ארוחת בֶּנְטוֹ (ביפנית: 弁当; מוכרת בישראל בשם או-בנטו) היא ארוחת טייק אוויי לסועד יחיד המקובלת במטבח היפני. בנטו היא ארוחה ביתית ארוזה בקופסה קומפקטית בצורה המנצלת את חלל הפנים של הקופסה ומעוצבת בצורה ייחודית[1].
ארוחת בנטו מאוזנת אמורה לכלול שלוש מנות פחמימה, שתי מנות של פרי וירקות ומנת חלבונים אחת. יש סוגי בנטו שנועדו לאכילה לצד שולחן ומוגשים במסעדות, יש בנטו שנועדו לאכילה משותפת מחוץ לבית, כמו בפיקניק, ויש ארוחות שנלקחות לנסיעות או לעבודה. הצד האמנותי וההרמוני שבבנטו מתכתב עם המונח "קאוואיי" היפני, שמשמעו דברים חמודים קטנים ואהובים. ארוחות הבנטו לעיתים מכילות מרכיבים נוספים מלבד מזון ונראות כיצירות אמנות זעירות[1] כך שמרכיביהן ידמו לפרחים, עלים וכדומה.
הארוחה ארוזה בתיבה שעשויה להיות פשוטה וחד-פעמית או מעוצבת בעבודת-יד ומצופה בלכה.
ארוחות בנטו נמכרות בחנויות בנטו (弁当屋, בנטו-יה) ובחנויות אחרות. עובדים ביפן שנוסעים שעות רבות ברכבות נוהגים לקחת טייק אווי של ארוחות בנטו הנמכרות בחנויות ייעודיות בתחנות הרכבת. ילדים יפנים לוקחים מהבית לבית הספר קופסאות בנטו.
הארוחה מבוססת על תרבות בת מאות שנים, ולכל פריט בבנטו יש חשיבות תזונתית לארוחה[2].
הבנטו, ביחד עם מאכלים יפנים שלרוב מופיעים בו, היגר בתקופה הקולוניאליסטית לקוריאה, שם הוא נקרא דוסיראק (הנגול: 도시락)
מקורות הבנטו מגיעים עד לתקופת קמקורה במאה ה-12, כאשר אורז מבושל ומיובש שנקרא הושי-אי (糒 או 干し飯 - "ארוחה מיובשת") החל להתפתח.
ניתן לאכול הושי-אי כמו שהוא או להרתיחו במים ולאחסנו בכלי אחסון קטן. במאה ה-16 החלו לייצר תיבות עץ מצופות לק, ותוכנן נאכל במסיבות תה או בחגיגות הנאמי (花見 - "צפייה בפריחה", בעיקר של עץ דובדבן). בתקופת אדו (1603 עד 1867) התפשטה תרבות הבנטו והתעדנה. נוסעים נהגו לשאת עימם קושי-בנטו (腰弁当 - "בנטו-מותניים") שהכילו מספר חתיכות אוניגירי עטופות בעלי במבוק או בתיבות במבוק, וצופים בתיאטרון נו נהגו לאכול ארוחות בנטו בין חלקי המחזה, ומכאן שמן - "מקונו-אוצ'י בנטו" (בנטו שבין המחזות). מספר ספרי בישול יצאו לאור ובהם מידע כיצד להכין ולארוז ארוחות בנטו, וכיצד להתאימן לאירועים ייחודיים. בתקופת מייג'י, נמכרו לראשונה אקי-בנטו (駅弁当 - "בנטו תחנות-רכבת"), ככל הנראה בשנת 1885. מאחר שבתי הספר הראשונים לא הגישו ארוחות צהריים, נהגו תלמידים ומורים, וכך גם עובדים רבים, לשאת עימם ארוחות בנטו. אותה עת החלו לשווק גם בנטו בסגנון אירופי שהכיל כריכים. בתקופת טאישו, בתחילת המאה ה-20, הופיעו תיבות בנטו מאלומיניום שהיו למוצר יוקרה בשל דמיונו של החומר לכסף ובשל הקלות לנקותן. באותה עת החל דיון ציבורי בעניין ביטול ארוחות הבנטו בבתי ספר, שכן אלה הבליטו פערים כלכליים בין התלמידים. מנהג הבאת הבנטו לבתי הספר החל להיעלם לאחר מלחמת העולם השנייה, והוחלף בארוחות אחידות שסופקו לכל התלמידים והמורים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החל הבנטו לצבור פופולריות מחודשת, שניזונה מהופעת תנורי המיקרוגל ומהתפשטות חנויות הרווחה. תיבות העץ והמתכת הישנות הוחלפו בתיבות פוליסטירן זולות, אך במקביל הופיעו שוב גם תיבות עשויות בעבודת-יד.
מרכיבים אופייניים לקופסת בנטו
הבנטו שב גם לבתי הספר, אך כמו בעבר איכות התיבה ותוכנה עדיין מהווים סמל מעמד של תלמידים מבתים אמידים. מחוץ ליפן הבנטו פופולרי במיוחד בטאיוואן.
אפיון וסוגי בנטו
ארוחות בנטו מסורתית מורכבת מארבע עשיריות אורז, שלוש עשירית של דג או בשר, שתי עשיריות של ירקות ועשירית בודדת של חמוצים או קינוח, אך הכללים אינם קשיחים:
הייאבן (早弁 - "בנטו מוקדם") הוא ארוחת בנטו הנאכלת לפני ארוחת צהריים ובנוסף לה.
קופסת בנטו ריקה מצופה לכה
הוקַבן (ホカ弁) הוא בנטו הנקנה ברשת הנקראת בשם זה.
רייטו מיקַן (冷凍ミカン) הוא מנדרינה קפואה, שנמכרת לעיתים קרובות בתחנות רכבת.
הינומארו בנטו (日の丸弁当) הוא בנטו פשוט הכולל אורז לבן ו"אומה", חמוצים בצבע אדום במרכזו. בנטו זה היה נפוץ בעת מלחמת העולם השנייה, הן בשל המחסור הכלכלי והן בשל דמיונו לדגל יפן ("הינומארו").
