אמיר אורן

אורן נולד בתל אביב. התגייס לצה"ל בשנת 1968, ושירת ככתב צבאי בשבועון "במחנה" ובגלי-צה"ל. במסגרת תפקידו תיעד את הנעשה בחזית הדרומית במהלך מלחמת ההתשה. עם שחרורו מצה"ל המשיך לעבוד בשבועון "במחנה" ככתב הראשי במשך שלוש שנים נוספות, וסיקר את מלחמת יום הכיפורים עד להסכם הפרדת הכוחות.^[1] לאחר מכן מונה למשך שנה כשליח השבועון בארצות הברית, ובמסגרת תפקידו הפיק כתבות על צבא ארצות הברית.

עם פרישתו מ"במחנה" המשיך לעבוד בארצות הברית במשך שלוש שנים, עד שנת 1976, במסגרת משרד הקישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, ובמשלחת משרד הביטחון בניו יורק.^[2]

עם שובו לישראל בשנת 1977 הצטרף לצוות העיתונאים של "דבר", והרבה לעסוק בהכנת כתבות בנושאי צבא וביטחון. בהמשך כתב גם מאמרי מערכת. בשנת 1983 היה כתב העיתון בוושינגטון. כעבור שלוש שנים שב לישראל, והמשיך לפרסם כתבות במסגרת "דבר" עד שנת 1996. תוך כדי עבודתו בעיתון שימש במשך שלוש שנים כפרשן צבאי במסגרת הערוץ הראשון, החל משנת 1995, וערך כתבות עבור התוכנית "מבט שני". עם סגירת "דבר" החל אורן בשנת 1996 לעבוד כחבר מערכת ופרשן צבאי בעיתון "הארץ", תפקיד שמילא עד סוף אוקטובר 2017, אז עבר לכתוב באתר וואלה!.

במהלך הקריירה שלו הגיש אורן תוכניות רדיו בגלי צה"ל, ושימש כפרשן צבאי גם בערוץ 2, בערוץ 10 ובקול ישראל. היה הפרשן הישראלי של רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS במהלך מלחמת עיראק ובמלחמת לבנון השנייה. כתבותיו פורסמו בשבועונים אקונומיסט וניו ריפבליק.

לאורך הקריירה שלו עסק אורן גם בעבודות מחקר ותרגם ספרים שונים. כתבותיו פורסמו בעיתונים שונים, בהם הירחון "מוניטין" והשבועון "כותרת ראשית".

בינואר 2011 קיבל את פרס "המצוינות ומקצוענות בעיתונות הישראלית" על שם שלום רוזנפלד מטעם מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל אביב. נימוקי הפרס היו: "אורן משלב בכתיבתו את ההשכלה הרחב, הידע, חקר האמת, השפה הבהירה, וההגינות בכתיבה, תכונות ששלום רוזנפלד המנוח העלה על נס בכתיבה העיתונאית. אורן מביא לכל ניתוח צבאי ואסטרטגי את עומק ידיעותיו, אבל מאתגר את המערכות ואת קוראיו "לחשוב מחוץ לקופסה".^[3]

אורן קרא לנשיא המדינה שמעון פרס להשמיע את קולו נגד תקיפה ישראלית באיראן.^[4]

בזמן שמיעת העדויות בתיק המתנות, קרא אורן למאבטחי השב"כ לשנות את גישתם ארוכת השנים ולזכור שהם אינם חייבים נאמנות למאובטחים אלא למדינה^[5].

למד מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת וושינגטון.

החל משנת 2022, מגיש אורן את הפודקאסט "אפרכסת", בו הוא משוחח עם אנשי ביטחון וממשל.

אורן נשוי ואב לשלושה ומתגורר בתל אביב.

כתיבתו של אורן כוללת פעמים רבות התחכמויות לשוניות. לאחר הפסק השיחות בין ישראל לחמאס במהלך מבצע צוק איתן כתב: "אפילו יושגו הבנות כלשהן בקהיר, לא תהיה נפילת מתח. להפך, מתח הנפילות יישמר, גם אם הלהבות יונמכו לכדי צוק קטן, אש קטנה, עם ישראל בתפקיד הפינג'אן."^[6]

אורן כתב והפיק יחד עם העיתונאי מיכה פרידמן את הסרט התיעודי "תיק שמחוני". הסרט, ששודר בערוץ יס דוקו בשנת 2006, עסק בעימותים בין הרמטכ"ל משה דיין לבין אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, שנספה בתום מלחמת סיני בתאונת מטוס בדרכו להוכיח לראש הממשלה, דוד בן-גוריון, את צדקתו במלחמת הגרסאות בינו לבין דיין.^[7]

אורן היה שותף עם מיכה פרידמן לביצוע תחקירים וראיונות בסדרה בת 4 פרקים "לא תשקוט הארץ", שהפיק עמית גורן, ששודרה בערוץ הראשון בסוף שנת 2013, לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.^[8]

אורן היה מעורב בכמה משפטי דיבה. בתחילת 2012 נדחתה על הסף תביעת לשון הרע של אברהם שרגאי, ראש ענף ביטחון במשרד ראש הממשלה, נגדו ונגד "הארץ"^[9] בהמשך אותה שנה הסכימו אורן ו"מעריב" למחוק את התביעות ההדדיות בגין לשון הרע. במסגרת הסכם הגישור, הודו ב"מעריב" כי פרסמו מידע ללא בדיקה, ואילו אורן הבהיר כי לא האשים את העיתון בדיווח מוטה בשל התערבות הרמטכ"ל לטובת עופר נמרודי.^[10]

ב-2006 תבע אורן את משה יעלון ועיתון מעריב על ידיעה שפורסמה בעיתון שלפיה "הפרשן הצבאי של עיתון 'הארץ' איים על הרמטכ"ל היוצא" (יעלון) כי אם ימנה את אלעזר שטרן לתפקיד ראש אכ"א, יעביר אותו "מהצד של הטובים לצד של הרעים". בשנת 2013 הגיעו לפשרה שבה נכתב: "מבלי להודות בכל טענה מטענות הצד שכנגד ותוך שמירה על טענותיהם, מסכימים הצדדים לדחיית התביעה".^[11]

• אמיר אורן, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• מאמרי אמיר אורן, באתר "הארץ"
• רשימת הפרסומים של אמיר אורן, בקטלוג הספרייה הלאומית
• קלמן ליבסקינד, אמיר אורן, הארץ. האיש שבוחש וממנה, סוחט ומאיים, nrg, ‏ 31 בינואר 2014.
• אמיר אורן, דף שער בספרייה הלאומית