יהודה עמיטל

נולד בשם יהודה קליין ביום ג' בחשוון תרפ"ה (31 באוקטובר 1924) בעיר גרוסוורדיין שברומניה^[1], ליקותיאל זאב ודבורה קליין. אביו היה מנהל החשבונות של הקהילה היהודית בעיר, ואמו ניהלה בית תמחוי שפעל בעיקר בימות החורף. סבו מצד אמו היה נכד הרב יהודה מודרן ועל שמו הוא נקרא. בנערותו למד בישיבה בעיר הולדתו שהוקמה על ידי הרב חיים יהודה לוי, נכד הרב משה שמואל גלזנר, שחזר ללמד בהונגריה לאחר שלמד בישיבת מיר שבליטא ורבי חיים עוזר גרודזנסקי המליץ לו לחזור ולהנחיל את שיטת הלימוד הליטאית בארץ מולדתו. אחד ממוריו של הרב עמיטל בישיבה היה הרב בער ברקוביץ (אביו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ).

בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה הצפונית בחזרה להונגריה. לאחר השתלטות הנאצים על המדינה נלקחו יהודים רבים למחנה עבודה בכפייה^[2]. הוא שהה במחנה כשמונה חודשים. המחנה שוחרר ביום שמחת תורה בשנת תש"ה (4 באוקטובר 1944), על ידי הצבא הסובייטי. הוא נסע לבוקרשט ומשם העפיל לארץ ישראל, שאליה הגיע בנר שני של חנוכה תש"ה (12 בנובמבר 1944). לאחר שהות קצרה במחנה המעצר בעתלית בא לירושלים.

בירושלים החל ללמוד בישיבת חברון. שמע שיחות אצל הרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו של הראי"ה קוק. תקופה קצרה שירת בהגנה אחר כך עבר ללמוד בישיבת קלצק ששהתה אז בפרדס חנה, ושם גם התחתן עם מרים, בתו של ראש הישיבה רבי צבי יהודה מלצר. בהמשך הוסמך לרבנות על ידי סב אשתו הרב איסר זלמן מלצר. כאשר עברה ישיבת קלצק לרחובות, עקב מינויו של הרב צבי יהודה מלצר, לרב העיר, עבר גם הוא לרחובות. בשנות ה-60, עבר לירושלים.

יום אחרי הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח 1948 התגייס לצה"ל והשתתף במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 7 בקרבות בלטרון והגליל המערבי. את חוויותיו כחייל במלחמה סיכם במאמר בשם "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות"^[3]. לאחר המלחמה התמנה לספרא דדיינא (מעין רשם) בבית הדין הרבני ברחובות, ובהמשך מונה לר"מ בישיבת הדרום שם לימד בין היתר את הרב צבי ישראל טאו (נשיא ישיבת הר המור) והיה שותף פעיל בהתפתחות מוסד זה. בזמן כהונתו בישיבת הדרום הגה את רעיון "ישיבות ההסדר", והשתתף בהקמתן.

ישיבת הר עציון

לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו ממנו הוגי רעיון ישיבת הר עציון שבגוש עציון, ובהם משה מושקוביץ, יואל בן נון וחנן פורת, לעמוד בראש הישיבה. לאחר שהסכים קמה הישיבה בכפר עציון, ולאחר שנתיים עברה לאלון שבות. לאחר הקמת הישיבה הזמין את הרב אהרן ליכטנשטיין להצטרף אליו בראשות הישיבה, והשניים שימשו יחד בראשות הישיבה עד לפרישתו מהתפקיד. בהנהגתם התאפיינה הישיבה בפתיחות חינוכית, שאיפשרה למגוון תפיסות הגותיות ופוליטיות לדור בכפיפה אחת. בין השאר תמך הרב עמיטל בהקמת מכללת יעקב הרצוג ליד הישיבה, ואיפשר לימוד תנ"ך בראייה ביקורתית - "תנ"ך בגובה העיניים" - הנחשב כבלתי ראוי בעיני חלק מהציבור הדתי ובעיני הציבור החרדי.

פעילות פוליטית

סמוך למלחמת לבנון הראשונה בתשמ"ב 1982, הוא טען שיש לעיתים עימות בין ערך קדושת חיי האדם לבין ערך קדושת הארץ, ובעימות זה יש להעדיף את קדושת חיי האדם. מאז נהג הרב עמיטל להביע עמדות בעד מסירת שטחים תמורת שלום; דעות שהציבו אותו בעמדת מיעוט בציבור הדתי. בשנת 1988 היה ממייסדי תנועת מימד, שאת רשימתה לכנסת הוביל, אך היא לא עברה את אחוז החסימה.בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, התמנה עמיטל לשר בלי תיק בממשלתו של שמעון פרס, מתוך מטרה לגשר על המתיחות שנוצרה בין דתיים לחילוניים. בדצמבר 1995, מונה לחבר בוועדת שרים לבחינת ההשלכות המשפטיות והאחרות של פסיקת בג"ץ בנושא הגיור; בינואר 1996 מונה על ידי הממשלה ליושב ראש ועדת היגוי עליונה ליחסי ישראל והתפוצות.

ב-1999 הצטרפה מימד לישראל אחת בראשות אהוד ברק; עמיטל היה שותף למהלך, אך בסופו של דבר פעילותו בתנועה פחתה עד שפסקה כליל. חתנו, הרב יהודה גלעד, היה חבר הכנסת מטעם מימד, עד שפרש בגלל המשך ההליכה עם מפלגת העבודה. בעיתונות התפרסם שגם הרב עמיטל התנגד להליכה משותפת זו^[4]. לקראת בחירות 2006, השתתף בכינוס בחירות של תנועת העבודה-מימ"ד לאחר הפסקה של כמה שנים בהן נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים ובמימד הודיעו כי הרב עמיטל עדיין חבר במפלגה.

שנותיו האחרונות

כשהגיע לגיל 80 ביקש מהנהלת הישיבה להחליט, בטרם יעזוב את תפקיד ראש הישיבה, מי יהיו ראשי הישיבה הבאים. הוקמה ועדה שבחרה את הרב יעקב מדן והרב ברוך גיגי. הללו שימשו עמו יחדיו בשנתיים האחרונות לכהונתו. בסוף שנת תשס"ח פרש הרב עמיטל מראשות הישיבה, לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי. לאחר פרישתו צורף הרב משה ליכטנשטיין, בנו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כראש ישיבה רביעי^[5].

הרב עמיטל נפטר בכ"ז בתמוז ה'תש"ע (9 ביולי 2010) ונטמן בהר המנוחות^[6]. עם מספידיו נמנו נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. בפברואר 2011 קראה עיריית ירושלים על שמו של הרב עמיטל בית ספר בשכונת חומת שמואל^[7]. בית הספר היסודי הממלכתי־דתי "כרמי יהודה" בגוש עציון נקרא גם כן על שמו. במלאת שנה לפטירתו הוציאה ישיבת הר עציון ספר לזכרו בשם "לעבדך באמת", שבו קובצו כ-60 מאמרים על דמותו ומשנתו של הרב עמיטל^[8].

השואה

הרב עמיטל סבר שהשואה הייתה אירוע שיש לראות את רישומו בכל היבט דתי לאחר השואה. הוא התבטא ואמר שהשואה הייתה אירוע שחמור יותר מחורבן בית המקדש^[9].

משל התינוק הבוכה

יסוד בסיסי בהגותו הוא סיפור "התינוק הבוכה". לדבריו של הרב עמיטל סיפור זה הוא העיקרון המכונן של הישיבה:^[10]

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, וקרן זוית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר.אולם, אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה וגם הוא הי' שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בעניני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

העיקרון המובע בסיפור, על פי הרב עמיטל, הוא כי גם תלמידי ישיבות אשר מקדישים את כל עיתותיהם ללימוד תורה אינם רשאים להתעלם מצרכיו האנושיים של הזולת. לימוד תורה תוך כדי התעלמות מצרכי הזולת מצביע על פגם יסודי בלימוד עצמו.

אחריות אישית

יסוד חשוב נוסף מתבטא בשם ספרו "והארץ נתן לבני אדם". הוא מדגיש את המוסר הטבעי של האדם שצריך להדריך אותו בחייו. צריך להתנהג לפי המוסר הטבעי של האדם, כאשר התורה לא באה להחליף אותו, אלא להוסיף עליו רמה התנהגותית גבוהה יותר.

במקרים של התנגשות, סבר הרב עמיטל שיש להדגיש שני דברים: א. התורה שבעל פה מעדנת את הבנתנו הראשונית ומסייגת את הדינים המופיעים בתורה. ב. יש הבדל בין יכולתו של אלוהים לשלנו: ”הקב"ה ממית ומחיה, והוא יכול לדרוש מאדם לקחת חייו של מישהו. ולכן, גם כאשר התורה מצווה אותנו לפעול בניגוד למוסר הטבעי שלנו, אין הכוונה שעלינו לתקן את הגישה המוסרית שלנו ולהתאים אותה לציווי של התורה...”^[11] מתוך החשיבות שהוא מייחס למוסר הטבעי, הוא קובע כי ישנם איסורים בסיסיים, שדווקא כיוון שהם יסודיים, לא נכתבו בתורה אלא הם קודמים לה - כגון אכילת בשר אדם שאף שאינם איסורים מן התורה שבכתב, אולי אף יגברו על איסורים כאלו במצבים מסוימים.

הרב עמיטל ראה חשיבות גדולה בעמידה טבעית מול הקב"ה ועשיית המצוות מזווית אישית, אם כי תוך מחויבות למסגרת ההלכתית המקובלת על כל פרטיה. מתוך עמדה זו, הרב עמיטל מדגיש את הצורך ביכולת החלטה עצמאית של האדם, כדי שיגיע למסקנותיו בעצמו ולא מתוך כניעה לדעת אחרים. הוא הביע את גאוותו על כך שבבית המדרש שגידל יכולים התלמידים לחלוק גם על ראש הישיבה.

ארץ ישראל

לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם ספר בשם "המעלות ממעמקים", ובו שיחות שהעביר בזמן המלחמה ולאחריה, אשר עסקו בהתמודדות עם משבר האמונה שהביאה עמה המלחמה. בספר זה ביטא הרב עמיטל עמדות שהיוו את יסוד התפיסה של גוש אמונים. בהמשך שינה את דעותיו, והתנגד לתפיסה המשיחית-גאולית של הרב צבי יהודה הכהן קוק ושל גוש אמונים, בטענה כי אין בכוחו של אדם לדעת מהן תוכניותיו של האל, אלא רק לקוות. שינוי זה הפתיע את ראשי גוש אמונים, אשר פנו אליו עם הקמת גוש אמונים בבקשה להיות הדמות הרבנית שמובילה את התנועה ונענו בשלילה חריפה^{[דרוש מקור]}.

הרב הדגיש כי פעמים רבות ישנה נטייה עיקשת להיצמד למדיניות והתנהגות פוגענית כלפי הזולת, כאשר הגיבוי למעשים נובע מן העובדה שהכל נעשה לשם שמיים. בכך שידר מסר כלפי עמדות קיצוניות בציבור הדתי לאומי.

הרב עמיטל סבר כי בסולם הערכים עם ישראל קודם לארץ ישראל, והתנגד למי שכינה אנשי "מחנה ארץ ישראל השלמה". לדעתו, גישתם עלולה לגרום מלחמות וכן גורמת חילול השם בכך שהיא מציגה את דרכם של הראי"ה ורבי יעקב משה חרל"פ כקיצונית^[12].

חומרות הלכתיות

הרב עמיטל התנגד לכך שאדם יחמיר על עצמו חומרות שהן מעל לדרגתו האמיתית. הרב אמר שהמחמיר בדברים המותרים קיים חשש שיש בכך "כמו אפיקורסות"^[13], וכן קיים חשש של "מיחזי כיוהרא"^[14].

הרב סיפר שפעם שאל אותו תלמיד מדוע הוא אינו נוהג בחומרה מסוימת שעליה אמר המשנה ברורה שראוי לירא שמיים להחמיר. הרב השיב לו: "כשאתה קורא במשנה ברורה פנייה לירא שמיים אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו". הרב גם סבר שאמנם ישנם מקרים בהם נאמר שירא שמיים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחומרה מביאה לידי יראת שמיים^[15].

• המעלות ממעמקים, ירושלים-אלון שבות, תשל"ד.
• והארץ נתן לבני אדם - ספר מחשבתי על פי שיחות שהעביר בישיבה, הוצאת תבונות, תשס"ד.
• רסיסי טל - חידושים ובירורים בהלכה, חלק א, ישיבת הר עציון, תשס"ה; חלק ב, ישיבת הר עציון, תשע"ו.
• Commitment and Complexity, Jewish Wisdom in an Age of Upheaval (Aviad Hacohen (ed.), Ktav, 2008
• עת רצון - שיחות לימים הנוראים, ה'תשע"ג.
• קול יהודה - שיחות הרב יהודה עמיטל על פרשות השבוע, הוצאת ידיעות ספרים, התש"ף.
• בשובך לציון - שיחות הרב עמיטל והרב ליכטשנטיין ליום העצמאות ויום ירושלים, הוצאת ידיעות ספרים, תשפ"ב.

ביבליוגרפיה של כתביו עד תשנ"ד התפרסמה בעלון שבות בוגרים ג', תשנ"ד, עמ' 103 - 110.

• אלישיב רייכנר, באמונתו: סיפורו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת ידיעות ספרים, 2008^[16]
• משה מיה, עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה, הוצאת תבונות, תשס"ב.
• אביעד הכהן (עורך), "קול יהודה" - אמרות והגיונות, לקוטות ופרפראות ממשנתו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ה ; מהדורה שנייה, תשס"ז
• ראובן ציגלר וראובן גפני (עורכים), "לעבדך באמת" - לדמותו ולדרכו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת קורן ירושלים, תשע"א. לקריאת תוכן העניינים
• הרב יהודה עמיטל, משמעותה הדתית של מדינת ישראל, באתר "אסיף".

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יהודה עמיטל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהודה עמיטל

• יהודה עמיטל, באתר הכנסת
• יהודה עמיטל, באתר כנסת פתוחה
• רשימת המאמרים של יהודה עמיטל באתר רמב"י
• מאמרים של הרב יהודה עמיטל, באתר ספריית אסיף
• רשימת המאמרים של יהודה עמיטל, באתר רמבי"ש
• הרב יהודה עמיטל 1, הרב יהודה עמיטל 2, כל הכתבות באתר ערוץ 7
• הספדים על הרב עמיטל באתר ישיבת הר עציון
• קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
• Alan Brill, “Worlds Destroyed, Worlds Rebuilt: The Religious Thought of R. Yehudah Amital”, Edah Journal 5:2, סיוון התשס"ו (2006) (באנגלית)
• אלישיב רייכנר, "ציונות כוחנית וצעקנית", באתר nrg‏, 6 בדצמבר 2004
• יאיר שלג, האיש שכולם אוהבים לאהוב, באתר הארץ, 28 ביולי 2008
• יואל יעקובי, רב המשותף, באתר ערוץ 7, 15 ביולי 2010
• יוני קמפינסקי, זוכרים את הרב עמיטל, באתר ערוץ 7, 09 ביולי 2010
• חיים נבון, ‏שנה לפטירתו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית", 28 ביולי 2011
• אליעזר מלמד, מקים עולה של תורה, פורסם בעיתון בשבע, גיליון 401, ד' באב ה'תש"ע
• יהודה עמיטל (1924-2010), דף שער בספרייה הלאומית