אלי ויזל
אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel; ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה סופר יהודי צרפתי-אמריקאי, עיתונאי, פילוסוף ואינטלקטואל ניצול השואה מטרנסילבניה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.
 | |
| צילום מאפריל 2012 | |
| לידה | 30 בספטמבר 1928 סיגט, מחוז מרמורש, ממלכת רומניה  |
|---|---|
| פטירה | 2 ביולי 2016 (בגיל 87) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה | Eliezer Wiesel |
| מדינה | ארצות הברית, ממלכת רומניה, ממלכת הונגריה |
| מקום קבורה | בית הקברות קנסיקו |
| אירועים משמעותיים | שבי |
| מקום לימודים | הפקולטה לאמנויות של פריז |
| שפות היצירה | אנגלית, צרפתית, הונגרית, רומנית, יידיש, עברית, גרמנית |
| יצירות בולטות | הלילה |
| תקופת הפעילות | מ-1956 |
| בן או בת זוג | מריון ויזל |
| צאצאים | אלישע ויזל |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
קורות חיים
ויזל נולד בשנת 1928 בסיגט שבחבל מרמורש שבצפון-טרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת[1]. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה, הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.
ימי השואה
בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע.במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות[1].
לאחר המלחמה
עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת (כנראה לארמון "Château d'Ambloy" בכפר Ambloy בחבל Loir-et-Cher בצרפת) שהיה בבעלות משפחת מרצבך. ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".
בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית שתורגמו לאנגלית[2]. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.
בשנת 1966 פרסם את ספרו "יהודי הדממה", על יהדות ברית המועצות, הספר סקר את מצב הקהילה היהודית בברית המועצות בעקבות ביקור שערך במדינה[3]. אחר כך היה לפעיל מרכזי למען הקהילה[4]. על בסיס הספר עלה מחזה בתיאטרון "הבימה" ב-1970[5]. ויזל כתב מחזה נוסף, "זלמן או טירופו של אלוהים" שעלה בישראל ובארצות הברית[6], בהשראת רב שפגש במוסקבה[7].
בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986[8]. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.
ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.
את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד[9].
ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק[10].
ארכיון אלי ויזל
באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.
ועדת ויזל
ערך מורחב – ועדת ויזל
על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה[11]. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל (שטען שלרומניה היה התפקיד הגדול בשואה אחרי גרמניה)[12], כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.
בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים. ב-2022 גם הסכימה רומניה לשלם לכ-15 אלף ניצולי שואה קצבה חודשית נוספת זאת, בנוסף לקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות[13]
סכנות האדישות
"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המאה ה-21, בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.
הערכה וביקורת
בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ואף בעיית הפליטים הפלסטינים[14].
ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי"[15]. הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[16], ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[17].
לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו על "מיסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים[18].
בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה מחלוקת קשה. תום שגב, שכתב ביוגרפיה של ויזנטל, מצא חליפת מכתבים ביניהם שהתפתחה ליריבות אישית. ויזנטל ביקש לקדם תפיסה הומנית רחבה כחלק מלקחי השואה ולציין גם את השמדת האנשים הלא יהודים במהלכה, וויזל התנגד לכך בחריפות[19].
בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית[20].
בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.
בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד[21].
הנצחה
בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו.כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו".בשנת 2017 נוסף שמו לגינה ציבורית ברובע ה-3 בפריז שנקראת היום Square du Temple - Elie-Wiesel(צר')
בנובמבר 2022 נחנכה ברחוב שד' הרצל בירושלים "רחבת אלי ויזל", על שמו.
ספריו
- הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת 1955, ובעברית בתרגום חיים גורי, 1963[22]
- עיר המזל, תרגום: צבי ארד, עם עובד, 1963[23]
- יהודי הדממה, תרגום: חיים גורי, עם עובד, 1967[24]
- בין השמשות, תרגום: מתי מגד, הוצאת עדי, 1971[25]
- שערי היער, תרגום:יעקב חסון, עם עובד, 1967
- המשולח מירושלים, הוצאת עדי, 1968[26]
- הבן החמישי, מודן, 1988[27]
- איפה היהודים שלי?, ידיעות אחרונות, 2008.
- בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
- הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004[28] (הספר זיכה אותו בפרס מדיסיס)[29]
- כל הנחלים הולכים אל הים, תרגום: נעמי כרמל, ידיעות אחרונות, 2001
- עידן העקורים, תרגום" דורית דליות-רובינוביץ, ידיעות אחרונות, 2007
- פרשת זונדרברג, תרגום: יהודה פורת, למשכל - ידיעות אחרונות וחמד ספרים, 2010.
- הנשמה החסידית: אישים, מעשיות, מעשים, תרגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים, 2012[30].
- הנשמה התלמודית: תרגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים.
- הנשמה המקראית: תרגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים.
לקריאה נוספת
- משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
- התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
- האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
- משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
- על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.
קישורים חיצוניים
אלי ויזל, ברשת החברתית Goodreads- אלי ויזל, באתר פרס נובל (באנגלית)
- רשימת מאמרים על אלי ויזל באתר רמב"י
- אלי ויזל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אלי ויזל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- שחר אילן, צועק בלחש, באתר הארץ, 7 ביוני 2006 - ריאיון עם אלי ויזל
- יואב שורק, יהודי קיומי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 27 באוקטובר 2011, ריאיון עם אלי ויזל על אמונה, תפילה ויחסי יהודים וגויים, סוכות תשע"ב, סתיו 2011
- הדו"ח הסופי של ועדת ויזל (ברומנית ובאנגלית)
- ריאיון עם אלי ויזל לקראת בואו לחגיגות ה-60 של ישראל, ביקור שבוטל לבסוף, באתר "הידען"
- דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו, מעריב, 15 בנובמבר 1968
- "כדי להגן על העולם ממלחמה יש להזכיר את שאירע ליהודים", מעריב, 15 באוקטובר 1986
- רן דגוני, וושינגטון, אלי ויזל: מאוכזב מיהודים שמתארים את אובמה כאנטי-ישראלי, באתר גלובס, 7 במאי 2010
- שלמה שמיר, וניו יורק, אלי ויזל על הפגנת החרדים: לא זכור לי מראה שפל כזה, באתר הארץ, 3 בינואר 2012
- עופר אדרת, אלי ויזל ל"הארץ": "יש להעמיד את אחמדינג'אד לדין, כמו שעשו לאייכמן", באתר הארץ, 3 בנובמבר 2012
- יואל רפל, אלי ויזל: "זו כבר לא בושה להיות אנטישמי", באתר ynet, 26 בינואר 2014
- אלי ויזל, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
- עופר אדרת, סודו של אלי ויזל נחשף, באתר הארץ, 28 באפריל 2016
בעקבות מותו
- רן דגוני, אובמה סופד לאלי ויזל: שופר של המוסר, מצפונו של העולם, באתר גלובס, 3 ביולי 2016
- שלמה נקדימון, טראומת האלטלנה וסקופים מרעישים - על אלי ויזל העיתונאי, באתר הארץ, 6 ביולי 2016
- דניאל בלטמן, המורשת הבעייתית של אלי ויזל, באתר הארץ, 16 ביולי 2016
- ד"ר יואל רפל, בוסטון, אלי ויזל ז"ל: היהודי שנשאר עם השאלות הגדולות, באתר ynet, 2 ביולי 2016
- עופרה עופר אורן, האם קיים אלי ויזל את הבטחתו בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל?, באתר Xnet, 24 בינואר 2018
- אלי. אלון, מנציחים את אלי ויזל בירושלים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 בדצמבר 2022
אמיר תדמור, פצוע־אמונה, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2023
