אוסטרונזים (עמים)

הקשרים הלשוניים בין מדגסקר, פולינזיה ודרום מזרח אסיה זכו להכרה מוקדמת בעידן הקולוניאלי בידי חוקרים אירופיים, ובמיוחד הדמיון המרשים בין מלגאסי, מלאית ופולינזיאנמרית.^[1] הפרסומים הרשמיים הראשונים על יחסים אלה היו בשנת 1708 על ידי ההולנדי אדריאן ראלנד, שזיהה "שפה משותפת" ממדגסקר לפולינזיה המערבית; אם כי חוקר הולנדי נוסף קורנליוס דה האוטמן הבין גם את הקשרים הלשוניים בין מדגסקר לבין הארכיפלג המלאי לפני רלאנד בשנת 1603.^[2]

הפילוסוף הספרדי לורנצו הרוואס י פנדורו הקדיש מאוחר יותר חלק גדול מהרעיון שלו להקמת שפה המקשרת בין חצי האי המלזי, המלדיביים, מדגסקר, איי סונדה, מולוקאה, הפיליפינים, האוקיינוס השקט מזרחה לאי הפסחא. חוקרים אחרים אימתו את הסיווג הזה (למעט השילוב המוטעה של מלדיביאן), ומשפחת השפות נקראה "מלאיו פולינזיות", שטבע לראשונה הבלשן הגרמני פרנץ בופ בשנת 1841 (גרמנית: malayisch-polynesisch). המונח "Malayo-Polynesian" שימש לראשונה באנגלית גם על ידי האתנולוג הבריטי ג'יימס פריצ'רד ב-1842 על מנת להתייחס לקטגוריה גזעית היסטורית בהגדרת העמים האוסטרונזיים, ולא רק כמשפחת שפות.^[3]

עם זאת, משפחת השפות מליאו-פולינזית לא כללה את מלנזיה ומיקרונזיה, מאחר שהם נתפסו כשונים פיזית מתושבי האזורים שדיברו שפות מאליאו-פולינזיות. עם זאת, נאספו ראיות של הקשר הלשוני שלהם לשפות מלאו-פולינזית, בעיקר ממחקרים על השפות המלנזיות שעשו Gabelentz, ואחרים. קורינגטון השתמש במונח "אושן" (אוקיינוס) לכנות את משפחת השפות במקום "Malayo-Polynesian" בשנת 1891, מה שהכליל גם את השפות מלנזיאנית והמיקרונזית. המונח אומץ על ידי ריי שהגדיר את שפת "אושיאניק" כשפה מקיפה את השפות של דרום מזרח אסיה ומדגסקר, מיקרונזיה, מלאנזיה ופולינזיה.^[4][5][6]

בשנת 1899, הבלשן האוסטרי והאתנולוג וילהלם שמידט טבע את המונח "אוסטרונזי" (גרמנית: austronesisch, מאסטרולוגיה לטינית, "רוח דרומית", והמונח ביוונית νῆσος, "אי") כדי להתייחס למשפחה השפות. לשמידט היו אותם נימוקים כמו לקורדינגטון. הוא הציע את המונח כתחליף "Malayo-Polynesian", כי גם הוא התנגד להדרה של השפות של המלנזיות והמיקרונזיות.^[7][1] כך הפך השם ״אושיאניק״ למקובל למשפחת השפות, ואלו השם מלאו-פולינזית נשמר עבור תת-קבוצה.

המונח "אוסטרונזי", או ליתר דיוק "עמים דוברי אוסטרוזית", מתייחס לאנשים שמדברים את השפות של משפחה זו. עם זאת, חלק מהחוקרים מתנגדים לשימוש במונח כדי להתייחס אל האנשים עצמם, מאחר שהם מפקפקים האם יש מוצא ביולוגי או תרבותי משותף בין כל קבוצות העמים הדוברים שפות אלה.^[8] הדבר נכון במיוחד עבור אלה שדוחים את התאוריה הרווחת "ההתפשטות מטאיוואן" ומציעים תרחישים שבהם התפשטות השפות האוסטרונזיות בין אוכלוסיות סטטיות קיימות ללא הגירות אוכלוסייה גדולות.^[9]

למרות התנגדויות אלה, הקונצנזוס הכללי הוא שהעדויות הארכאולוגיות, התרבותיות, הגנטיות, ובמיוחד הלשוניות, כולן מעידות על רמות שונות של מוצא משותף בקרב עמים דוברי שפות אוסטרונזיות המצדיקים את הטיפול בהן כ"יחידה פילוגנטית". הדבר הוביל לשימוש במונח "אוסטרונזי" בספרות האקדמית בהתייחס לשפות האוסטרונזיות וגם לעמים דוברי השפות, ולאזור הגאוגרפי אוסטרונזיה.^[10][11][12]

מחקר מקיף על השפות האוסטרונזיות נמשך מאז המאה ה-19. המחשבה המודרנית על התפשטות השפות והעמים האוסטרונזים מיוחסת בדרך כלל לשני מאמרים בעלי השפעה בסוף המאה ה-20: "המושבות של האוקיינוס השקט: שביל גנטי", ו"הפזורה האוסטרונזית והשוני של שפות".^[13][14] הנושא מעניין במיוחד את המדענים לגבי המאפיינים הייחודיים להפליא של דוברי השפות האוסטרונזיות: גודלם, גיוונם ופיזורם המהיר.^[15] למרות זאת, עדיין קיימת מחלוקת מסוימת בקרב החוקרים בנוגע לכרונולוגיה, מוצא, פיזור, הסתגלות לסביבות האי, יחסי גומלין עם אוכלוסיות קיימות באזורים שהתיישבו, והתפתחויות תרבותיות לאורך הזמן. ההשערה המקובלת היא מודל "ההתפשטות מטייוואן" שהוצע לראשונה על ידי פיטר בלווד. אבל יש מודלים שונים נוספים שיוצרים מעין תחרות בקרב תומכיהם בגלל מיקוד צר בנתונים מאזורים גאוגרפיים או דיסציפלינות אחרות.^[15][16] הבולט שבהם הוא מודל "ההתפשטות מסונדאלנד" (או "מדרום מזרח אסיה"). בהכללה אפשר לומר – חוקרים המתגוררים באינדונזיה ובמלזיה נוטים להעדיף את מודל ה"התפשטות מסונדאלנד", ואילו עמיתיהם בטייוואן ובאיי האוקיינוס השקט נוטים להעדיף את מודל ה"התפשטות מטייוואן".^[12]

האוסטרונזים היו בני האדם הראשונים שהכירו טכנולוגיות שייט באוקיינוס, שאיפשרו להם ליישב חלק גדול מאזור הפסיפיק.^[17] לפני העידן הקולוניאלי במאה ה-16 משפחת השפות האוסטרונזיות הייתה השפה הנפוצה ביותר בעולם מבחינת שטח – היא התפרשה בחצי כדור הארץ מאי הפסחא באוקיינוס השקט המזרחי ועד מדגסקר באוקיינוס ההודי המערבי.^[9]

בשפות האלה מדברים בראשית המאה ה-21, כ-386 מיליון אנשים (4.9% מכלל האוכלוסייה העולמית), מה שהופך אותה למשפחת השפות החמישית בגודלה לפי מספר הדוברים. שפות אוסטרונזיות מרכזיות עם מספר הדוברים הגבוה ביותר הן מלאית (אינדונזית ומלזית), ג'אוואנית ופיליפינית (טאגאלוג). המשפחה עצמה מכילה 1,257 שפות, והיא השנייה מבין המשפחות מרובות הלשונות.^[18]

האזור הגאוגרפי שכולל את האוכלוסיות הילידיות הדוברות שפות אוסטרונזיות מכונה לעיתים אוסטרונזיה. שמות גאוגרפיים אחרים שנמצאים בשימוש עבור אזורי משנה שונים: איי סונדה, איי מיקרונזיה, אוקיאניה, איי האוקיינוס השקט, דרום האוקיינוס השקט, פולינזיה, וואלאסה.^[11]

האזורים האוסטרונזיים הם כמעט באופן בלעדי איים באוקיינוס השקט וההודי, בדרך כלל ממוצא וולקני. הרוב המכריע משתרע בתחום עשר המעלות סביב קו המשווה, בעיקר עם אקלים טרופי או סובטרופי וגשמים עונתיים ניכרים. הם מוגבלים בחדירה לתוך פנים של איים גדולים או היבשות.^[19]

הם כוללים את האבוריג'ינים הטייוואנים, רוב הקבוצות האתניות בברוניי, מזרח טימור, אינדונזיה, מדגסקר, מלזיה, מיקרונזיה, הפיליפינים ופולינזיה. כמו גם את מלזיה של סינגפור; הפולינזים של ניו זילנד, הוואי וצ'ילה; טורי האי טורס מאוסטרליה; העמים הלא-פאפאניים של מלנזיה וגינאה החדשה; איי קומורו, וראניון. הם נמצאים גם באזורים בדרום תאילנד, אזורי צ'אם בווייטנאם וקמבודיה, וחלקים של מיאנמר.^[4]

בנוסף, ההגירה המודרנית הביאה אנשים דוברי שפות אוסטרונזיות לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, בריטניה, אירופה, איי קוקוס, דרום אפריקה, סרי לנקה, סורינאם, היינאן, הונג קונג, מקאו ומערב מדינות אסיה.^[20]

מחברים אחרים מציעים גם התנחלויות ומגעים נוספים בעבר באזורים שאינם מיושבים כיום על ידי דוברי שפות אוסטרונזיות. בשנת 2009, רוג'ר בלנץ הכין מפה מורחבת של אוסטרונזיה שמקיפה את ההשערות האלה על סמך עדויות שונות היסטוריים, מילות מפתח, צמחים, בעלי חיים, גנטיקה, אתרים ארכאולוגיים ותרבות חומרית. הם כוללים אזורים כמו חופי האוקיינוס השקט, יפן, איי יאייאמה, החוף האוסטרלי, סרי לנקה וחוף דרום אסיה, המפרץ הפרסי, חלק מאיי האוקיינוס ההודי, מזרח אפריקה, דרום אפריקה ומערב אפריקה.^[21]

ישנה הסכמה רחבה שמקור העמים האוסטרונזיים מוסבר ב"מודל שתי השכבות", שבו האוכלוסייה הפלאוליתית המקורית של האיים בדרום-מזרח אסיה נטמעה בדרגות שונות בתוך גלי הגירה של עמים נאוליתיים דוברי-אוסטרונזית מטייוואן ומדרום סין, שהגיעו לאיים הללו בסביבות 4,000 לפנה"ס.^[22] האוסטרונזים התערבבו גם עם אוכלוסיות קיימות אחרות, כמו גם עם אוכלוסיות מהגרים שהתיישבו מאוחר יותר בין האיים, וכתוצאה מכך נקלט גורם גנטי נוסף. הבולטים ביותר הם העמים דוברי האוסטרונזית במערב דרום מזרח אסיה (חצי האי מלזיה, סומטרה וג'אווה); עמי בנטו במדגסקר ובקומורו; כמו גם סוחרים ומהגרים יפנים, הודים, ערבים וסינים בני האן במאות האחרונות.

בתקופה הפלאוליתית היה שטח יבשתי רצוף בדרום מזרח אסיה שמיושב על ידי בני אדם מודרניים שנעו בנתיבי הגירה כנראה לפני 70,000 שנה. הרבה לפני התפתחות התרבויות האוסטרונזית.^[23][24] אוכלוסיות אלה מאופיינות על ידי עור כהה, שיער מתולתל, קומה נמוכה. מה שהוביל את האירופים להאמין שהם היו קשורים לפיגמים אפריקאים על פי תורת הגזע המדעית של המאה ה-19. עם זאת, למרות ההבדלים הפיזיים אלה, מחקרים גנטיים הראו כי הם קשורים יותר לאוכלוסיות אוסטרונזיות אחרות מאשר לאפריקאים.

קבוצות אוכלוסיות מוקדמות אלה היו חסרות טכנולוגיה של שייט, ולכן יכלו לחצות רק מיצרי ים צרים בין האיים עם מכשירי ציפה פרימיטיביים או רפסודות (כרפסודות במבוק) או באמצעים מקריים. במיוחד לא יכלו לחצות את המים העמוקים יותר שהפרידו בין איים מנותקים מיבשת אסיה, גם כאשר פני הים היו נמוכים מאוד בתקופת הקרח האחרונה.^[23]

בני האדם הגיעו לאיים ולאזור אוסטרליה וגינאה החדשה, לפני 53–65 אלף שנים. לפני 45 אלף שנים, בני האדם הגיעו לארכיפלג ביסמרק שבקרבת אוקיאניה. הם התיישבו גם בסין ובטייוואן, אך אוכלוסיותיהם נכחדו או נטמעו במהגרים מאוחרים יותר.^[25][26] המאובנים האנושיים העתיקים ביותר בפיליפינים הם ממערות טאבון בפלוואן, המתוארכים לכ-47,000 לפנה"ס. בעבר, האמינו כי השרידים המוקדמים של בני אדם מודרניים בדרום מזרח אסיה הם ממערת Callao בצפון לוזון בפיליפינים מתוארך ל-67,000 לפנה"ס.^[23][27] עם זאת, בשנת 2019, השרידים זוהו כשייכים למין חדש של הומיניד, הומו לוזוננסיס.^[28]

בדרך כלל האנשים האלה נקראים "אוסטרלו-מלנזים" או "אוסטרלואידים", אם כי המינוח בעייתי משום שהם מגוונים מבחינה גנטית, ולרוב הקבוצות באוסטרונזיה יש תערובת ותרבות אוסטרונזית משמעותית. הצאצאים הלא-מעורבים של קבוצות אלה כוללים כיום את הפאפואנים ואת האוסטרלים הילידים.^[29][30]

בספרות המודרנית, צאצאי קבוצות אלה הממוקמים באי דרום מזרח אסיה מכונים בדרך כלל נגריטוס Negritos, וצאצאי הקבוצות הללו למעט האוסטרלים הילידים נקראים "פאפואנים".

מהדי (2017) השתמש גם במונח "Qata" כדי להבחין בין אוכלוסיות הילידים של דרום מזרח אסיה, לעומת "טאו" עבור המתיישבים המאוחרים מטייוואן ומסין; שני המונחים מבוססים על צורות קדומות של המילה "אדם" בשפות מאלאיו-פולינזיות שהתייחסו לקבוצות בעלות עור כהה יותר ובהיר יותר, בהתאמה. ג'ינאם ואחרים (2017) הציעו גם את המונח "אנשי סונדאלנד הראשונים" במקום "Negrito", כשם מדויק יותר עבור האוכלוסייה המקורית של דרום מזרח אסיה.^[29]

אוכלוסיות מוקדמות אלה נבדלות מבחינה גנטית מאוסטרונזים מאוחרים יותר, אבל בשל עירוב גנטי, רוב האוכלוסיות האוסטרונזיות המודרניות נושאות בין השאר גנים של האוכלוסיות המוקדמות, במידות שונות. הדבר נכון גם לגבי אוכלוסיות מסוימות שבעבר נחשבו "לא אוסטרונזיות" בשל הבדלים פיזיים, כמו נגריטוס, אוראנג אסלי, ומלנזים דוברי אוסטרונזית – והתברר שכולן בעלות תערובת אוסטרונזית.^[9][31] בפולינזיה למשל, ההרכב הגנטי הוא סביב 20 עד 30% מוצא פאפואני ו-70 עד 80% אוסטרונזי. המלנזים בסביבות אוקיאניה הם בערך 20% אוסטרונזים ו-80% פאפואנים, בעוד שאצל הילידים של איי סונדה, ההרכב הוא סביב 50% אוסטרונזי ו-50% פאפואני. באופן דומה, בפיליפינים, הקבוצות שנחשבו מסורתית כנגריטו בהגדרה, היום מבחינים בתוכן ב-30 עד 50% מוצא אוסטרונזי.^[29][31]

הדרגה הגבוהה של התמזגות בין קבוצות אוסטרונזיות, נגריטוס, ופאפואניות מעידה על כך שההתפשטות האוסטרונזית הייתה ברובה שלווה. במקום סילוק אלים, נקלטו המתנחלים וקבוצות הילידים זו בזו.^[32]

מודל ההתפשטות מטייוואן

יסוד לשוני בעמים דוברי האוסטרונזים, המעיד על שפת אבותיהם, נולד על האי טייוואן. הדבר קרה לאחר הגירתם של עמים דוברי פרה-אוסטרונזית מאסיה היבשתית בין 10,000 ל-6,000 לפנה"ס.^[33][34] מחקרים אחרים הציעו, על פי תיארוך רדיואקטיבי, שהאסטרונזים אולי היגרו מסין לטייוואן מאוחר יותר, ככל הנראה 4000 לפני הספירה.^[35] לפני ההגירה לטייוואן, דוברי האוסטרונזית הגיעו מהתרבויות הנאוליתיות של דרום מזרח סין, כגון תרבות ההמודו או תרבות ליאנג-ג'ואו בדלתא של נהר היאנגצה.^[36][37]

Tianlong Jiao מציין כי העמים הנאוליתיים מחוף הדרום-מזרחי היגרו לטייוואן מ-6,500-5,000 לפנה"ס. התקופה הנאוליתית בדרום מזרח סין נמשכה מ-6,500 עד 3,500 לפנה"ס. הנאוליתית בדרום מזרח סין החלה עם כלי חרס, כלי אבן מלוטשים וכלי עצם, והטכנולוגיה המשיכה להתקדם לאורך השנים. העמים הנאוליתיים בטייוואן ובסין המשיכו לשמור על קשר שוטף אחד עם השני עד 3,500 לפנה"ס, עד אשר חפצי ברונזה החלו להופיע.^[38]

על פי מודל ה"התפשטות מטייוואן", הייתה הגירה רחבת היקף של אוסטרונזים מטייוואן בסביבות 1500–3000 לפני הספירה. המניע העיקרי להגירה היה ריבוי טבעי גדול. המתנחלים הראשונים הללו נחתו בצפון האי לוזון בארכיפלג של הפיליפינים, והתערבבו עם האוכלוסייה האוסטרלו-מלנזית הקודמת, שהתגוררה באיים מאז כ-23,000 שנה קודם לכן. במהלך אלף השנים הבאות, עמים אוסטרונזים היגרו לכיוון דרום-מזרח והתיישבו בשאר הפיליפינים, ובאיים של ים סלבס, בורניאו ואינדונזיה. העמים האוסטרונזים של הים הדרומי-מזרחי הפליגו מזרחה והתפשטו לאיים מלנזיה ומיקרונזיה בין 1200 לפסה"נ עד 500 לסה"נ, בהתאמה. התושבים האוסטרונזים שהתפשטו מערבה דרך דרום-מזרח אסיה הגיעו לחלקים מסוימים של היבשת בדרום-מזרח אסיה, ומאוחר יותר למדגסקר.^[34][39]

ההתפשטות למיקרונזיה ולאיים לא מיושבים באוקיאניה נמשכה עד 1000 לפנה"ס, תקופה שבה העמים האוסטרונזים התיישבו בפולינזיה.^[40] האנשים האלה התיישבו לרוב באיי האוקיינוס השקט. הם התיישבו באי הפסחא בשנת 300 לסה"נ, הוואי סביב 400 לספירה, התנחלו בניו זילנד בסביבות 1280 לסה"נ. יש ראיות, המבוססות על התפשטות של הבטטה, שהם הגיעו לדרום אמריקה שם סחרו עם הילידים המקומיים.^[41][42]

באוקיינוס ההודי הם הפליגו מערבה מדרום-מזרח אסיה- והגיעו למדגסקר בין 50–500 לסה"נ.

מודל ההתפשטות מסונדאלנד

ההשערה המתחרה למודל "הטייוואני" היא השערת "ההתפשטות מסונדאלנד", המועדפת על ידי מיעוט מהחוקרים. הם הציעו כי מולדת האוסטרונזים נמצאה בתוך איי דרום מזרח אסיה (IEA), ובמיוחד בטבעת של סונדאלנד (=האזור היבשתי עם אדן יבשת רחב, שמחבר את האיים כמו מלאיה ואינדונזיה והפיליפינים כיום, שהיה אזור יבשתי בתקופת הקרח כשפני הים היו נמוכים יותר) האזור הוצף בסוף תקופת הקרח האחרונה עקב עליית מפלס הים.^[43][44][45]

מחקריו של סטיבן אופנהיימר על גנטיקה של דרום מזרח אסיה ושל האוקיינוס השקט, בפרט, התמקדו בגילויו של קטע הדנ"א המיטוכונדריאלי (mtDondrial), שהתפתח בארכיפלג האינדונזי כבר לפני למעלה מ-40,000 שנה. הוא הגיע למסקנה כי אוכלוסיית אבות באזור סונדאלנד היו אבותיהם העיקריים של כל האסיאתים שהיגרו צפונה עם עליית מפלס הים, בניגוד להשערה השלטת "התפשטות מטייוואן".^[45]

ב-2008, מחקר שבחן את השושלות של mtDNA בדרום מזרח אסיה ובטייוואן, גילה כי לכל היותר, רק כ-20% מהמטוכונדריה דנ"א המודרנית נוצרו במהלך הנאוליתית. הם גילו כי קטעים אחרים ברצף של דרום מזרח אסיה, מקורו מלפני 50,000 שנה. אף על פי שעליית מפלס הים בתקופת הקרח האחרונה, הייתה בעיקר הדרגתית החל מ-19,000 שנה, מחקרים ספציפיים הראו כי היו שלושה פרקים של אירועי עלייה דרמטיים בגובה המים כ ~ 14,500, ~ 11,500, ו ~ 7,500 שנים, שנגרמו על ידי התמוטטויות של גושי קרח עצומים. הם הגיעו למסקנה כי הדבר הביא להצפות פתאומיות, ועליית גובה פני הים. תמורות אלה הביאו לעקירת אוכלוסייה המונית מדרום מזרח אסיה, ונוצרו התנאים הראשונים שהביאו לצורך לפתח של הטכנולוגיות הימיות שהגדירו מאוחר יותר את התרבות האוסטרונזית.^[46]

בייחוד הם איתרו את האזור שבין ים סולו לבין ים סולאווסי, כנקודת מוצא אפשרית של התרבות הימית, שהתפשטה צפונה לעבר טייוואן ומזרחה לעבר גינאה החדשה ולאוקיינוס השקט. הם נעזרו בראיות הגנטיות וגם בראיות ארכאולוגיות של להבי כלי אבן שנמצאו בפיליפינים ובטייוואן. עם זאת, הם גם מזהירים כי המחקר שלהם מהווה רק 15% משלשלאות הדנ״א האופייניות לדרום מזרח אסיה, וכי לא היה מספיק מידע לבדיקת כיוונים אחרים של התפשטות מקבוצות אוכלוסייה שכנות.

ממצאי ארגון הגנום האנושי (HGO) בשנת 2009 אישרו עוד יותר את המחקרים כאשר הגיעו למסקנה שאסיה מאוכלסת בעיקר באמצעות אירוע הגירה יחיד מאפריקה, לפיו אוכלוסייה מוקדמת נכנסה לראשונה לדרום מזרח אסיה לפני שהם עברו צפונה למזרח אסיה.^[47][48][49]

עם זאת, בשנת 2014, המחקר של Lipson et al. סותר את התוצאות הללו. בניגוד למחקרים קודמים שהתמקדו רק ב-mtDNA, המחקר החדש השתמש בנתוני גנום שלמים, מה שמאפשר להם ללמוד על מאות אלפי אבות, ולא רק שושלת אחת. הצוות גם השתמש בשיטות ניתוח סטטיסטיות מתוחכמות יותר, שאיפשרו בחינת המיזוג הגנטי בין אוכלוסיות בדרום מזרח אסיה. המחקר החדש מצא כי לכל אוכלוסיות דרום מזרח אסיה יש גנים שמקורם בטייוואן האבוריג'ינית. בניגוד לטענת ההגירה מדרום לצפון בהשערת ה"התפשטות מסונדאלנד", ניתוח הגנום כולו מאשש את התפשטות מהצפון לדרום של העמים האוסטרונזיים בהשערה השלטת "היציאה מטייוואן". החוקרים ציינו עוד כי בעוד שבני אדם מתגוררים בסונדאלנד לפחות 40,000 שנה, האסטרונזים היו אנשים שהגיעו לאחרונה, והתוצאות של המחקרים הקודמים לא הביאו בחשבון את הקשר ביניהם.^[50][51]

בשנת 2016, חסידי "תאוריית סונדאלנד" חידדו את ההשערה הקודמת שלהם לאחר שבחנו שורות נוספות של mtDNA בכך שהודו כי נדידות מטייוואן אכן התרחשו במהלך ההולוקן האמצעי עד האחרון. אבל הם הציעו שבמקום "התפשטות אוסטרונוזית" אחידה, כפי שהוצגה על ידי מודל "ההתפשטות מטייוואן", התהליך היה של דיפוזיה והתבוללות תרבותית שהביאו לשינויים הלשוניים והתרבותיים (בעיקר גידול האורז), אך הייתה השפעה גנטית קטנה יחסית (ממוצע של 20%) על אוכלוסיות קיימות בדרום מזרח אסיה.

המחקר שלהם גם הגיע למסקנה כי אוכלוסיית דרום מזרח אסיה התרחבה צפונה מוקדם יותר במהלך אירועי העלייה הקטסטרופלי של פני הים בפלייסטוקן המאוחר, התפזרה לתוך היבשת בדרום סין ולאחר מכן לתוך טייוואן. האירוע היה במקביל להגירות אחרות של אוכלוסיות שפלשו לטייוואן מהדרום דרך הפיליפינים.

יתר על כן, הם מפרשים את התרומות הגנטיות הנמוכות של האבוריג'ינים הטאיוואנים כראיה לכך שהאבוריג'ים הטייוואנים לא תרמו באופן משמעותי להתפשטות המאוחרת. במקום זאת ההתפשטות הייתה ברובה של אוסטרונזים החקלאים שהתבססו על גידול אורז מדרום סין שעברו דרך טייוואן בסביבות 7000 ל 6000 שנים לפני הספירה. ופעם נוספת בסביבות ~ 4.5 אלף שנים. הם מציעים שתערובת של גנים אוסטרונזים באוכלוסיות טייוואניות התרחשה לאחר ההתרחבות האוסטרנזית מדרום סין, ולא לפני כן.^[52]

בתחילת האלף הראשון לסה"נ, החלו מרבית התושבים האוסטרונזיים בדרום מזרח אסיה לעסוק במסחר עם הודו וסין. אימוץ המודל של מדינה איפשר את יצירתם של ממלכות הודיות כגון טרומאנאגארה, צ'אמפה, לנגקוסקה, מג'אפהיט ובאלי. בין המאה ה-5 עד ה-15 הפכו ההינדואיזם והבודהיזם לדתות העיקריות באזור. סוחרים מוסלמים מחצי האי ערב הביאו את האסלאם במאה ה-10. האסלאם התפתח כדת הדומיננטית בארכיפלג האינדונזי עד המאה ה-16. תושבי פולינזיה האוסטרונזים לא היו מושפעים מסחר תרבותי זה, ושמרו על התרבות המקומית שלהם באזור האוקיינוס השקט.^[53]

חיפוש אחר תבלינים וזהב במדינות מערב אירופה, הביא להתיישבות אירופאית מאוחרת יותר במדינות דוברות אוסטרונזית באסיה ובאזור הפסיפי, החל מהמאה ה-16 עם בוא הקולוניאליזם הפורטוגזי והספרדי בחלקים מסוימים של אינדונזיה (היום מזרח טימור), הפיליפינים, פאלאו, גואם ואיי מריאנה; הקולוניאליזם ההולנדי של הארכיפלג האינדונזי; הקולוניזציה הבריטית של מלזיה ואוקיאניה; הקולוניזציה הצרפתית של פולינזיה הצרפתית; ולאחר מכן, הממשל האמריקאי באוקיינוס השקט.

בינתיים, הבריטים, הגרמנים, הצרפתים, האמריקאים והיפנים החלו להקים אזורי השפעה באיי האוקיינוס השקט במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היפנים לאחר מכן פלשו לרוב דרום מזרח אסיה וחלקים של האוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה. המחצית השנייה של המאה ה-20 הביאה את עצמאותה של אינדונזיה המודרנית, מלזיה, מזרח טימור ורבות ממדינות האיים, כמו גם את עצמאותה מחדש של הפיליפינים.

תרבות הילידים של אוסטרונזיה משתנה מאזור לאזור. העמים האוסטרונזים הראשונים ראו בים את המאפיין הבסיסי של חייהם. בעקבות התפשטותם לדרום מזרח אסיה ולאוקיאניה, הם היגרו בסירות לאיים אחרים. סירות בגדלים שונים ובצורות שונות נמצאו בכל תרבות אוסטרונזית, ויש להן שמות שונים.

סירות קאנו אוקייניות (outrigger canoe) היו החידושים הטכנולוגיים החשובים ביותר של העמים האוסטרונזים. הם היו בני האדם הראשונים עם כלים המסוגלים לחצות מרחקים גדולים של מים, מה שאיפשר להם ליישב את המרחב האוקיינוס ההודי-פסיפי בזמנים פרהיסטוריים.^[17] קבוצות אוסטרונזיות ממשיכות להיות המשתמשות העיקריות בסירות כאלה בהווה.

באמצע המאה ה-20 האמינו שקטמרנים התפתחו מסירות קאנו אבל מחקרים מודרניים המתמחים בתרבויות האוסטרונזיות סבורים כעת ההפך.^[54][55] שתי סירות הקשורות זו לזו התפתחו ישירות מטכנולוגיית רפסודות מינימליות של שני בולי עץ קשורים זה בזה. האוכלוסיות האוסטרונזיות הוותיקות בדרום אסיה, מדגסקר ואיי קומורו נוטות להעדיף סירה כפולה, משום שהיא שומרת על יציבות בים. אבל יש אזורים קטנים שבהם קטמרנים וסירה חד שדרה שכיחות עדיין. האלמנט המובהק ביותר של המפרשים האוסטרונזים שמבדילים אותם ממפרשים אירואסיאתיים מערביים הוא שיש להם קוצים לאורך הקצה העליון והתחתון.^[56][57]

טכנולוגיית הקטמרן והקאנו אומצה על ידי העמים שאינם אוסטרונזים בסרי לנקה ובדרום הודו, בעקבות מגע מאוד מוקדם של האוסטרונזים עם האזור, כולל האיים המלדיביים – מגע שהתרחש כנראה בסביבות 1000 ל 600 לפנה"ס ואילך. הקולוניזציה המוגבלת הזאת עדיין ניכרת בשפות סרי לנקה ודרום הודו.^[58]

הקשר המוקדם עם ספינות ערביות באוקיינוס ההודי במהלך הפלגות אוסטרונזיות הביא לפיתוח המפרש המשולש הערבי. במקביל, האוניות הערביות השפיעו על התפתחות מפרש הטנג'ה המלבני האוסטרונזי של מערב מזרח אסיה.^[59]

מחוץ לטייוואן מתועדים לראשונה כלי חרס אדומים וכלי חרס חתומים הקשורים בהתיישבות האוסטרונזיות מסביבות 2000 עד 1800 לפנה"ס בצפון הפיליפינים, מאתרים באיי באטאנס ועמק קגאיאן של צפון לוזון. משם התפשטה טכנולוגיית כלי החרס למזרח, לדרום ולדרום-מערב.

באחד מגלי ההגירה הובאו כלי חרס לאיי מריאנה בסביבות 1500 לפנה"ס, שם נחשפו אתרים ארכאולוגיים עם קדרות דומה מאוד לזו שבפיליפינים. ההגירות הדרומיות התכנסו באי מלנזיה, וכתוצאה מכך מה שנודע כיום כתרבות לאפיטה שנמצאת סביב ארכיפלג ביסמרק.^[60][61]

בתרבות לאפיטה נמצאה קדרות עם חותמות משוננות.^[62] הם העבירו את טכנולוגית הקדרות עד טונגה בפולינזיה. טכנולוגיה קדרות טונגה, לעומת זאת, התאפיינה בכלים פשוטים ולא מקושטים, הייתה קיימת רק כמאתיים שנה לפני שנעלמה בבת אחת בסביבות 400 לפנה"ס. הסיבות לכך עדיין אינן ידועות. הקדרות שנעלמה הוחלפה בכלי עץ או במבוק מגולפים, דליי במבוק וסלים.^[63][64] עם זאת, עיצובים גאומטריים ודמויות מסוגננות, שהופיעו על כלי החרס בעבר, שכיחים עדיין באמניות אחרות ששרדו כמו קעקועים, ואריגה.^[65]

מנהג נפוץ בקרב האוסטרונזים באזור גדול של איי דרום-מזרח אסיה הוא השימוש בכדי קבורה, מנהג שהופיע בתקופה הנאוליתית המאוחרת ופרח באלף הראשון לספירה. כדי הקבורה אופייניים לאזור הגובל בפיליפינים בצפון, בדרום סומטרה בדרום מערב, וסומבה ואיי מלוקו בדרום מזרח. עם זאת, הם לא התגבשו כמסורת אחת וניתן לאפיין לפחות 14 מסורות שונות השכיחות באיים. במרבית המקרים, כדי הקבורה המוקדמים ביותר היו כדי חרס מקומיים גדולים, ואחריהם התפתחו כדי חרסינה מקומיים, ולבסוף כדי חרסינה מיובאים שנרכשו במסחר הימי המתפתח עם סין ודרום מזרח אסיה בסביבות המאה ה-14 לספירה.^[66]

האבות הקדמונים האסטרונזיים יישבו בדלתא הנהר היאנגצה שהיה אחד המרכזים העתיקים של הנאוליתיים בעיבוד וגילוף אבן הירקן (ג'ייד). עיבוד הירקן התפשט לטייוואן בסביבות 3,000 לפנה"ס, ולאחר מכן עבר לווייטנאם ב-2,000 לפנה"ס ולפיליפינים ב-1,800-1,500 לפני הספירה. כולם החלו לייצר כלים וקישוטים שונים בסדנאות ירקן מקומיות, כולל צמידים, חרוזים וטבעות.^[67][68]

המוצרים החשובים ביותר של הירקן באזורים אלה היו כמויות עצומות של עגילים ותליונים המיוצר בעיקר בפיליפינים אף על פי שאבן הירקן מקורה במזרח טייוואן. לרוב התכשיטים מתארים בעלי חיים עם שני ראשים או מעוצבים כטבעת. הם מלמדים על אזור סחר ימי עתיק מאוד, שייבא וייצא אבן ירקן ועיבד אותה בקישוטים מורכבים. הם היו שכיחים בתקופה שבין 500 לפנה"ס עד 1000 לפנה"ס מאוחר יותר הדוגמאות הועתקו לחומרים אחרים - מתכות, עץ, עצם במקום אבן ירקן.^[69] פריטים עשויים מאבן ירקן, נמצאו גם באזורים של איי מלנזיה ומזרח גינאה החדשה הקשורים לתרבות לאפיטה. אלה נחשבו כמטבע בעל ערך, ושימשו בעיקר לתשלום עבור סחורות.^[70][71] אבן הירקן נעדרה ברוב אוקיאניה הרחוקה, בשל היעדר מצבורי ירקן. עם זאת, יש ראיות כי ייתכן שפולינזים סחרו באבני הירקן במסחר הפרהיסטורי עם קלדוניה החדשה, מלנזיה, או ניו זילנד.^[72]

ישנם למעלה משש מאות אתרים עם ציורי סלע שהתגלו בדרום מזרח אסיה ואיי מאלנזיה, כמו גם מעל שמונה מאות אתרים של מגאליטים. בדרום מזרח אסיה ניתן לחלק את האתרים הקשורים לאוסטרונזים לשלוש מסורות של אמנות סלע: א. התרבות המגאליתית של בורניאו, סולאווסי ואיי סונדה הגדולים; ב. מסורת הציור האוסטרנזית של איי סונדה הקטנה, גינאה החדשה לחוף הים, ואיי מלנזיה; ג. סגנון החריטה האוסטרנזית של פפואה גינאה החדשה.^[73] למרות הקרבה, ניתן להבדיל בין מסורות אלו לבין מסורות האמנות האוסטרלו-מלאנזיאניות של אוסטרליה (מלבד איי טורס), כמו ברמה הפנימית של גינאה החדשה, המציינים את גבול היקף התפשטות האוסטרונזית.^[74]

מאוד קשה לתארך אמנות סלע, אבל בחלק מהאתרים אפשר לבצע זאת, על פי הגעה העמים האוסטרונזים, כמו ציורי קיר במזרח טימור כנראה בטווח שנים: 6,300 עד 26,000 לפנה"ס. לעומת זאת, ציורים אחרים הם חדשים יותר ויכולים להיות מתוארכים בעקיפין על ידי בדיקתם. ציורים המכילים תיאורים של כלי חרס, ספינות, חפצי מתכת, למשל, מאפשרים לתארך כמה אתרי אומנות סלעים בטווח של 2,000 ל-4,000 לפנה"ס. כמה קבוצות של ציידים-מלקטים המשיכו לייצר אמנות סלעים גם בתקופה נוכחית, כפי שמעידים הנושאים המודרניים שמתוארים בהם.^[75][76]

התרבות המגאליתית מוגבלת בעיקר למערב דרום מזרח אסיה, עם הריכוז הגדול ביותר במערב אינדונזיה. בעוד שרוב האתרים אינם מתוארכים, טווח הגילאים של האתרים המתוארכים הם בין המאה ה-2 ל-16 לספירה. הם מחולקים לשני שלבים. הראשונה היא מסורת מגאליתית עתיקה יותר הקשורה לתרבות האוסטרונזית הנאוליתית (2,500 עד 1,500 לפנה"ס); ואילו השנייה היא המסורת המגאליתית של המאה ה-3 או ה-4 לפנה"ס, המשויכת לתרבות דונג בן (לא אוסטרונזית) של וייטנאם. יש מי שמציע כי המסורות המגאליתית אינן במקור אוסטרונזיות, אלא חידושים שנרכשו באמצעות סחר עם הודו וסין, אך אין לכך עדויות רבות באזורי תאילנד, ווייטנאם ובפיליפינים.^[77]

מסורות הציור האוסטרונזי הם הסוגים הנפוצים ביותר של אמנות סלעים באי דרום מזרח אסיה. הם מורכבים מסצנות ופיקטוגרמות הנמצאות בדרך כלל במערות ליד אזורי החוף. הם צבועים באופן אופייני בפיגמנטים של אוקר אדום בצורות המוקדמות יותר, ולפעמים מוחלפים על ידי ציורים שנעשו בפיגמנטים של פחם שחור. האתרים מקובצים בעיקר במזרח אינדונזיה ובאי מלנזיה. בציורים אפשר למצוא העתק של חפצי מתכת (ברונזה). מוטיבים משותפים בהם כוללים העתקי ידיים, עיצוב "קרני שמש", סירות, דמויות אדם או כלי נשק וציוד אחר. הם גם כוללים מוטיבים גאומטריים שדומים למוטיבים בסגנון החריטה האוסטרונזי.^[73][78] כמה ציורים מתארים קבורה אנושית וטקסים קבורה, כולל קבורה בספינות. ישנם ייצוגים של סירות בציורים, כנראה הם האמינו שאלה "ספינת המתים" שנעות בין העולמות.^[79]

מאפייני ציורי הסלע מהגל המוקדם סביב האלף השלישית לפנה״ס, והמקביל לגל ההגירה הראשון של האוסטרונזים, מאופיין בעיקר על ידי מוטיבים של פנים והעתקי ידיים. אתרים מאוחרים יותר מ 1500 לפנה״ס ואילך, מתחילים להראות סטייה אזורית בסגנונות האמנות שלהם. ניתן להבחין בין ציורי האוסטרונזים לבין ציורי מערות מתקופה עתיקה יותר, על-פי המוטיבים, הצבעים והרכב, אם כי לעיתים קרובות ניתן למצוא אותם באותו מקום. המוטיבים המוכרים ביותר של האוסטרונזים, כמו הסירות, אינם מופיעים בציורים או תחריטי מערות. לא נמצאו שרידים של אמנות אסטרונזית בטייוואן או בפיליפינים, אם כי יש המשכיות במוטיבים של ספירלות ומעגלים קונצנטריים שנמצאו בפטרוגליפים.^[73]

במיקרונזיה ניתן לחלק את מסורות אומנות הסלע לשלושה אזורים כלליים: מיקרונזיה המערבית, המרכזית והמזרחית. החטיבות משקפות את גלי ההגירה העיקריים השונים מהפיליפינים לאיי מריאנה ולפאלאו ב-3,500 לפנה"ס, תרבות לאפיטה, הגירה מאיי מלנזיה למיקרונזיה המרכזית בסביבות 2,200 לפנה"ס; ולבסוף הגירה חזרה מפולינזיה המערבית למיקרונזיה המזרחית בסביבות 1,000 לפנה"ס.

במערב מיקרונזיה (פאלאו, יאפ, גואם ואיי מריאנה הצפוניים), אמנות הסלע מורכבת בעיקר מציורים על תקרות מערות גבוהות וצוקים הפונים לים. הם דומים מאוד לציורים האוסטרונזיים במונחים של המוטיבים בהם, כמו גם הנגישות היחסית שלהם. המוטיבים הנפוצים כוללים העתקי ידיים, פרצופים, צבים ודגים, מעגלים קונצנטריים, כוכבים אופייניים. פטרוגליפים הם נדירים, אך מורכבים בעיקר מצורות אנושיות בעלות גופים משולשים ללא ראש או זרוע. הדבר קשור כנראה לטקס קבורה של הסרת ראשים מגופות של קרובי משפחה שנפטרו.^[80] מסורת מגאליתית בולטת במעמקי מיקרונזיה הם עמודי האבן של אנשי צ'מורו. אלה הם עמודי אבן כתובים, חושבים כי שימשו לתמיכה לבניינים מוגבהים. הם קשורים לתקופה לאטה (900 עד 1700 לסה"נ), כאשר גל נוסף של מהגרים מדרום מזרח אסיה הביא מחדש את גידול האורז לאיים.^[81][82]

בטונגה וסאמואה, אתרי הסלע הקיימים כיום מורכבים בעיקר מחריטה עם מוטיבים, כולל צורות מקושטות, דמויות אנושיות, "מדוזה", צבים, ציפורים ועקבות. אלה הם בדרך כלל מגולף תצורות סלע טבעי או אתרי מארה.

באיים ההוואי, הפטרוגליפים דומים להפליא בביצועם. הנושאים המשותפים להם כוללים דמויות דמויי מקל, כלבים, סירות, מפרשים, משוטים, עקבות, וכובעים טקסיים. תיאור החיים הימיים, לעומת זאת, הוא נדיר, בניגוד לשאר פולינזיה. הם בדרך כלל מגולפים לתוך סלעים וולקנים. ציורים אדומים של כלבים במצוקים ומערות ניתן למצוא גם בקאואי ומאווי.

אמנות הסלע בניו זילנד ניתן לחלק לשני אזורים. האי הצפוני כולל יותר תחריטים מאשר ציורים, ואילו האי הדרומי הוא ייחודי בכך שהוא האי הפולינזי היחיד שבו יש יותר ציורים מאשר תחריטים. ציורי הסלע מניו זילנד נעשים בפיגמנטים אדומים ושחורים, וניתן למצוא אותם לעיתים בגבהים בלתי נגישים. הם מתארים בדרך כלל דמויות אנושיות (במיוחד חזית מול דמות אנושית עם זרועות מתוחות), ציפורים, לטאות, כלבים, דגים, ומה שזוהה כ"ציפורים". תחריטים בשטחים פתוחים כמו צוקים הם בדרך כלל של ספירלות וצורות מפותלות, בעוד תחריטים במערות ומקלטים סגורים מתארים פנים וסירות. מוטיבים זהים ניתן לראות גם על עצים חיים.^[62]

אמנות קישוטי הגוף נפוצה בקרב העמים האוסטרונזיים, קעקוע משוכלל במיוחד הוא אחת המסורות הידועות ביותר באוסטרליה.^[83] בעידן המודרני, קעקועים קשורים בדרך כלל עם התרבות הפולינזית, בעקבות התיאורים של ג 'יימס קוק בחקר האוקיינוס השקט במאה ה-18. קוק הכניס את המילה "קעקוע" ("tattaow", "tattow") לתוך אוצר המילים האנגלי, מטהיטי ומסאטו טאטאו . עם זאת, קעקועים קיימים באופן בולט בקבוצות אוסטרונזיות אחרות עוד לפני קשריהם עם תרבויות אחרות.^[84][85][86]

לקעקועים היו פונקציות שונות בתוך החברות האוסטרונזיות. אצל הגברים, הם היו קשורים קשר הדוק לעשייה הרווחת של ציידי ראשים. בחברות של ציידי ראשים קעקועים היו תיעוד של כמה ראשים הלוחמים לקחו בקרב, והם היו גם חלק מטקסי חניכה לבגרות. המספר ומיקום הקעקועים, היו סימנים למעמד הלוחם ולכוחו.^[87]

בין הילידים הטייוואנים, קעקועים היו שכיחים אצל הגברים והנשים כאחד. בקרב אנשי טיאל, קעקועים בפנים היו דומיננטיים. הם הצביעו גם על בגרות ומיומנות באריגה ובחקלאות לנשים, ובמיומנות בצייד ובקרב בקרב הגברים. כמו ברוב המקרים בעמים האסטרונזיים, מסורות הקעקוע נעלמו במידה רבה בטייוואן בשל תהליך הסיניזציה של העמים הילידים לאחר הקולוניזציה הסינית של טייוואן במאה ה-17, כמו גם ההמרה לנצרות. רוב הקעקועים שכיחים בעיקר בקרב זקנים.^[88]

אחד התיאורים המוקדמים ביותר של קעקועים אוסטרונזיים על ידי האירופים נכתב במהלך המאה ה-16 על ידי המשלחת הספרדית של פרדיננד מגלן שהגיעה לפילפינים. הספרדים נתקלו באנשים הוויזאניים המקועקעים באיי ויסאיאס, שאותם כינו בשם "פינטאדו" (בספרדית: "הצבועים").^[89][90] קעקועים פיליפיניים היו בדרך כלל דפוסים גאומטריים או תיאורים מסוגננים של בעלי חיים, צמחים ודמויות אדם.^[91][92] כמה מן הקעקועים המסורתיים שנותרו בפיליפינים הם מזקני עמי איגורוט. רובם תועדו בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי היפנים הכובשים.^[93] בין המאורים של ניו זילנד, קעקועים (moko) היו במקור מגולפים לתוך העור באמצעות אזמלים מעצם ולא באמצעות ניקוב כרגיל.^[94]

הייתה נהוגה השחרת השיניים על ידי צביעתן בצבע שחור מצמחים עשירים בטאנינים. ההשחרה הייתה נפוצה כמעט בכל רחבי אוסטרונזיה, כולל האיים בדרום מזרח אסיה, מדגסקר, מיקרונזיה, ומלנזיה. עם זאת, ההשחרה נעדרה מפולינזיה. המנהג היה קיים גם באוכלוסיות שאינן אוסטרוזיות בדרום-מזרח אסיה וביפן. הנוהג היה בעיקר כנראה לצורך רפואי כשהפחית את הסיכויים לפתח עששת בדומה למשחה דנטלית מודרנית. למנהג היה גם משמעות תרבותית של יופי, וכן הסכמה כי שיניים שחורות הפרידו בין בני אדם לבין בעלי חיים.^[95][96][95] השחרת השיניים נעשתה לעיתים קרובות יחד עם שינויים אחרים בשיניים הקשורות בסטנדרטים של יופי, כולל הסרת שיניים.^[97]