מנרה

שמו של הקיבוץ משמר את השם הערבי של המקום(שמשמעותו צריח). בספטמבר 1943 הציע זאב וילנאי שם עברי למקום: רָמִים^[4][5], אך חברי הקיבוץ סירבו להשתמש בו, ואף פרסמו מודעה בעיתון דבר, ב-12 בנובמבר 1943, לפיה הם לא נתנו את הסכמתם לשם החדש^[6]. כדי להדגיש את התנגדותם סיפרו החברים סיפור על קבוצה של רווקים בני הקיבוץ, שצעדו לעבר מושב רמות נפתלי הסמוך על מנת להיפגש עם בנותיו, בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל. בדרכם, פגשו הרווקים עובר אורח ששאלם מי הם ולאן הם הולכים, והקבוצה נאלצה לענות לו כי הם מרמים והולכים לרמות^[7].

בשנת 1964 אושר רשמית השם מְנָרָה (במלרע, על משקל "מְצָדָה", בנימוק של שמירה על הגייה עברית ולא ערבית), שמקורו ב"מַנָארָה", שמו הערבי של המקום שמשמעותו מינרט או מגדלור^[8]. למרות זאת, הציבור הישראלי, כולל אנשי הקיבוץ, נוקט בשם מָנָרָה, בקמץ ובמלעיל.

הקמת הקיבוץ

הקיבוץ נוסד בתחילת 1943 על ידי גרעיני נוער מתנועת הנוער העובד ילידי הארץ ונוער עולה מגרמניה ומפולין, על שטח של 1,200 דונם שרכשה הקרן הקיימת^[9]. האדמות נרכשו משני בעלי אדמות מקומיים באוקטובר 1942, תמורת 4,100 לירות ארץ ישראליות. תושבי הקיבוץ התגוררו תחילה באוהלים ובמערות שבמקום. ב-28 באוקטובר 1943, נערך טקס הנחת אבן הפינה לבניין הראשון ביישוב, אליו הוזמנו גם ערבים מיישובי הסביבה^[10]. הקיבוץ ממוקם סמוך לכפר מעדת המתואלים (השיעים הלבנונים), הונין, ודאג לשמור על יחסי שכנות תקינים ואפילו חמים. במאי 1945, אף נסעו נציגים מהקיבוץ להשתתף בהלוויית אחיו של מנהיג המתואלים בלבנון^[11].

בשנים הראשונות סבל היישוב ממחסור במים וקשיי תחבורה^[12]. הדרך היחידה לאזור עברה בחלקה בשטח לבנון. פעמים רבות אי אפשר היה להשתמש בה, והיה צורך להביא למנרה חומרי בניה לצריפים, מזון, ואספקה, ובעיקר מים על גבי פרדות. במקום היו כמה בורות מים עתיקים שתוקנו והורחבו לאגירת מי גשמים. בנוסף, היה צורך להכשיר את הקרקעות במקום לחקלאות, לסקל את אדמת הטרשים ולטייב את הקרקע. בשנים הראשונות עבדו חלק מאנשי ונשות מנרה בקיבוץ כפר גלעדי הסמוך.

סוג הקרקע והאקלים במקום מתאימים לגידול עצי פרי. עד סוף 1947 כבר ניטעו בקיבוץ, על שטח של 165 דונם, מטעי תפוחים, שזיפים, ענבי מאכל, אפרסקים, דובדבנים וזיתים. במשק היתה גם רפת, שסיפקה חלב, כוורות דבורים ולול של כ-1,000 תרנגולות "לגהורן" מטילות ביצים. לקיבוץ היה גם מיזם של הפקתפירטרין (פיראתרום), מפרחי חרצית. חומר זה משמש להכנת תרסיסים ואבקות להשמדת חרקים^[13].

בספטמבר 1947, הושלמה סלילת כביש הגישה לקיבוץ^[14], והחל שירות אוטובוסים שבועי של חברת אגד לקיבוץ^[15].

בנובמבר 1947, נחנך בית התרבות בקיבוץ, בתכנונו של האדריכל שמואל ביקלס, הוא נבנה על קצה המצוק עם מרפסת גדולה שהשקיפה על עמק החולה^[16]. המבנה שהכיל חדר קריאה, מועדון וספרייה נבנה מאבנים שנחצבו במקום^[13]. ביקלס תכנן גם את תוכנית האב של מנרה. את הכסף למימון בניית בית התרבות תרם זוג מתל אביב, זלמן ושרה שני (קראסנוב), לזכר בנם, מרדכי^[17]. לאחר שעמד כמה שנים נטוש, הושכר המבנה לחברת בזק שאטמה את המרפסת והפתחים והציבה עליו אנטנות תקשורת^[18].

במלחמת העצמאות

ב-6 בפברואר 1948, בשעה 4.45 אחר הצהרים נתקלו במחסום שתי מכוניות משא שהיו בדרכם להביא מזון ואספקה לקיבוץ, בכביש לידי נבי יושע. מהגבעות משני צדי הכביש הומטרה עליהן אש ממקלעי לואיס. מחלקת הפלמ״ח ששהתה במקום הסתערה על היורים בפיקודו של אורי גלין והבריחה אותם חזרה לכפר הערבי הסמוך. 14 מנוסעי המכוניות הצליחו לברוח לרמת נפתלי ולמנרה, ושניים נהרגו במקום^[19].

החל ממרץ 1948 היה הקיבוץ מנותק. מדי לילה היו אורי גלין וכיתתו מתגנבים לקיבוץ כפר גלעדי ומביאים מזון לילדי מנרה. בסוף אפריל 1948 פונו ילדי היישוב במבצע לילי מיוחד. את האספקה קיבל הקיבוץ ממטוס שהצניח אותה אליו^[20].

לאחר מבצע יפתח, במאי 1948, נפתחה הדרך לקיבוץ וחל שיפור במצב הביטחוני. ב-27 באוגוסט 1948 אירע אסון במחסן הנשק בקיבוץ, עת אירעה התפוצצות בסופו של אימון, ותשעה חיילי ההגנה, רובם עולים חדשים שנשלחו לתגבר את המקום, נהרגו^[21].

ב-22 באוקטובר 1948 תקף 'צבא ההצלה' באזור מנרה, כבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים והיה נראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח. כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש^[22][23]. ב-29 באוקטובר 1948 החל מבצע חירם, במסגרתו פעלה חטיבת כרמלי, שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כן ערכה החטיבה, עם תחילת המבצע, מספר מבצעי הסחה והטעיה, כסיוע למאמץ העיקרי. בהמשך המבצע, כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני^[24].

לאחר הקמת המדינה

באירוע השלג, בפברואר 1950 (בו ירד גם שלג כבד בתל אביב), נותק הקיבוץ למשך מספר ימים ונמדדה בו טמפרטורה של 8- מעלות צלזיוס^[25].

במאי 1950, נשרף כליל חדר האוכל של הקיבוץ, לאחר שפרצה בו שרפה באמצע הלילה^[26]. ב-28 במאי 1953, נחנך לראשונה קו מים לקיבוץ. חברת מקורות הניחה צינור מים בקוטר 20 אינץ' ממעין עין זהב ליד קריית שמונה, לאורך 9 קילומטר, ובהפרש גבהים של 760 מטר. עם השלמת הקו החל קיבוץ לקבל אספקת מים סדירה, לאחר שנים של שימוש במאגר מי גשמים ומיכליות מים. קו המים איפשר לקיבוץ ולפתח את ענף המטעים, שהוגבל עד אז עקב המחסור במים^[27]. טקס חנוכת הקו נערך ב-24 ביולי 1953. בטקס נשאו דברים רחל רבין ויצחק טבנקין^[28].

בשנת 1954, ערכה החברה הממשלתית מחצבי ישראל סקר גאולוגי וגילתה סמוך לקיבוץ מרבצים של עופרת ברזל^[29] ובהמשך גם מרבצי צורן^[30]. לצורך בדיקת ההיתכנות הכלכלית של כריית הברזל, נחפר מכרה לתוך ההר. בינואר 1955 שונעו מהמכרה 500 טון של עפרות ברזל, שנשלחו לנמל חיפה ומשם לגרמניה לבדיקת איכות^[31]. בבדיקה נמצא, כי ריכוז הברזל בעפרות היה נמוך מדי לניצול תעשייתי - כ-27% בלבד^[32]. כך שהיה צורך להקים מפעל העשרה, שיעשיר את אחוז הברזל עד מעל ארבעים אחוז, הכמות הנדרשת לניצול תעשייתי^[33]. הפעילות סביב כריית המחקר נמשכה כחמש שנים ולבסוף הוחלט לא להשקיע בהפקה מסחרית של הברזל^[34].

בסוף שנות ה-50 סבלה מנרה מהסתננויות משטח לבנון. באותה עת עדין לא הוקמה גדר מערכת באזור, ולא היה מכשול פיזי על הגבול. רוב המסתננים היו תושבי הכפרים מצידו השני של הגבול שביקשו ללקט חציר או עצים^[35][36][37].

שנות ה-60 וה-70

במחצית השנייה של שנות ה-60, התדרדר המצב הביטחוני של הקיבוץ. באוגוסט 1965 פוצץ צינור המים של הקיבוץ^[38]. ב-5 במאי 1967 הופגז הקיבוץ, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, באש מרגמות משטח לבנון^[39], ושוב ביוני 1968^[40]. באוקטובר 1968 נהרג חבר הקיבוץ וחבר נוסף נפצע קשה כשהטרקטור שלהם עלה על מוקש^[41]. בספטמבר 1970 נורו על הקיבוץ רקטות קטיושה^[42].

מלחמת חרבות ברזל

בעקבות מתקפת הפתע על ישראל התפנו תושבי הקיבוץ ממנו מחשש לאירוע דומה בגבול הצפון. במהלך מלחמת חרבות ברזל תקף חיזבאללה את הקיבוץ ויותר ממחצית מהבתים בו נפגעו.^[43]

חקלאות

המטעים והכרמים של הקיבוץ נמצאים בהר על שטח של כ-1,030 דונם. במטע מגדלים בעיקר תפוחים (כ- 670 דונם) ופירות קיץ: נקטרינה, דובדבן, אפרסק אבוקדו וקיווי. הכרם תופס שטח של 220 דונם, מגדלים בו זני ענבים שונים באופן בלעדי עבור יקבי רקנאטי ויקב הרי גליל^[44]. הקיבוץ מעבד כ-2,500 דונם בעמק החולה, בהם מגדלים גידולי שדה וירקות. בנוסף מחזיק הקיבוץ בחוות לולים לפטם בשטח 7 דונם.

צוק מנרה

ערך מורחב – צוק מנרה

צוק מנרה הוא מיזם תיירות של הקיבוץ הכולל את:

• רכבל מנרה – רכבל אשר התחיל דרומית לקריית שמונה, טיפס על גבי צוק מנרה עד לקיבוץ – הפרש גובה של 750 מטר. רכבל מנרה היה , לכשפעל, השני באורכו בישראל. באתר נמצא גם מרכז פעילות גדול לילדים ולנוער.
• מנרה לודג' – 55 חדרי אירוח לזוגות ולמשפחות.

• 4 אתרי גלישת מצוקים
• מסלול לאופני הרים
• מגלשות הרים

• יואב רגב, הגדות תש"ח, נתניה: אחיאסף, 2013.

מדיה וקבצים בנושא מנרה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מנרה
• מנרה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• סיפור מקומי מנרה - ארכיון קהילתי של מנרה מבוסס תמונות וסרטונים מהקיבוץ על פני שנותיו
• מנרה במרכז המידע להתיישבות בגליל
• מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על קיבוץ מנרה באתר 'חלון אחורי', 26 במאי 2015
• משה גלעד, "מנרה זה קסם שנדבקים בו, דנ"א חלוצי קשוח", באתר הארץ, 8 בינואר 2024
• בר פלג, רסיסי נ"ט וזכוכיות בין העלים: במנרה קשה למצוא אזור שלא נפגע, באתר הארץ, 28 באפריל 2024
• קיבוץ מנרה, התיישבות בהרים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1945
• מרוץ הגליל, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1951
• פתיחת קו מים לקיבוץ מנרה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1953
• ביקור בגן הילדים של מנרה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1964