקים מאת ש"י עגנון שפורסם ב-1939, שעלילתו מתרחשת ב"שבוש", שלימים הבהיר עגנון שהיא למעשה בוצ'אץ', עיירת הולדתו בגליציה.[2]
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ש"י עגנון |
| שפת המקור | עברית  |
| תורגם לשפות | גרמנית, טורקית, ספרדית, אנגלית, צרפתית, פורטוגזית, רוסית, ארמנית[1] |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת שוקן |
| תאריך הוצאה | 1939 |
| מספר עמודים | 352 |
  | |
המספר, האורח שנטה ללון, בא מארץ ישראל לביקור בעיירה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובסופו של הסיפור הוא חוזר לירושלים. בסיפור המחיש עגנון במלוא חומרתו את המשבר שבו היו נתונים יהודי פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושהגיע לשיאו בשנות השלושים. דרך הרומן נפרשות בפני הקורא האידאולוגיות של התקופה והמחלוקות סביבן: ציונות, סוציאליזם, קומוניזם ואנרכיזם.[3] עגנון מתעמת בספר עם שאלות אמונה קשות: אובדן האמונה של חלק מהדמויות בעקבות טרגדיות פרטיות וציבוריות, שאלת ההשגחה הפרטית, ההתערבות האלוהית במתרחש, עולה כל הזמן ומבצבצת מבין השורות, בתוכחה לשמיים. יש הרואים את הסיפור כמבוסס על ביקורו הקצר של עגנון בבוצ'אץ' באוגוסט 1930.[4]
בטקס הענקת פרס נובל לספרות לעגנון אמר יו"ר ועדת הפרס, אנדרס אסטרלינג, שהספר הוא אולי הישגו הגדול ביותר של עגנון.[5] חוקר הספרות דן לאור הוסיף כי יצירה זו: "אינה רק מיטבו של עגנון, אלא, קרוב לוודאי, נקודת הגובה של הסיפורת העברית במאה העשרים בכללותה".[4]
תמצית העלילה
האורח, יהודי בן 41 מארץ ישראל, יליד העיירה שבוש שבגליציה (ובעת ביקורו – בתחומי המדינה הפולנית הצעירה), חוזר אל ארצו ועירו שנים רבות לאחר שעקר ממנה. בינתיים התחוללה מלחמת העולם הראשונה, וזו שינתה באופן ניכר את פניו של מחוז הילדות: רבים נהרגו או נפצעו במלחמה, אחרים נעקרו מסביבתם או היגרו ממנה בעקבות המלחמה, האוכלוסייה התרוששה, נגרם הרס פיזי רב, משפחות שלמות התפוררו. כבר בתחנת הרכבת, אליה מגיע האורח, נגלה לעיניו פקיד תחנת הרכבת גומובייץ, שיד שמאל שלו עשויה גומי, לאחר שנקטעה במלחמה.
בדרכו מתחנת הרכבת אל העיר מבחין האורח בבתים שנהרסו, ועשבים שוטים מבצבצים מתוך שברי לוח השיש שהציב יאן סובייסקי, מלך פולין, בעת שחנה בשבוש לאחר ניצחונו על הטטרים. בחיפושיו אחר מקום לינה מוזהר האורח שלא לגור אצל "הגרושה", אשתו לשעבר של ר' חיים, שהאכסניה שברשותה הפכה לבית כינוס לעוברי עבירה. ר' חיים עצמו, יהודי ירא שמים וידען מופלג, נלקח בשבי על ידי הצבא הרוסי, וממקום שביו שלח גט לאשתו כדי שלא תהיה עגונה, ומאז אין יודעים אם הוא חי או מת.
במקום זאת הוא מובל לבית מלון על ידי אחד מתושבי העיר, דניאל ב"ח[7] שמו, שנכרתה רגלו שעה שקפץ לתוך רכבת והחליק תחת גלגליה.[8] ומה שנגלה למספר בלילה הראשון נגלה לו מחדש בשאר הימים: שבוש של היום איננה שבוש מלשעבר. חלפו הימים שבהם התנהלו חיי העיירה בשקט ובבטחה בצל מלכות החסד האוסטרו-הונגרית. האוכלוסייה דלילה, העיר מבכה את מתיה, התושבים שרויים בעוני, בעלי מום משוטטים ברחובות ההרוסים, בתי המדרש שהיו הומים מאדם נתרוקנו, הצעירים עזבו ברובם לחוץ לארץ, ואלה שנותרו אינם הולכים עוד בדרכי אבותיהם. זומר, בעל המלון, סובל מפוסט-טראומה בעקבות המלחמה. סיפור חייה הטרגי של המיילדת פריידא, המכונה "הקיסרית" אומר הכל: שלושה מבניה נהרגו במלחמה, אחד נהרג בפרעות, ושתי בנותיה נאנסו ונרצחו על ידי חיילים בעת שיצאו לחפש מזון, ובנה אלימלך, היחיד מבין שבעת ילדיה שנותר בחיים, עזב את העיירה ונסע לאמריקה. לכשתמות, היא אומרת ועיניה זולגות דמעות, לא ימצא בקרבתה אף קרוב ומודע, ואז יבואו בני אדם זרים ויעצמו את עיניה. עוד מתושבי שבוש שגורלם מתואר: החזן הזקן ר' שלמה שעולה לארץ ישראל בהזמנת חבריו של בנו שנרצח בה, משפחת זומר בעלת המלון שבו מתגורר המספר, שוסטר החייט ושפרינצה אשתו, ירוחם חפשי הקומוניסט שעלה לארץ ישראל וחזר ממנה, חנוך בעל העגלה שנעלם בשלג, איגנץ הקבצן הנכה, רבי חיים שנפל בשבי ונתן גט לאשתו שלא תישאר עגונה, שרה וארבע גיסותיה, שנתאלמנו כולן משום שבעליהן מתו במלחמה או ברעב, אהרן שיצלינג סוכן התרופות ששלוש בנותיו נורו למוות בבת אחת, ועוד – איש איש וקורותיו, איש איש ותלאותיו.
בתוך העוני והצער החיים מתחדשים: רחל, הבת הצעירה במשפחת זומר, נישאת לירוחם חפשי ויולדת בן, שהאורח זוכה להיות סנדקו, לאחר ש"זה כמה שנים לא ילדה אשה בשבוש לא בן ולא בת",[9] קבוצת צעירים וצעירות מכשירה עצמה בעבודה חקלאית לשם עלייה לארץ ישראל, ואראלה, בתו של דניאל ב"ח נישאת לרופא קובה מילך.
את סיפורה של שבוש בשקיעתה מגולל האורח בעצמו: בהיקף חסר תקדים בכתביו מפעיל כאן עגנון את הטכניקה של מספר בגוף ראשון, הגורם לסיפור להישמע מהימן מאוד, שכן הוא מסופר על ידי הדובר כמי שחווה את הדברים בעצמו. למרות שהספר כתוב בגוף ראשון, יש ריחוק מסוים בין המספר לעצמו, מעין ניכור, הוא מכנה את עצמו פעמים רבות "אותו איש".
משך הסיפור הוא כעשרה חודשים, וכך ניתנה הזדמנות ל"אורח" לחזור ולהתנסות בחיי העיירה לאורך תקופה של כמעט שנה. במשך הזמן הזה הוא מתוודע מחדש אל עשרות דמויות ועוקב אחר גורלן לאורך זמן, מאזין לדברי זכרונות על תקופת המלחמה והשנים שאחריה, וקולט את הלכי הרוח השוררים ברחוב היהודי. מלחמת העולם מסמלת את קצו של הסדר הישן, והדור שהיה קורבנה של מלחמה זו אינו מוצא לו עוד מסגרת בסדר החדש.
המפגש עם עיר הולדתו, שממנה רחק זמן רב, מעורר במספר פרץ של נוסטלגיה: קולו של גומובייץ המכריז "שבוש", הריח של הדוחן המבושל בדבש, מראה הנהר סטריפא והגשר השחור שמעליו, הפגישה עם פריידא הקיסרית, הביקור בבית הקברות שבעיר. אולם יותר מכל נמשך לבו אל בית המדרש הישן הניצב שומם בלב העיירה. בבית הזה מנסה האורח להשיב עטרה ליושנה: לאחר שקנה חזקה על המפתח עושה לו האורח נוהג קבוע לבוא אל בית המדרש מדי יום כדי ללמוד גמרא. בעקבותיו באים אחרים, ובמקום מתקבץ מניין. ר' חיים, שחזר מן השבי הרוסי, חוסה בצל בית המדרש ועוסק בתחזוקתו. התנור בוער, הנר דולק, ומן הבית בוקע קולם של הלומדים והמתפללים. בלילות שבת דורש האורח בפרשת השבוע. לרגע אף נדמה כי עלה בידי האורח לכונן מחדש, בזעיר אנפין, את העולם של אתמול. אולם כל זה אינו אלא בגדר אחיזת עיניים: לא עובר זמן רב והמספר בעצמו עוזב את בית המדרש הישן, נפרד מתושבי עיר הולדתו ועושה דרכו חזרה לירושלים.
סוף הרומן אינו הפתעה: לאורך הסיפור כולו מודגשת זיקת המספר לארץ ישראל. הוא המחזק את ידיו של הנוער הציוני בשבוש ובסביבתה, ולא אחת נשמעים מפיו דברים בזכות המפעל הציוני. כיוון שמיצה את חשבון הנפש שלו, ולאחר שבחן מחדש את יחסו לגולה ולארץ ישראל, מחליט האורח לחתום את ביקורו ולשוב לארץ ישראל, אלא שבזה לא תם סיפור המעשה: לאחר שובו הביתה נמצא במפתיע בילקוטו מפתח בית המדרש הישן משבוש שאבד לו בזמן הביקור, ושבמקומו נאלץ להשתמש במפתח חדש שהותקן במיוחד עבורו. המספר דוחה את הצעתה של אשתו לשלוח את המפתח המקורי בחזרה לשבוש, ובמקום זה מחליט לנצור אותו בביתו שבירושלים. הנימוק להחלטה זו מנוסח באמצעות מאמר חז"ל (בשינוי קל), המובא במסכת מגילה: "נפל לתוך פי מאמרם זיכרונם לברכה: עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיתקבעו בארץ ישראל.[10] אמרתי לי לכשיקבעו עצמם בארץ ישראל, אותו אדם המפתח בידו".[11]
יצירת הסיפור ופרסומו
עגנון עסק בכתיבת הרומן באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר 1938 החל הרומן להתפרסם כסיפור בהמשכים בעיתון "הארץ".[12] הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות רצופים של העיתון, ופרקו האחרון פורסם ב-7 באפריל 1939.[13] במכתב לשלמה זלמן שוקן מ-3 באפריל 1939 תיאר עגנון:
- במשך שנה ומחצה שכתבתי את הסיפור לא עבר עלי יום שלא נתעסקתי בו עשר שעות ועד שש עשרה שעות. לא השגחתי על בריאות גופי ולא שמעתי לאזהרת הרופא ולא תיקנתי את שיני ולא יצאתי לחוץ לטייל בחמה אפילו שעה אחת. רעדתי מקור בימות הקור ונתייסרתי בחום בימות החום וקיבלתי עלי הכל באהבה למען הסיפור הזה.[14]
לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של המו"ל, גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939,[15] זמן קצר לאחר כיבוש פולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה. בגרסה זו של הסיפור היו בו כ-148 אלף מילים. בשנת 1950, לקראת הוצאתה לאור של המהדורה השנייה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", פורסמה גרסה מורחבת בת כ-175,000 מילים.[16]
עלילת הסיפור מיוסדת על מאורע שאכן אירע: ביקור שערך עגנון בבוצ'אץ', עיר הולדתו, באוגוסט 1930. אולם בעוד עגנון שהה בעירו שבוע אחד, לוח הזמנים של הרומן ממושך יותר: האורח מגיע אל העיירה בערב יום הכיפורים, והוא עוזב אותה בחזרה בדרכו לארץ ישראל אחרי תשעה באב. ברומן נוצרת הקבלה בין דמות המספר לבין הסופר עצמו (ראו בהרחבה להלן), אך יש לזכור שלא מדובר בסיפור אוטוביוגרפי ואף לא בסקירה היסטורית, אלא בסיפור בדיוני.
היצירה מהווה עבור עגנון ניתוק חבל הטבור ממקורותיו ומעירו מתוך מטרה להתערות בעירו החדשה, ירושלים.
בשנת 1950 הוענק לעגנון פרס ביאליק על ספרו "אורח נטה ללון".[17]
הספר תורגם לגרמנית (1964,[18] 1966, 1993, 2019); טורקית (1996); ספרדית (1967); אנגלית (2004, 2018); צרפתית (1973); פורטוגזית (2014) ורוסית (2016).[19]
פרשנות
שם הספר
מקור השם "אורח נטה ללון" הוא בפסוק בספר ירמיה: ”מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן” (יד, ח). ארבע פעמים מזכיר המספר שהוא כאורח נטה ללון:[20]
- המספר מתאר את יחסה של רחל, בתו של בעל המלון שבו התגורר: "הייתי בעיניה כאורח נטה ללון, שהיום כאן ומחר במקום אחר".[21]
- בהמשך הוא שב ומתאר: "אף אני הלכתי לביתי זה מלוני, שהרי גר אני בארץ וביתי רחוק מכאן מהלך כמה מאות פרסאות ואיני אלא כאורח נטה ללון".[22]
- האורח מספר על שהייתו במלון: "מחמת האורחים נדחה אותו אורח שנטה ללון. עדיין הוא דר בחדר הנאה שבמלון. אבל אין מטפלים במזונותיו ואין עושים לו סעודות גדולות."[23]
- לאחר שהמספר חזר לירושלים ושכר דירה לו ולמשפחתו הוא מתאר: "קרוב לשנה מטולטל הייתי בנכר כאורח נטה ללון ופתאום יושב אני בתוך ביתי בין כלי וספרי עם אשתי וילדי."[24]
הביטוי "אורח נטה ללון" שימש את עגנון ביצירה מוקדמת שלו, ככותרת הפרק התשיעי של הסיפור הקצר "חופת דודים", שפורסםלראשונה בכתב העת "השילוח" בסתיו 1913.
המספר
המספר ברומן זה אינו רק מי שצופה באירועים ומדווח עליהם, אלא הוא נוטל חלק פעיל בעלילה, ואף פועל לשינוי מהלך העניינים בניסיונו להחיות את בית המדרש הישן – זהו מספר גיבור.
ברומן נוצרת הקבלה בין דמות המספר לבין הסופר עצמו: המספר נקרא בשם שמואל, הוא ארצישראלי, בן ארבעים ואחת בעת כתיבת הסיפור, נשוי ואב לשני ילדים, והוא מתואר כסופר במקצועו. דברי המספר: "והואיל והגעתי לתלפיות זכרתי פורענות שבאה לי שם, שהחריבו ערביים את ביתי"[25] תואמים אף את הביוגרפיה של עגנון. יתרה מכך: ירוחם חפשי מדקלם באוזני המספר "שיר שחיברת עד שלא עלית לארץ ישראל",[26] וזהו שיר שפרסם עגנון (בנוסח שונה מעט) בשנת 1904.[27] על הקבלות אלה כתב גרשון שקד: "מבחינת הזהות סופר־מסַפר תופס 'אורח נטה ללון' מקום מיוחד ביצירתו של עגנון. אין לך יצירה משלו, שבה מרובות כל כך ההקבלות הגלויות בין חיי הסופר לבין דמות המספר."[28]
בחלק ניכר מהרומן מביא המספר את סיפוריהם של תושבי שבוש כפי שנמסרו לו. במרבית המקרים הוא מדווח על מה שסופר לו, ובחלק מהמקרים הוא מביא את הסיפור כציטוט מפי הדמות שסיפרה את סיפורה.
מפעם לפעם מציג המספר ביקורת עצמית על מהלך סיפורו. דוגמה לכך: "אלף פעמים אמרנו נחזור לענייננו ולא חזרנו. בתוך כך הסחנו דעתנו מעצמנו, ואין אנו יודעים מה ענייננו ומה אין ענייננו. פתחנו באורח ובמפתח בית המדרש והנחנו את האורח ואת בית מדרשו וטיפלנו באחרים."[29]
שיבה מאוחרת
הרומן הוא סיפור של שיבה מאוחרת. המספר חוזר לשבוש שנים רבות לאחר שעזב אותה, ומגלה שבעקבות מלחמת העולם הראשונה חל בה שינוי רב. מיד עם כניסתו לעיר הוא רואה כי "מן הבתים הגדולים של שתי קומות של שלוש קומות של ארבע קומות לא נשתיירו אלא הדיוטאות התחתונות, ואף הן רובן חרבות. ויש בתים שלא נשתייר מהם אלא מקומם בלבד. ... כל המקומות כולם נשתנו, ואפילו האוירים שבין בית לבית נשתנו. לא כמות שראיתי אותם בקטנותי ולא כמות שהראום לי בחלום סמוך לחזירתי."[30] גם מבחינה רוחנית השתנתה העיר: בית המדרש הישן לא חרב, אך מרבית הספרים שהיו נעלמו והפעילות בו נפסקה. מי שמחזיקים במפתח של בית המדרש אינם רואים צורך בו, ומעניקים אותו לאורח.
חוקר הספרות ברוך קורצווייל כתב על המספר כי "כל פעולותיו בשבוש הן ניסיון נוגע עד לב ליצור לעצמו בזעיר אנפין ריקונסטרוקציה חיה של שבוש אתמולית. החיים המחודשים כביכול, בבית המדרש ומסביב לו, התמיכות באנשים עניים, כל אווירה זו של התחדשות מדומה של עולם האתמול – כל זה מבליט ביתר עוז את האמת האחת: הכל עבר וחלף."[31]
אברהם בנד מציין כי הנוסטלגיה, שהנחתה את האורח בביקורו, הופכת, בעקבות המפגש עם המציאות, לחלום בלהות.[32]
מוטיב השיבה המאוחרת מופיע בסיפורים נוספים של עגנון, בהם "והיה העקוב למישור" ו"פרנהיים".
המפתח
בסקירה של הרומן, שפורסמה זמן קצר לאחר צאתו לאור, ציין הסוקר: "כשם שאין בספור פאבולה, כך אין נפש מרכזית בכל הנפשות שבו: הנפש המרכזית הוא מפתח בית-המדרש הישן בעיר שבוש שבגליציה."[33] כך ראה את המפתח גם ברוך קורצווייל.[34] המפתח אכן מופיע לכל אורך הרומן, יותר מכל דמות אחרת שבו מלבד האורח: מסירת המפתח לאורח מידי מחזיקיו שאין להם חפץ בו, פתיחת בית המדרש באמצעות המפתח, אובדן המפתח ויצירת מפתח חדש במקומו, חלומו של המספר בילדותו על מפתח, מסירת המפתח לבנם התינוק של ירוחם חפשי ורחל ומציאת המפתח האבוד בירושלים, הרחק מהמנעול שאותו הוא פותח.
קורצווייל עמד על משמעותו של המפתח: עם קבלתו האורח "נהפך למעין 'גביר', שליט על העיירה היהודית, הוא דואג לבית המדרש ומכלכל כמה אנשים, הוא 'בעל המפתח'. והואיל ובית המדרש הישן הוא הבניין הנכבד ביותר, כמקום תורה לשעבר, מסמלת השליטה על מפתח בית המדרש את השליטה על אותו עולם ישן-נושן כולו. ברם, אורחנו מגיע לשלטון בשעה שממלכתו שרויה בפרפורים בין חיים ומות."[34] אובדן המפתח מגביר את תחושת הזרות של המספר: "מיום שננעל בית המדרש בפני איני מוצא מקום לעצמי. עד שלא אבדתי את המפתח הייתי יוצא לשוק ומדבר עם הבריות או יוצא ליער או שמטייל בשדה, משאבד לי המפתח נעשו כל המקומות זרים לי. אם יצאתי לחוץ, לא מצאתי קורת רוח מיציאתי, ואם חזרתי למלון, לא מצאתי קורת רוח מן המלון."[35]
קשת הגוונים האידאולוגית והפוליטית
פנינה מיזליש מציינת כי:
- במעגל זה של תיאור קורותיה של העיירה היהודית בפולין בין שתי מלחמות-העולם הביא עגנון ב"אורח נטה ללון" גם חלק מקשת הגוונים האידאולוגית והפוליטית שהייתה קיימת ברחוב היהודי החל באורתודוקסיה האנטי-ציונית לגווניה, הסוציאליזם, הקומוניזם והאנרכיזם, ועד למיגזר הציוני – "גורדוניה", הרוויזיוניסטים וחלוצי "המזרחי".[36]
לתיאור נרחב יחסית זוכה במסגרת זו הקומוניסט ירוחם חפשי, שהמספר רוחש לו אהדה רבה,[36][37] ואף מאריך את שהייתו בשבוש כדי להיות סנדק לבנו. לעומת חיי העמל של ירוחם חפשי מוצג גם גורלן המר של שלוש בנותיו של אהרן שיצלינג, ששתיים מהן נכלאו על עסקי קומוניזם, והן ואחותן נורו למוות בעת ניסיון בריחה
לחיבתו של המספר זוכה גם חבורת הצעירים והצעירות הציונית, שמכשירה עצמה בכפר בעבודה חקלאית, כהכנה לעלייה לארץ ישראל.
דניאל ב"ח משווה בין שתי אידאולוגיות אלה באומרו: "מכל מקום יכולים הוריהן של הנערות להיות מרוצים מהן, שהלכו אצל החלוצים, ולא נגררו אחר הקומוניזם".[38]
אינטרטקסטואליות
הרומן מכיל רמיזות אינטרטקסטואליות ליצירות ספרות אחרות, הן של עגנון עצמו והן של סופרים אחרים ושל הקאנון היהודי. יצירות של עגנון הנרמזות ברומן:[39]
- המספר מדבר עם רחל זומר על עקביה מזל ותרצה מינץ, גיבורי הנובלה "בדמי ימיה", על יעל חיות, מהסיפור "גבעת החול" ועל רוחמה הקטנה מהסיפור "לילות".[40]
- "מי יגלה עפר מעיניך רבי אביגדור שגרשת ערב שבת עם חשיכה את רבי אוריאל רבן של חסידים", אומר האורח,[41] ובכך רומז לסיפור "הנדח".".
- "מעשה חנניה שמצא את הנלבבים ועלה עמהם"[42] רומז לסיפור "בלבב ימים".
- הערת אגב על רבי גדיאל התינוק[43] רומזת לסיפור הקצר "מעשה רבי גדיאל התינוק".
- הערה קטנה אודות בלומה נאכט[44] רומזת לנובלה "סיפור פשוט", שאף היא מתרחשת בשבוש. בהערה ארס פואטית מוסיף המספר: "ומה נעשה לה לבלומה נאכט? כל מה שאירע לה לבלומה הוא ספר בפני עצמו. אלקים יודע אימתי נכתוב אותו."[45]
- המספר שואל את רפאל הקטן: "זכור אתה את המעשה תחת העץ?"[46] ורומז לסיפור הקצר "תחת העץ".
- הערת אגב על הרטמן וגרושתו[47] מרמזת על הסיפור "פנים אחרות".
- בעוד הדמויות הקודמות מוזכרות ברומן במשפט או שניים המזכירים אותן, ליעקב (קובה) מילך מוקדש פרק שלם,[48] ומתברר שזהו הרופא, גיבור הסיפור "הרופא וגרושתו", שאמנם פורסם לראשונה שנתיים לאחר "אורח נטה ללון", אך ראשיתו בטיוטות של רומן זה. אשתו לשעבר של הרופא, "בלונדינית זקופית ומלאה עם עיניים טובות עיניים מעין תכלת שחורה", זהה לתיאורה של דינה ב"הרופא וגרושתו". האירועים המתוארים ב"אורח נטה ללון" מתרחשים לאחר אלה של "הרופא וגרושתו", סמוך לנישואיה השניים של דינה, שהמשיכה לשמור על קשר עם הרופא, המוזמן לחתונתה.
- המספר נזכר ב"שירת האותיות שבהכנסת כלה", שהיא "שירת האותיות" המופיעה ברומן "הכנסת כלה"[49]
חוקרי ספרות מצאו זיקה בין רעיונות המופיעים ב"אורח נטה ללון" ובין יצירות של סופרים אחרים. חוקר הספרות דן מירון הציג זיקה בין "אורח נטה ללון" לבין "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.[50] זיוה שמיר ציינה כי "עגנון הלך אפוא במסעו אל שבוש ואל צִללי עֲברהּ בעקבות חז"ל, דנטה, בלזק וביאליק גם יחד",[51] ובהמשך מאמרה מביאה דוגמאות אחדות להמחשת קביעה זו, ומוסיפה גם את הפואמה של יל"ג "קוצו של יוד" ליצירות שניתן למצוא את השפעתן על "אורח נטה ללון". אריה וינמן הציג רמזים לסיפור מסיפורי הבעל שם טוב ולסיפורים קבליים.[52] מעשה האדרת רומז לסיפורו של ניקולאי גוגול, "האדרת".
השמות של חלק מהדמויות סימבוליים: "רחל בתו הקטנה" מרמז לרחל המקראית, וכך גם חנוך שאיננו "כי לקח אותו האלוהים".[53]
לקריאה נוספת
- ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1962, פרק חמישי - אורח נטה ללון, עמ' 50–68.
- גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, ספרית פועלים, 1973, הפרק "המסַפר כסופר", עמ' 228–278.
- "חקרי 'אורח נטה ללון' וסביביו – בין מלחמות עולם ושואה", בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון - עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 261–312.
- ציפורה כגן, "אורח נטה ללון" – בין צופן למפתח, דפים למחקר בספרות 6-5, 1989, עמ' 42-29. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
- יעל פלדמן, בין מפתח למנעול – קריאה חוזרת באירוניה עגנונית אחת, הספרות 32, 1983, עמ' 154-148.
- ברוריה שוחט, יום הכיפורים ב"אורח נטה ללון", מכלול 13, 1996, עמ' 93-85.
- רועי שופן, טראומה ועדות: הרהורים פסיכואנליטיים על "אורח נוטה ללון" מאת עגנון, מארג 2, 2011, עמ' 152-139.
- רומן כצמן, שחוק בשמים: סמלי צחוק ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מאגנס, 2018, הפרק "אורח נטה ללון: היצעק או יצחק", עמ' 257–304.
- פנינה מייזליש, התשתית ההיסטורית ברומן "אורח נטה ללון", עבודת מוסמך בהנחיית פרופ' הלל ברזל, אוניברסיטת בר-אילן, 1984.
- שמואל כץ, "המקום והזמן׃ איתור הסיסואציה-האפית של אורח נטה ללון לש"י עגנון", Hebrew Studies, 1983. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- Arnold Band, Nostalgia and Nightmare: The Fiction of S.J. Agnon, University of California Press, 1968, pp. 283–327
קישורים חיצוניים
- א. ז. א., אורח וחשבון נפשו, מאזנים, 1940
- שמעון הלקין, על ‘אורח נטה ללון’, בקובץ לעגנון שי, 1959
- גרשון שקד, אחדות וריבוי: לשאלת המבנה של הרומן אורח נטה ללון, מאזנים, אפריל-מאי 1966
- גרשון שקד, המספר כסופר: לשאלת דמות המספר ב"אורח נטה ללון" מאת ש"י עגנון, הספרות 1 (1), 1968, עמ' 35-17
- גרשון שקד, סופר בדברי תורה: על 'אורח נטה ללון' מאת ש"י עגנון, מחקרי ירושלים בספרות עברית כ, תשס"ו-2005, עמ' 252-238
- אריה וינמן, רמיזות ומשמעותן: הערות קצרות על "אורח נטה ללון", הספרות 26, 1978, עמ' 107-104
- דבורה שריבוים, פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון, פפירוס, 1993, הפרק ביקור האורח מ’אורח נטה ללון’
- אורי ש. כהן, הישרדות - תפיסת המוות בין מלחמות העולם בארץ ישראל ובאיטליה, רסלינג, 2007, הפרק שומר בית הקברות איבד את המפתח
- מיכל ארבל, "המשכיות ושבר בזהות הלאומית ביצירת עגנון: אורח נטה ללון, 'המכתב' ו'הסימן'", בתוך: גידי נבו, מיכל ארבל, מיכאל גלוזמן (עורכים), עתות של שינוי - ספרויות יהודיות בתקופה המודרנית - קובץ מאמרים לכבודו של דן מירון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 173–208.
- דן מירון, האם עגנון קרא את פרוסט, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2012
- דן מירון, בין עגנון לפרוסט: זיכרון מאושר, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012
- דן מירון, ספק ספקו של הריח, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2012
- דן מירון, בין עגנון לפרוסט: זיכרון מאושר, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012
- זיוה שמיר, עגנון: אורח נטה ללון - שוב לפני זקן בלה, "אימגו", 23 בספטמבר 2014
- הלל וייס, שמונים שנה לאורח נטה ללון: בן המלך ו"האני" – אשמה, ענווה, גאווה, גג 48, 2019