נוה דקלים

בינואר 1979 נקבע שם המקום כ"אמבר", על ידי ועדת השמות הממשלתית. החלטה זאת בוטלה לאחר מספר שנים^[1]. היישוב נוה דקלים נוסד בכ"א בטבת ה'תשמ"ג (1983) באופן רשמי, אך כבר באב תשמ"ב 1982 הגיעה המשפחה הראשונה שגרה בקרוואן. לאחר 3 חודשים הגיע המשפחה השנייה ולאחר כשנה שאר המשפחות. היישוב היה ממוקם ברצועת עזה על דיונות חול הצופות אל הים, צמוד לרצועת החוף של חבל עזה. היישוב הוקם על שטחים לא מיושבים, שכן החולות הללו כונו דיונות המוות, דיונות שלא צמח בהן מאומה. שמו הוא תרגום לא מדויק לעברית של שם העיירה הפלסטינית דיר אל-בלח.

עד לפינויו במסגרת תוכנית ההתנתקות, ב-19 באוגוסט 2005 התגוררו ביישוב כ־500 משפחות, והוא היה הגדול ביישובי גוש קטיף. אוכלוסייתו מנתה כשליש מתושבי הגוש, הוא היווה מרכז עירוני לכל תושבי הגוש. לכן נהגו לכנותו "בירת גוש קטיף". ביישוב היו ממוקמים המוסדות המרכזיים והשירותים הניתנים לתושבי הגוש - משרדי המועצה האזורית, שירותי דת ובריאות, מרכז מסחרי, מתנ"ס, ספרייה אזורית, תחנת משטרה וכיבוי אש, בית העלמין של גוש קטיף ואזור התעשייה נוה דקלים.

ביישוב פעלו מוסדות חינוך רבים - מעונות, גני ילדים, בית ספר אזורי (בית הספר נאות קטיף), אולפנה, ישיבת ההסדר נוה דקלים), הישיבה הגבוהה תורת החיים, בית חב"ד ומדרשת טהר לבנות. ביישוב פעלו שתי תנועות נוער - בני עקיבא ואריאל ובהן מאות חניכים, וכן גמ"חים רבים לצרכים שונים.

מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ועד לפינויו, ספג היישוב למעלה מ-6,000 פצצות מרגמה וטילי קסאם שירו לעברו פעילי חמאס^[2]. ביולי 2005, מעט לפני יישומה של תוכנית ההתנתקות, נפצעו שניים מפצצת מרגמה^[3].

פינוי היישוב במסגרת תוכנית ההתנתקות

נוה דקלים פונה יחד עם שאר יישובי גוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, עליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004^[4].

בתאריך 13 ביולי 2005 נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים ישראליים שאינם תושביו הקבועים. בתחילת מבצע יד לאחים, ביום ב' 15 באוגוסט 2005, נמצאו ביישוב בנוסף על תושביו המקוריים כאלפיים אזרחים ישראליים שאינם מתושבי הגוש, אשר כונו "מתגברים" ו-"שוהים בלתי חוקיים"^[5]. שערי היישוב נחסמו בפני רכבי צה"ל, כך שלא היה ביכולתם להעביר מכולות לתושבים המעוניינים לארוז את חפציהם. למחרת, 16 באוגוסט לפנות ערב, ריתכו כוחות צה"ל את השער הראשי של היישוב ואלפי חיילים צעדו ברחובותיו. הפגנות המתגברים וחלק מהתושבים הקשו על פינוי התושבים שביקשו להימנע מפינוי בכוח, ופינוים נמשך לתוך הלילה. עם שחר יום ד' (17 באוגוסט 2005) החל פינוי כוחני של יתר התושבים והמתגברים, שנמשך עד יום ו' לפנות בוקר (19 באוגוסט 2005). ביום ד' אחר הצהריים פונתה ישיבת נוה דקלים וביום ה' לפנות ערב פונו בתי הכנסת האשכנזי והספרדי, בהם התבצרו כ-1500 נשים וגברים^[6].

מנהלת סל"ע לא מצאה פתרונות דיור לקהילת היישוב המפונה, בטווח הזמן הקצר או הארוך. כתוצאה מכך, פוזרו המשפחות בעשרות בתי מלון ואתרי קרווילות. כיום נמצאות כ-230 משפחות באתר הקראווילות ובבתי קבע בניצן. כ-100 ביד בנימין, ו-60 ביישוב החדש בני דקלים (גבעת חזן) שבחבל לכיש. משפחות רבות נוספות מפוזרות ברחבי הארץ, כרבים מתושבי הגוש האחרים.

בשנת 2007 פתחה אוניברסיטת אל-אקצא קמפוס באזור שהיה המרכז המסחרי של נוה דקלים^[7].

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נווה דקלים

• נווה דקלים - ניצן, אתר נווה דקלים שבניצן
• נוער נווה דקלים(הקישור אינו פעיל), אתר נוער נווה דקלים
• נווה דקלים, באתר קטיף.נט
• תמונות מפינוי נווה דקלים - מתוך אתר "יד-קטיף"
• אורי גליקמן, כאן ביתי: נוה דקלים, באתר nrg‏, 17 במאי 2005
• אסתר זנדברג, פח זבל עם נוף לים של עזה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
• נוה דקלים (רצועת עזה), דף שער בספרייה הלאומית

• 
  פנים בית הכנסת האשכנזי בנווה דקלים במהלך פינויו, אוגוסט 2005
• 
  אגם בפינת החי "קטיפארי" בנוה דקלים
• 
  רחוב טיפוסי בנוה דקלים, מאי 2005
• 
  הכניסה ליישוב, 2005