המוזיאון הבריטי

המוזיאון הבריטי
British Museum
	המוזיאון הבריטי במבט מצפון מזרח
	המוזיאון הבריטי במבט מצפון מזרח
מידע כללי
סוג	מוזיאון להיסטוריה של האדם
כתובת	Great Russell Street, London
מיקום	שכונת בלומסברי ברובע קמדן שבלונדון
מדינה	הממלכה המאוחדת
מייסדים	הנס סלואן
מבקרים בשנה	5,906,716 (נכון ל־2017)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1753
תאריך פתיחה רשמי	15 בינואר 1759
אדריכל	רוברט סמירק
קואורדינטות	51°31′10″N 0°07′37″W / 51.519444444444°N 0.12694444444444°W
	http://www.britishmuseum.org
	(למפת לונדון רגילה) קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס המוזיאון הבריטי

המוזיאון הבריטי (באנגלית: British Museum) הוא אחד מהמוזיאונים הגדולים והמפורסמים בעולם. המוזיאון מציג בעיקר עתיקות ויצירות אומנות, ונמצא בשכונת בלומסברי ברובע קמדן שבלונדון. הוא נוסד בשנת 1753 על ידי סר הנס סלואן, מדען ופיזיקאי, ונפתח לראשונה לציבור ב־15 בינואר 1759. במוזיאון יותר משמונה מיליון מוצגים.

היסטוריה

המוזיאון הבריטי מציג כיום בעיקר עתיקות, אולם בעת הקמתו נועד המוזיאון להיות "מוזיאון כללי". אופי זה אפיין את האוסף הראשון שנתרם למוזיאון על ידי סר הנס סלואן, חדר הפלאות שלו, שכלל 40,000 ספרים, טקסטים, פוחלצים, מאובנים, 7,000 תחריטים של אלברכט דירר, וכן עתיקות ממצרים, יוון, רומא, המזרח התיכון, המזרח הרחוק והאמריקות.

חוק ייסוד המוזיאון עבר ב־7 ביוני 1753, ובעקבותיו נוספו מספר ספריות לאוסף סלואן. בשנת 1753 נקבע כי לאוצרות המוזיאון יתווספו ספרי הספרייה הקוטוניאנית (The Cottonian Library), הכוללת אוסף ספרים של סר רוברט קוטון (חלקם ספרים מהתקופה האליזבתנית) ואוסף הספרים של הספרייה ההרליאנית (the Harleian library) – אוספי הרוזנים מאוקספורד. בשנת 1757 התווספה גם "הספרייה המלכותית הישנה" – אוצר כתבי יד שנאספו על ידי שליטיה של בריטניה. אוספים אלה הם הבסיס לספרייה הבריטית של ימינו וכוללים את כתבי הקודש של לינדיספארן ואת העותק היחיד הקיים של ביאוולף.

חבר המנהלים של המוזיאון (שעד 1963 עמדו בראשו הארכיבישוף מקנטרברי, הלורד צ'נסלור (שר המשפטים ויו"ר בית הלורדים) ויו"ר בית הנבחרים הבריטי) בחר בשנת 1753 את בית מונטגיו בבלומסברי כמיקום נאות למוזיאון. הבית נקנה ממשפחת מונטגיו עבור 20,000 לירות שטרלינג. אחד הבניינים שהוצעו לחבר הנאמנים היה בית בקינגהאם, המהווה כיום חלק מארמון בקינגהאם, אך זה לא נבחר בשל עלותו ומרחקו ממרכז העיר.

המוזיאון קיבל לאחר הקמתו מספר מתנות, בהן ספריית תומאסון וספרייתו של דייוויד גאריק. סר ויליאם המילטון, שגריר בריטניה לנאפולי, תרם את אוסף העתיקות היווני והרומי של המוזיאון בשנת 1782.

לאחר מפלת צרפת בקרב הנילוס בשנת 1801 רכש המוזיאון פסלים מצריים רבים ובהם אבן רוזטה. בשנת 1805 קיבל המוזיאון את אוסף טאונלי ובשנת 1816 את שיש אלגין הידוע.

בשנת 1822 תרם המלך ג'ורג' השלישי למוזיאון את ספרייתו ובה 65,000 ספרים, 19,000 עיתונים, מפות ותרשימים. מאחר שהמקום במוזיאון צר מלהכיל את כל המוצגים, בשנת 1845 נהרס המבנה ונבנה באותו אתר מבנה חדש, בסגנון נאו קלאסי, שתוכנן על ידי האדריכל סר רוברט סמירק.

תחת ניהולו של הספרן האיטלקי אנטוניו פאניצי ריבעה ספריית המוזיאון את גודלה והפכה לספרייה הלאומית של בריטניה. לבקשתו נבנה במרכז המבנה חדר קריאה מעגלי, על פי תכנונו של האדריכל סידני סמירק, בנו של רוברט סמירק.

עד שנת 1887 היו אוספי הטבע (פוחלצים, צמחים ומאובנים) מרכיב עיקרי במוצגי המוזיאון. מוצגים אלה הועברו למוזיאון להיסטוריה של הטבע באותה שנה.האוספים האתנוגרפיים הועברו ל"מוזיאון האנושות" בפיקדילי, אך הושבו למוזיאון למחלקה האתנוגרפית החדשה שלו, בשנת 2000.

מבנה המוזיאון נפגע במהלך מלחמת העולם השנייה. ההפצצה ארעה ב־10 במאי 1941.

בשנת 1972 נערכה במוזיאון תערוכה זמנית בשם "אוצרותיו של תות ענח' אמון", שבה צפו 1,694,117 מבקרים. באותה שנה העביר הפרלמנט את חוק הספרייה הבריטית המפריד את אוסף כתבי העת מאוספי המוזיאון. החוק המליץ להעביר את הספרים לאתר נפרד באזור סנט פנקראס – מעבר שאירע לבסוף רק בשנת 1997.

בשל העברת הספרייה הוחלט להרוס את כל המבנים בחצר ולבנות מעליה תקרת זכוכית על פי תכנונו של סר נורמן פוסטר – תוכנית שהסתיימה בשנת 2000.

מבנה המוזיאון

החצר הגדולה על שם המלכה אליזבת השנייה תוכננה על ידי משרד האדריכלים פוסטר ושות', ונפתחה לראשונה לציבור בשנת 2000. החצר היא החצר המכוסה הגדולה ביותר באירופה. תקרת החצר מורכבת מ־1656 לוחות זכוכית שצורתם עוצבה במיוחד. במרכז החצר נמצא חדר הקריאה של המוזיאון, שהיה בעבר חדר הקריאה של הספרייה הבריטית.

ביקורת על המוזיאון

רבים מאוצרות המוזיאון נלקחו מארצות אחרות במאות ה־18 וה־19, והם מעוררים ויכוחים ציבוריים ברחבי העולם. שיש אלגין וברונזת בנין הם האוספים הידועים ביותר במוזיאון, המעוררים סערות רבות. חדשות לבקרים עולות קריאות להשבת אוספים אלה ליוון ולניגריה, בהתאמה, ממצרים ועד הודו^[1].

מורה ותלמידים באולם שיש אלגין במוזיאון הבריטי

המוזיאון סירב לכל קריאות אלה, בטענה שהדבר ירוקן את המוזיאון הבריטי מאוספיו (וכך גם את שאר המוזיאונים הגדולים בעולם).^[2]

המוזיאון טען כי חוק המוזיאון הבריטי משנת 1963 אוסר על המוזיאון למכור את מוצגיו, אפילו את המוצגים הרבים שאינם בתצוגה. תשובה זאת של המוזיאון גררה ביקורת על עצם זכותו של המוזיאון להחזיק במוצגים אשר אינם מוצגים לציבור. תומכי המוזיאון טוענים כנגד הביקורת, כי המוזיאון שומר על המוצגים לדורות הבאים, ואלמלא שמירה זאת יהרסו המוצגים או יאבדו. כמו כן טוענים תומכי המוזיאון כי במרבית הארצות שמהן נלקחו המוצגים אין המומחיות והיכולות לשמור ולשמר על המוצגים.

טענה נוספת לשימור המוצגים במוזיאון מסתמכת על היתרון ההשוואתי של הצגת מוצגים ממקומות שונים בעולם זה לצד זה.