אילוקוס
מחוז אִילוֹקוֹס (באילוקנו ובטאגאלוג: Ilocos) הוא אזור מינהלי של הפיליפינים ברמת מחוז, ונקרא גם "מחוז I" (אחת, בספרות רומיות). המחוז כולל את החלק הצפון-מערבי של האי לוזון, וחלק ממישור מרכז לוזון, בעיקר באזור פנגסינן. הוא גובל במחוז קורדיליירה במזרח, בעמק קגאיאן בצפון מזרח ובדרום מזרח, ובמרכז לוזון בדרום. במערב המחוז גובל בים סין הדרומי.[1]
 | |
| מדינה |  הפיליפינים |
|---|---|
| בירת המחוז | סן פרננדו |
| העיר הגדולה | סן קרלוס |
| שטח | 13,012.6 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במחוז | 5,301,139 (1 במאי 2020) |
| קואורדינטות | 16°37′00″N 120°19′00″E / 16.616666666667°N 120.31666666667°E |
  | |
המחוז כולל ארבע פרובינציות (אילוקוס נורטה, אילוקוס סור, לה אוניון ופנגסינן) וכן עיר עצמאית אחת (דגופן). המרכז המנהלי של המחוז שוכן בסן פרננדו, לה אוניון, ואילו היישוב הגדול ביותר הוא העיר סן קרלוס. ממפקד האוכלוסין של שנת 2000 עלה כי השפות העיקריות המדוברות באזור הן אילוקנו (64% מכלל האוכלוסייה באותה תקופה), פנגסינן (32.5%), וטאגאלוג ושפות אחרות (3.21%).[2]
היסטוריה
פרהיסטוריה
תושבי האזור המוקדמים ביותר הידועים הם העמים המכונים בפיליפינים נגריטוס. אלו נדחקו על ידי גלים של מהגרים אוסטרונזיים שחדרו לרצועת החוף הצרה. איטנגים (איגורוט) התיישבו בפנים החוף, אילוקנים בצפון, פנגסיננים בדרום, וזַמבָּלים באזורים הדרום-מערביים ביותר באילוקוס.
היסטוריה מוקדמת
היה מסחר בזהב שנכרה בהרי קורדיליירה, דרך אזור לויאג נה קבולואן (היום בפנגסינן),[3] [4] וגם ביישוב הסמוך אגואו, שחופיו באותה תקופה היו נוחים לנמל טוב לכלי שיט זרים.[5][6]
נחפרו ממצאים המעידים על סחר בין נמל אגו לבין סין: שברי כדים וחרסינה שנחשפו באתר הכנסייה הקתולית במהלך שיפוצה – והם שמורים במוזיאון אילוקו (Museo de Iloko).[5] עם הזמן הקימו דייגים יפנים את היישוב היפני הראשון בפיליפינים באילוקוס, וכך עברו כישורים וטכנולוגיות דיג אל האוכלוסייה המקומית.[5]
התקופה הקולוניאלית הספרדית
במאה ה־16 הקימו הספרדים מושבות בפיליפינים ולנצל את אוכלוסיית הילידים, בין היתר באמצעות מיסיון והמרת דת המקומיים לקתוליות. העיר ויגאן בפרובינציית אילוקוס סור הייתה בעת ההיא מושב הבישוף, ונקראה נואבה סגוביה. עם זאת, בני האילוקנו בחלקים הצפוניים של המחוז לא המירו את דתם בקלות, והאזור הצפוני נותר רווי טינה לספרד. טינה זו התפרצה בנקודות שונות בהיסטוריה של אילוקוס בצורת מרידות, בעיקר אלו של אנדרס מאלונג ופאלאריס מפנגסינן, דייגו סילאנג ואשתו גבריאלה סילאנג ב־1762, ומרד באסי במאה ה־19. עם זאת, היו אלה הפנגסיננים בדרום שהיו האחרונים שהחזיקו מעמד בהתנגדות לספרדים.[7]
התקופה הקולוניאלית האמריקאית ומלחמת העולם השנייה
בשנת 1901, האזור עבר לשלטון קולוניאלי אמריקאי, ובשנת 1941, נכבש בידי הצבא היפני הקיסרי.
במהלך 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, חילות חבר העמים הפיליפיני בשילוב עם הצבא האמריקאי, וכן לוחמי גרילה מבני האילוקנו ופנגסינן, שחררו את מחוז אילוקוס מידי היפנים.
תקופת העצמאות
כמה נשיאים של הרפובליקה של הפיליפינים הגיעו ממחוז אילוקוס: אלפידיו קירינו, פרדיננד מרקוס ופידל ראמוס. פרובינציית פנגסינן הועברה על ידי פרדיננד מרקוס ממחוז מרכז לוזון למחוז אילוקוס ב־1973; לאחר מכן קבע מרקוס מדיניות הגירה מכוונת של אילוקנים אל פנגסינן, לדילול תושבי פנגסינן הילידיים.[8] מרקוס צירף גם את הפרובינציות אברה, מאונטיין פרובינס, ובנגט למחוז אילוקוס, במטרה להרחיב את השפעת האילוקנים בקרב העמים הילידיים של אזור הקורדיליירה.[9]
תקופת הממשל הצבאי
הפרות זכויות אדם תועדו במחוז אילוקוס בתקופת המשטר הצבאי של מרקוס, למרות התפיסה הרווחת כאילו המחוז תומך בשלטון מרקוס מטעמים עדתיים.[10] בפרובינציית אילוקוס נורטה תועדו עינויים ורציחות של חקלאים ושל ילדים.[10]
אילוקנים רבים התנגדו לשלטון מרקוס, ובהם הארכיבישוף הקתולי יליד אגואו, אנטוניו מבוטס, שדיבר נגד עינויים והרג של עובדי כנסייה.[11] [12] הסטודנטים רומולו וארמנדו פלבאי מסן פרננדו מחו נגד הדיקטטורה, עונו עד מוות במחנה צבאי בפמפנגה, ולימים זכו בכבוד כקדושים מעונים במאבק נגד הדיקטטורה באנדרטת בנטאיוג נג מגה באיאני (אנ') של הפיליפינים.[13]
העברת פרובינציות למחוז קורדיליירה
כאשר הוקם מחוז קורדיליירה בתקופת שלטונה של קורסון אקינו, הועברו הפרובינציות של אברה, מאונטיין פרובינס ובנגט למחוז החדש.
גאוגרפיה
מחוז אילוקוס מכיל שני אזורים גאוגרפיים מנוגדים. הפרובינציות אילוקוס נורטה ואילוקוס סור תופסות את המישור הצר בין רכס ההרים המרכזי של קורדיליירה לבין ים סין הדרומי, בעוד שפנגסינן תופסת את החלק הצפון מערבי של מישור מרכז לוזון העצום, עם הרי זמבלס כגבול המערבי הטבעי שלה.
מפרץ לינגאיין הוא גוף המים הבולט ביותר בפנגסינן, והוא מכיל מספר איים, כולל הפארק הלאומי מאה האיים. מצפון לאילוקוס נמצא מצר לוזון.
נהר אגנו עובר דרך פנגסינן מבנגט, זורם לדלתא רחבה בסביבות לינגאיין ודגופן, ונשפך למפרץ לינגאיין.
הר סיקאפו הוא בין הנקודות הגבוהות במחוז.
כלכלה
בחלק הדרומי של המחוז, ובמיוחד בפנגסינן, מבוססת הכלכלה על תעשיית חקלאות ושירותים; בחלק הצפוני של המחוז מבוססת הכלכלה על חקלאות. בפנגסינן יש עסקים אגרו־תעשייתיים, כגון גידול ועיבוד דגי אכנס כסוף (בַּאנְגוֹס), גידול בעלי חיים, ייצור ממרח דגים (בַּגונג), ועוד. בפרובינציות אילוקוס נורטה ואילוקוס סור מגדלים בעיקר אורז, טבק, תירס, קני סוכר, ופירות; כמו כן, מגדלים בעלי חיים כגון חזירים, תרנגולות, עיזים, וקראבאו (תאו מים).
61% מסך המס הנגבה במחוז מגיע מפנגסינן.[14]
המחוז עשיר במלאכות יד, ומפורסם בשמיכות ארוגות ובמוצרי קדרות.[15]
דמוגרפיה
שטחי אילוקוס הם המולדת ההיסטורית של האילוקנים. במפקד האוכלוסין של שנת 2000 היוו האילוקנים 64% מאוכלוסיית המחוז, פנגסינאנים 32.5%, וטאגאלוגים 3%.[2]
האוכלוסייה היא ברובה קתולית, אך בצפון המחוז יש גם קהילה פרוטסטנטית אדוקה. יש מיעוטים של בני דתות אחרות, כגון Iglesia ni Cristo, מורמונים וכדומה. יש גם החזקה באמונות אנימיסטיות מסורתיות, במיוחד באזורים כפריים. קהילות הסוחרים הסיניים וההודיים מכילות בעיקר בודהיסטים, טאואיסטים והינדים.
תרבות ואמנות
בין הבולטים באמנים שחיו במחוז: הסופר והאקטיביסט איסבלו דה לוס רייס מוויגאן, שעזר להוציא לאור את הנוסח המוקדם ביותר הקיים של ביאג ני לאם-אנג (אנ'), יצירה אפית של בני האילוקנו; פעיל ומנהיג מתקופת המהפכה הפיליפינית, חואן לונה; וקרלוס בולוסאן יליד בינלונן, שחיבר את הרומן America is in the Heart, שעליו כתב העורך האמריקאי קארי מקוויליאמס כי הוא "הטקסט הבולט של החוויה הפיליפינית־אמריקאית".[16]
במחוז התגוררו מספר אמנים לאומיים של הפיליפינים, ובהם האמן הלאומי לתיאטרון סוורינו מונטנו, שזכה בתואר בשנת 2001,[17] והאמנית הלאומית למחול לוקרסיה רוסס קסילג, אשר זכתה בתואר בשנת 1989.
